תקופת הביניים

  • הרב אביעד ברטוב
[1]המשנה קובעת כי לאחר הסתירה, עד שתיית המים המאררים, האשה נמצאת במעמד ביניים:
"נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה – אסורה לביתה, ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת – חולצת ולא מתיבמת".
בתקופת זו יכולה האשה אינה יכולה לקיים חי אישות עם בעלה הראשון או לאכול תרומה, ואם בעלה מת בלא ילדים – המשנה קובעת שהאשה "חולצת ולא מתייבמת". בשיעור הקרוב נעסוק בבירור דין זה, ומתוך כך נבין את יחסם של חכמים לאיסור זנות ואת השלכותיו על המשכיותו של קשר הנישואין.

ערות דבר

הסוגיה בדפים ה-ו מבררת מדוע אשה שטרם הספיקה לשתות מן המים המאררים חולצת לא מתיבמת,[2] ומביאה שלושה הסברים בשם רב יוסף.
ההסבר הראשון:
"אמר רב יוסף: אמר קרא 'ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר', לאיש אחר – ולא ליבם".
רב יוסף חוזר לפסוקים בפרשת גירושין, המתארים את תהליך הפרידה כך:
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר".
מתוך הפסוקים נראה כי לאחר שהבעל מצא באשתו 'ערות דבר' וגמר בליבו להוציאה מחייו ולכתוב לה גט, האשה עוברת ל"איש אחר". לאחר תהליך ההתנתקות מבעלה הראשון האשה אינה עוברת למצב ביניים של 'לא נשואה', אלא עוברת לאיש אחר.
בדרך כלל, כאשר בעל מקנא לאשתו, והיא נסתרת עם אדם זר, המים המאררים מבררים אם החשד מוצדק. אלא שבמקרה המופיע במשנה הבעל מת ללא בנים בטרם נעשה הבירור. במקרה זה, לכאורה, היבם צריך לשאת את גיסתו החשודה. אלא שכאן קבעה התורה כי אשה שנמצאה בה ערות דבר היא המיועדת ל'איש אחר', והיבם אינו צריך לייבמה.
הסבר שני:
"אמר רב יוסף: רחמנא אמר 'ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר', דלא ליסתריה לביתיה, ואת אמרת תתייבם נמי יבומי?"
התורה מורה לבעל לגרש את אשתו הסוררת כדי שלא תביא להרס הבית. במילים אחרות: הבעל צריך לכבות את השרפה בעודה קטנה, ולא לאפשר את הזנות. אם הבעל מת בטרם סיים תהליך הבירור, היבם אינו נדרש להמשיך את קיומו של 'בית' המכיל זנות והרס.
ההסבר השלישי:
"אמר רב יוסף: הכתוב קראו אחר, שאין בן זוגו של ראשון, שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו, ואת אמרת תתיבם נמי יבומי?"
הכתוב מכנה את בעלה החדש של האשה המגורשת "אחר", משום שהוא מכניס אשה 'רשעה' לתוך ביתו. במקרה שבו הבעל הראשון מת בטרם הספיק לברר את רשעותה של אשתו, היבם אינו חייב לקחת את האשה ה'רשעה' ולהכניסה לביתו.
שלושת ההסברים שמביאה הגמרא משמו של רב יוסף מייצגים שלוש צורות הסתכלות על מהות הקשר שבין האשה החשודה לבעלה עד לשתיית המים המאררים.
על פי שלושת ההסברים אשה שנמצאה בה ערות דבר היא אשה המיועדת ל'איש אחר', ויבם אינו נחשב 'איש אחר', אלא שע"פ ההסברים השני והשלישי ישנה סיבה נוספת לכך שאחי המת אינו נדרש לייבם את גיסתו החשודה. לא ניתן לדרוש מאדם 'להכניס את ראשו למיטה חולה', לבית רעוע שיש העומד בסכנת קריסה, ולהמשיך את הקשר עם אשת אחיו הרשעה. להסברים אלו, כפי שנראה, ישנה משמעות רבה להבנת השלכותיה של הזנות על מערכת הנישואין.

