תפקידה של הממשלה

  • הרב משה ליכטנשטיין
עד כה התמקדנו בנושאים הקשורים למבנה השלטון ומינוי המושל. נניח עכשיו את הנושאים האלו בצד, ונעבור לדיון על מדיניות ויעדי השלטון. נראה ברור שיש להלכה אמירה ועמדה לא רק לגבי צורת השלטון ואופיה, אלא גם לגבי האמצעים העומדים לרשותם של המושל והרשות המבצעת ומטרותיהם, ולכן כשבוחנים אקט פוליטי או מדיניות שלטונית מזווית הלכתית, אנו נדרשים לשאול האם מטרותיו לגיטימיות, והאם האמצעים למימוש המטרה מוצדקות.
 
לכן, גם אם בשיעורים הגענו למסקנה – בהינתן הנסיבות ההיסטוריות הקיימות – שיש לגיטימיות הלכתית לממשלה שנבחרה בתהליך דמוקרטי, מדובר רק בחצי מהמלאכה, כי קבענו רק שמערכת כזאת תקפה מבחינה הלכתית. אך עדיין לא הוכחנו שיש לגיטימיות הלכתית למעשיה של ממשלה המורכבת מיהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, המייצגים מפלגות חילוניות – שנבחרות בעיקר על ידי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות.
 
על מנת להגיע למסקנות בעניין זה, עלינו לבחון את האופי והתפקיד של שלטון ריבוני, כדי שנוכל להכריע האם הרכב ציבור הבוחרים מהווה גורם מכריע.
 
קיימות שתי גישות עיקריות לגבי מטרת השלטון ואופיו: המודל הראשון, שאפלטון תמך בו, דוגל בהתקדמות רוחנית ומוסרית של החברה כמטרה העיקרית של השלטון, ועל פי מודל זה תפקידו של השלטון הוא חינוכי בעיקרו. המודל האלטרנטיבי לתפיסה זו הוא מינימליסטי ותועלתני, ועל פיו תפקידו של השלטון הוא לדאוג לצרכים האנושיים הבסיסיים – בטחון והזדמנויות כלכליות – ולא לעסוק בקידום מוסרי של החברה.
 
בפרשת המלך בספר דברים התורה אינה מתייחסת לתכלית השלטון – הפרשה מכילה התייחסות למצבו הרוחני של המושל, ולא של החברה. עם זאת, ישנה התייחסות לנושאים אלו במקומות אחרים. משה רבינו, בעת שהוא מחפש יורש, מתאר את המנהיג כמי שמוביל את העם במסעות במדבר ובמלחמות, כדי שבני ישראל לא יהיו "כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כ"ז, יז).  בפסוק זה מודגש בטחונו של העם והנהגתו הפוליטית של המנהיג. אולם תשובת הקב"ה לבקשת משה כוללת ציווי לסמוך את יהושע, ונראה שהסמיכה אינה קשורה לתפקידו הפוליטי אלא לתפקיד הרוחני שהוא יורש ממשה רבינו.
 
מאידך, חז"ל הבינו שישנה מצווה המוטלת על המלך ומשקפת תפקיד חינוכי. מדובר כמובן בפרשת הקהל (דברים ל"א, י-יג), שמצווה לאסוף את העם למעמד מיוחד שבו המלך קורא חלק מן התורה כדי להחדיר בעם את ידיעת התורה, יראת שמיים ומחויבות לקיום כל המצוות. במעמד הקהל המלך הוא מעין "מחנך לאומי", שעליו לאסוף את כל הגברים, הנשים והטף בממלכתו וללמד אותם.
 
בהצגת תפקיד המלך על ידי הרמב"ם ישנה כפילות מסוימת: מחד, במורה נבוכים (חלק ב' פרק מ, וכן חלק ג' פרק כז), בעקבות אריסטו – שתופס את האופי החברתי של האדם כחיה פוליטית – מציג הרמב"ם את הדאגה למצב חברתי יציב, שמירה על השלום וניהול הסכסוכים בחברה, כתפקיד של השלטון הריבוני. ביטוי ודוגמא קיצונית יותר לגישה זו היא הטענה ההובסיאנית של המשנה בפרקי אבות שבלי כוחו של הריבון ישרור המצב הטבעי של סכסוכים תמידיים בין בני אדם – "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", ולכן תפקידו העיקרי של הריבון הוא למנוע את קיומו של מצב זה, על ידי ריסון היחיד והכפפתו למדינה ולריבון.
 
