תפקיד הדמיון בסליחות

  • הרב יהודה עמיטל

תפקיד הדמיון בסליחות

השו"ע בתחילת הלכות ראש השנה פוסק: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך, עד יום הכיפורים". המקור לכך שיש להתחיל לומר סליחות כבר מר"ח הוא בכך שאז מתחילים ארבעים בימים שבהם היה משה בהר סיני לאחר חטא העגל, וביקש סליחה על מעשי בני ישראל, עד שבסופו של דבר סלח הקב"ה לעם ישראל ביום הארבעים - יום הכיפורים. אמנם, הרמ"א על אתר מעיר: "ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפילה שחרית... ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה...". קביעתו של הרמ"א, לומר סליחות רק בשבוע שלפני ראש השנה, היא מעט מתמיהה. בדרך כלל הרמ"א מחמיר, ומדוע דווקא כאן הקל?

 

כאשר ריה"ל מתאר בספר הכוזרי את החסיד (מאמר ג' אות ה), אחת התכונות שאותן הוא מציין הוא השימוש בדמיון כדי להעלות אירועים משמעותיים שהתרחשו לעם ישראל בעבר: "ומיישר כלי המחשבה ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות. ומצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזיכרון, לדמות אליו הענין האלוהי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכמו משכן משה וסדר העבודה וחול הכבוד בבית המקדש, וזולת זה הרבה"

 

נדמה שכמו שהחסיד צריך להעלות בדמיונו את מעמד הר סיני ואת עבודת בית המקדש, כך הוא גם צריך להעלות בדמיונו את אותה חוויה קשה של אלול הראשון שעבר על בני ישראל במדבר. ננסה לתאר לעצמנו את ההתרגשות לפני קבלת התורה, כאשר הקב"ה אומר לעם "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", ולאחר מספר ימים בלבד מתרחשת האכזבה הגדולה ביותר, שגורמת לקב"ה לומר "ועתה יחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". עד כדי כך האכזבה גדולה, שמשה יורד מההר ושובר את הלוחות שנכתבו "באצבע אלוהים".

 

לעבור את החוויה הזו אנו לא מסוגלים. אנו יודעים היום שכמה מגדולי ישראל, מגדולי בעלי המוסר והחסידות ואפילו מגדולי התורה, פשוט התמוטטו נפשית בגלל שהצליחו לחוות את המאורעות הללו בצורה אמיתית. ניתן לומר שהרמ"א היה מודע לבעיה זו, ודווקא כיוון שהוא מחמיר, וסובר שאי אפשר לחזור ולחוות את אותה חוויה של אותו חודש אלול ראשון - הוא קובע שיש להתחיל לומר סליחות רק מיום ראשון שלפני ראש השנה, ולא מראש חודש.

סיכם: ר' שאול ברט