תפקידו של שליח הציבור

על דרך ההיתול, נוהגים לומר שיש בימינו שני סוגי שליחי ציבור: הראשונים - אלו שאחד מהוריהם ל"ע נפטרו מן העולם, ואלו הם המכונים "תפילות - אבות תקנום"; והשניים - הם אותם הפראיירים, העולים להתפלל לפני העמוד אחרי שהציבור מתכנס וכל אחד מנדב את חברו לעבור לפני התיבה.

האם יש בימינו משמעות מיוחדת לתפילתו של שליח הציבור, או שמא זוהי תקנה שאנו מקיימים מדין "מנהג אבותינו בידינו", אך טעמה כבר חלף?

במסכת ראש-השנה לג ע"ב נחלקו רבן גמליאל וחכמים אודות תפקידו של שליח הציבור:

"כשם ששליח צבור חייב - כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן".

הגמרא מבהירה שלדעת רבן גמליאל - כל הציבור מתפלל למרות שהוא יוצא ידי חובה בתפילתו של שליח הציבור, כדי "להסדיר שליח ציבור תפילתו"; ולדעת חכמים - שליח הציבור חוזר על התפילה ומוציא ידי חובה את אלו שאינם בקיאים, למרות שכל אחד ואחד התפלל תפילה לעצמו.

מגמרא זו נראה שבבית מדרשו של רבן גמליאל - הציבור לא התפלל כלל, ושליח הציבור הוציא את כולם ידי חובתם; ואילו בבית הכנסת של רבנן - שליח הציבור היה חוזר על התפילה להוציא את שאינם בקיאים, ובאותו זמן הבקיאים 'לא היו בעניינים' (אולי עשו את שאנחנו עושים בחזרת הש"ץ...).

מכל מקום, מהמשך הסוגיות מוכח שהמחלוקת אינה קוטבית: גם רבנן סברו שיש משמעות לתפילת שליח הציבור, וגם רבן גמליאל הסכים שהיחיד צריך להתפלל (אלא אם הוא נמצא בשדה). מדוע, אם כן, הציגה הגמרא את שיטותיהם כחלוקות זו כל זו?

ניתן להסביר שהשאלה היא היכן הדגש בתפילה. רבן גמליאל שם את הדגש על שליח הציבור, ותפיסתו היא שהתפילה היא עבודת הציבור, מעין קרבנות הציבור יום יום בבית המקדש. חכמים, לעומתו, ראו את מרכזה של התפילה בעבודתו של היחיד - בעמידתו הפרטית לפני ה'.

כפי שציינו, ברור ששני הגורמים קיימים בתפילותינו. שליח הציבור מייצג את הכהן, המקריב את קרבנות הציבור, ועל כתפיו מוטלת אחריות כבדה ביותר לייצג את כלל ישראל. מסיבה זו, מקפידה ההלכה על אופיו, לבושו והתנהגותו של שליח הציבור (עיין בשו"ע או"ח נ"ג, ד-ו ובמשנ"ב), שכן הוא מייצג הוא את עם ישראל לפני אבינו שבשמים.