ערוה

הגמרא ביבמות (דפים יא-יב) עוסקת בשאלה המשיקה לסוגייתנו: מה דינה של אשה שידוע בוודאות שהיא זנתה, אולם בטרם הספיק הבעל לגרשה – הוא מת ללא בנים?
"אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה, טומאה כתיב בה כעריות".
במסגרת הדיון שלפנינו לא נרחיב את הדיבור בדין 'צרת סוטה'.[3] אנו נלך בדרכם של הראשונים שהבינו כי דבריו של רב עוסקים בסוטה ובצרתה,[4] וזהו תורף דבריו: סוטה ודאי פטורה מן הייבום ומן החליצה משום שהיא מוגדרת כ'ערוה' כלפי היבם. בפרשת העריות נאמר "אל תטמאו בכל אלה" ובפרשת סוטה נאמר "והיא נטמאה". מכאן שאשה סוטה שזנתה נחשבת 'טמאה' כלפי בעלה הראשון, כשם שכל אחת מן העריות נחשבת 'טמאה' כלפי כל אחד מישראל.
השוואתו של רב בין ה'טומאה' המופיעה בפרשת סוטה ומעידה על זנות ובין ה'טומאה' המוזכרת בפרשת העריות, אומר דרשני. בפרשת העריות מבטא המונח 'טומאה' תוצר של השחתה וריקבון מוסרי, הגורם בסופו לדבר לגלות:
"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ".
אם כן, מה הקשר בין הריקבון המוסרי של יושבי הארץ, אשר היו פרוצים בעריות, לאשה שזנתה? כדי לענות על שאלה זו נעיין בדברי הרשב"א ביבמות (כ ע"א):
"ועוד י"מ דסוטה לאו משום ערוה היא, והיא בת יבום, אלא שמעשיה הרעים גרמו לה, וכתיב בה טומאה כעריות".
מעיקר הדין הסוטה היא בת ייבום, שכן לא מצאנו בתורה איסור לשאת אותה,[5] אלא שאי אפשר לייבם אותה. מדוע? הרשב"א מציין שני נימוקים: "(1) שמעשיה הרעים גרמו לה, (2) וכתיב בה טומאה כעריות".
הנימוק הראשון אינו ברור דיו: מדוע מעשיה הרעים של האשה מונעים את הייבום? לענ"ד אפשר למצוא תשובה לשאלה זו בדבריו של רב יוסף שהבאנו לעיל.[6] אשה סוטה נחשבת כמי שסותרת את הבית, וחז"ל אומרים כי הזנות דומה לתולעת[7] – כאשר היא נכנסת לבית היא אינה יוצאת ממנו, והפתרון היחיד הוא גירושין.
כאשר היבם נושא את האשה הוא 'נכנס לנעליו' של המת, ויוצק משמעות חדשה למערכת הנישואין שלא הצליחה להגיע לידי העמדת צאצאים. אך דבר זה נכון רק כל עוד מערכת היחסים וקשר הנישואין שבין המת לאשתו היה בריא ותקין, אולם אם הקשר היה פגום, ומדובר ב'מיטה חולה', לא שייך להמשיך את הקשר, והוא אף נחשב כ'ערווה'.
וכאן אנו מגיעים לנימוקו השני של הרשב"א:
הכתוב מכנה את חטאי הזנות והעריות 'טומאה' משום שיש בהם את מנגנון ההרס הפנימי של חיי אישות אסורים, וזוהי כוונתו של רב באמרו 'טומאה כתיב בה כעריות'. השימוש ב-כ' הדמיון בא להעיד מחד – על הדמיון, ומאידך – על השוני. בעוד איסורי עריות אינם מאפשרים את הייבום בגלל האיסור הרובץ על היבם עצמו, בזנות הסיבה למניעת הייבום היא האשה עצמה. לכן קבעה התורה שכאשר אדם מוצא ערות דבר באשתו – קשר הנישואין שחוּלָל צריך להיפסק, ולא לשוב ולהיבנות על ידי הייבום.