מאידך, במשנה תורה הרמב"ם מציג את המלך בתור מנהיג שתכלית תפקידו היא קידום הצדק וערכים רוחניים.
 
ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמה שנאמר "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו"  (הלכות מלכים פ"ד ה"י).
 
תיאורו של הרמב"ם את דמותו של מלך המשיח, המתחיל כמלך רגיל מבית דוד (הלכות מלכים פי"א ה"ד), גם מדגיש את האלמנט הרוחני של שלטונו. מכיון שבהלכה זו הרמב"ם תופס את המשיח כמלך צדיק שבנוסף לכך גם משחק תפקיד היסטורי ייחודי, אנו יכולים להשתמש בתיאור זה גם בבואנו לתאר את דמותו של המלך האידיאלי.
 
בנוסף לקידום יעדים רוחניים של העם, הרמב"ם גם רואה את המלך כמי שמסמל את העם:
 
שליבו הוא לב כל קהל ישראל ולפיכך דיבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר "כל ימי חייו"  (הלכות מלכים פ"ג ה"ו).
 
נקודה מעניינת נוספת המופיעה ברמב"ם היא הטרנספורמציה שהוא עושה לתפקידו הצבאי של המלך, המוזכר בתנ"ך, והפיכתו לתפקיד של לחימה למען ביסוס הצדק ויראת השמים, וכן הגדרתו את המלחמות כמלחמות הקב"ה ולא מלחמות הנובעות מצרכים ביטחוניים וגיאופוליטיים (עיינו הלכות מלכים פ"ד ה"י, פ"ח ה"י, פי"א ה"ד והלכות ע"ז פ"י ה"א בגרסה הלא מצונזרת). דבר זה משתלב יפה, כמובן, עם התפיסה של תפקיד המלך במשנה תורה, אבל בכל זאת מדובר בהרחבה של התפיסה, מכיון שהוא מצדיק ומורה על שימוש בכוח למען הגשמת מטרותיו של המלך.
 
(הערה: דיוננו מתמקד במטרות ובמדיניות של המלוכה, ואינו עוסק בחובותיו הדתיים והרוחניים של המלך. לכן אנו ממקדים את תשומת ליבנו ביחס בין מדיניות המלך ובין יעדים ומטרות רוחניות, ולא באלמנטים רוחניים אחרים (לדוגמא: ענווה, חמלה ותחושת שליחות) הקשורים לתפקידו הסמכותי של המלך, אך לא לדיון שלנו. לניסוח מקיף של האלמנטים האלו ראה הלכות מלכים פ"ב ה"ו).
 
לסיכום, ניתן לראות שהתפקידים התועלתניים של שמירה על הסדר הציבורי וטיפול בענייני בטחון מוטלים על המנהיג כחובה בסיסית. מרכיבים אלו מודגשים על ידי משה רבינו כשהוא מבקש מהקב"ה יורש, ועל ידי הרמב"ם במורה הנבוכים. עם זאת, מצוות הקהל לפי תפיסת חז"ל, והתיאור של הרמב"ם במשנה תורה, מוסיפים נדבך של מנהיגות רוחנית המצופה מהריבון.
 
לכן, כל דיון בנוגע ללגיטימיות של ממשלה או מלך צריך להתייחס לשני האלמנטים, ולהתייחס אליהם בנפרד, בהתאם לתפקוד הממשלתי הנדרש בכל אחד מהתחומים, כפי שננסה לעשות בשבוע הבא בדיון לגבי המבנה הפוליטי הקיים במדינת ישראל.
[תורגם ע"י אלי סגל. התרגום לא עבר את ביקורת הרב.]