בין ספק סוטה לסוטה ודאי

להלכה פוסק הרמב"ם (ייבום וחליצה ו, יט) כך:
"אשה שזינת תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם, הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום, וכן צרתה, כאילו היתה ערוה על היבם, מפני שטומאה כתובה בה כעריות שנאמר 'והיא נטמאה'.
אבל שוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים, או שאינה בת שתייה אלא בת גירושין, הרי זו חולצת ולא מתיבמת, ואם היתה לה צרה – הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת".
דבריהם של רב ורב יוסף נפסקו להלכה: סוטה ודאי פטורה (היא וצרתה) מן הייבום והחליצה, ואילו ספק סוטה חייבת בחליצה. בנוגע לסוטה נאמר כי "עשה בה הכתוב ספק כודאי", ולכן על הבעל לפרוש ממנה עד לבירור על ידי המים המאררים. כעת, משמת הבעל, ואנו לא הגענו לבירור האם אכן היתה זנות, לא ניתן לחייב את היבם לייבם ולהכניס את ראשו למיטה חולה. מאידך, מכיון שמדובר רק בספק, ויתכן שהאשה לא זנתה, קבעו חכמים שעליה לחלוץ.
בנוגע לצרתה של האשה שהיא ספק סוטה, מחדש הרמב"ם חידוש גדול: הצרה יכולה להתייבם, משום שבמקרה כזה לא עשו חכמים את צרת ספק הסוטה כערוה, שכן הצרה אינה אשה רעה שמחרבת את הבית, ולכן היבם יכול לייבמה.[8]
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                            http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     לרפואת אפרים צבי משה בן שולמית צביה ואיתי יעקב בן צפורה.
[2]     בשיעור זה נתמקד בשאלה מדוע פקעה חובת הייבום, אך כאמור – המשנה קובעת שהאשה חולצת. אחד מן ההסברים לחובת החליצה הוא שכשם שהבעל הראשון צריך לגרש את האשה לאחר שמצא בה ערות דבר, כך גם היבם מסלק אשה זו באמצעות חליצה.
[3]     צרת הסוטה – כאשר אדם שהיה נשוי לשתי נשים מת ללא ילדים, כדי שאפשר יהיה לייבם את אחת מן הנשים צריכות שתי הנשים להיות כשרות לייבום.
[4]     ראה גם ברמב"ן: "בדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה, דמשום דכתיב בה טומאה מיפטרא מן החליצה כערוה, אלא חדא דאית ביה תרתי קמ"ל".
[5]     להלכה כתבו הפוסקים שאין ראוי לאדם כשר לשאת אותה, וראה רמב"ם (גירושין י, כב) ושו"ע (אבן העזר קיט, ה).
[6]     הנחת העבודה שלנו היא שרב (בסוגיה ביבמות) לא חלק על רב יוסף (בסוגייתנו), וזאת כדברי הגמרא ביבמות יב ע"א, המבדילה בין סוטה ודאי לספק סוטה, אך יש מן הראשונים (הראב"ד ועוד) שסברו כי הסוגיות נחלקו. הרמב"ם והשו"ע הבינו כשיטה שהסוגיות לא נחלקו, אולם הרמ"א הביא את דברי הראב"ד וכתב שיש להחמיר ולחייב חליצה גם בסוטה ודאי (וראה שו"ע אהע"ז קעג, יא).
[7]     ראה רש"י סוטה ה ע"ב: "דהכי שני רב יוסף לעיל, רחמנא אמר כו' צוה לבעלה לגרשה מביתו כשמצא בה ערות דבר כי היכי דלא תיסתרי' לביתיה, כדאמר לעיל זנותא בביתא כי קריא לשומשמא".
[8]     הגר"ח מבריסק (יבום וחליצה ו, יט) האריך בביאור הדברים:
      "ונראה לומר דבאמת כל זנות דאשת איש וספקי זנות הרי אין בה הך דינא דספק כודאי, וכמבואר בכתובות דף ט' [ע"א] בסוגיא דפתח פתוח מצאתי דספק ספיקא מועיל בה להתירה, וכן הרי מבואר בתוס' שם דמועיל חזקה, מה שאין מועיל זאת במקום שעשה הספק כודאי, ובע"כ דרק בקינוי הוא דהוי גזירת הכתוב דסתירה אוסרתה וספיקה כודאה, וא"כ י"ל דבהך דינא דטומאה כתיב בה כעריות אין קינוי מועיל לזה, וכל דאיסורו משום קינוי נהי דחשבינן לה לודאי זינתה, אבל מכיון דהוא מגזירת הכתוב דקינוי ע"כ אין בה משום טומאה כעריות, וא"כ הרי ניחא הא דחולצת ולא מתיבמת ודינה כספיקא".