תקיעות דמעומד ותקיעות דמיושב

  • הרב יאיר קאהן

תקיעות דמעומד ותקיעות דמיושב* / הרב יאיר קאהן

א. מבוא

המשנה בראש השנה לג:, דורשת השמעת שלוש "יחידות" של תרועה כדי לצאת ידי חובת התקיעות בראש השנה:

"שיעור תקיעה כשלוש תרועות. שעור תרועה כשלוש יבבות"

אולם, קולה המדוייק של התרועה איננו ברור, דבר שהוביל למחלוקת תנאים בעניין: לדעת אחד התנאים קול התרועה הוא כקול גניחה ("גנוחי גנח"), מעין קול "שברים" שלנו; ואילו לדעת תנא אחר, קול התרועה הוא קול יבבה ויללה ("ילולי יליל"). רבי אבהו (שם, לד.) מעלה הצעה שלפיה קול התרועה הוא קול "מורכב": מתחיל בגניחה ומסיים ביללה. צירוף זה יוצר את קול ה-"שברים-תרועה" שלנו.

כיוון שאנו רוצים לוודא שאכן נצא ידי חובת התקיעות, בפועל אנו תוקעים בכל פעם את כל הצירופים: תשר"ת, תש"ת ותר"ת.

אף על פי שאנו תוקעים את התקיעות קודם תפילת מוסף (תקיעות דמיושב) ויוצאים בכך ידי חובת התקיעה, אנו חוזרים ותוקעים גם במהלך תפילת מוסף (תקיעות דמעומד). הצורך בחזרה על התקיעות נובע מהצורך לשלב את התקיעות בשלושת הברכות הנאמרות במהלך תפילת מוסף: מלכויות, זכרונות ושופרות. במאמר זה נעסוק בתקיעות אלו.

ב. מלכויות, זכרונות ושופרות

הגמרא בראש השנה לב., מצטטת פסוקים שונים מן המקרא כמקור לשלושת החלקים של תפילת מוסף. בדף טז. היא אף מוסיפה:

"אמר הקב"ה: ...אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות: מלכויות - כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה; ובמה? בשופר"

ממקורות אלה עולה לכאורה, כי מקור שלושת חלקי תפילת מוסף הוא מדאורייתא. ואכן, בפירושו לתורה מפרש רש"י את הפסוק המקראי "זכרון תרועה", כמתייחס לברכות הזכרונות והשופרות:

"זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל"

(ויקרא כ"ג, כ"ד)

אולם, הרמב"ן חולק על רש"י בנקודה זו:

"והיה צריך הרב [=רש"י] להביא גם פסוקי המלכויות מן המדרש, שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכויות... אבל כל זה אסמכתא מדבריהם"

לדברי הרמב"ן, הפסוקים אותם מביאה הגמרא כמקור לשלושת הברכות הם רק אסמכתא, והדרישה לאזכרת שלושת חלקי התפילה היא מדרבנן בלבד. בפירושו לספר המצוות מסביר הרמב"ן, שאין לקבל כפשטן מקורות אמוראיים המביאים, כביכול, "ציטוטים" מפיו של הקב"ה. לכן, הוא אינו מקבל כהוכח לגיטימית את הפסוקים המופיעים בסוגיה שלנו, בה מופיעה כביכול 'דרישה' מאת הקב"ה ("אמרו לפני") לאמירת שלוש הברכות. קודם שננסה להסביר מה יענה רש"י לקושיית הרמב"ן, ננסה להסביר את מהות התקיעה על סדר הברכות.

ג. תקיעות דמעומד

כפי שצויין לעיל, בנוסף לתקיעות דמיושב אנו תוקעים את סדר התקיעות גם במהלך תפילת מוסף, כמלוות את שלושת חלקי התפילה. אולם, הראשונים מתלבטים רבות כיצד בדיוק מתבצעות תקיעות אלו.

לפי המנהג המקורי, ברכת 'מלכויות' לוותה בתקיעת סדרה של 'שברים-תרועה' (תשר"ת), ברכת 'זכרונות' לוותה בתקיעת סדרה של 'שברים' (תש"ת), ואילו ברכת 'שופרות' לוותה בתקיעת סדרה של 'תרועה' (תר"ת). במבט ראשון הדבר נראה משונה: מדוע להחליף את צורת התקיעה בכל אחת מהברכות? לפי מנהג זה, לכאורה רק באחת משלוש הברכות נשמעת התקיעה האמיתית? מצאנו מספר גישות כיצד לפתור בעיה זו:

א. רב האי גאון ובעל המאור מציעים שאמנם מלכתחילה קיים ויכוח בגמרא מהו קול הרועה ה'אמיתי', אולם בדיעבד כל אחד מהשלושה מועיל לצאת ידי חובה. לכן, בדיעבד אין בעיה לתקוע סוג שונה של צירוף בכל אחת מהברכות.

ב. הרי"ף והרמב"ם טוענים שאכן רק אחד מהצירופים הוא הנכון, אולם אין חשיבות להשמעתו דווקא בתקיעות דמעומד. כיוון שהציבור כבר יצא ידי חובת תקיעות באלו שקודם תפילת מוסף (תקיעות דמיושב), לא קיימת בעיה בכך שאכן רק באחד מחלקי מוסף ישמע הציבור את צירוף התקיעות האמיתי.

לעומת דעות אלו, המנסות להסביר את המנהג הקיים, היו ראשונים שחלקו על המנהג. למשל, רבינו תם טוען שגם הדעות הסוברות שהצירוף האמיתי כולל שברים בלבד או תרועה בלבד, מודים שיוצאים ידי חובה בתקיעת התשר"ת, כיוון שקולות אלו בסופו של דבר כלולים בה. לכן, לשיטתו יש לתקוע בכל אחד מחלקי מוסף צירוף תשר"ת בלבד.

לעומת זאת, מנהגנו מבוסס על דברי בעל הערוך, המכריע שעל כל אחד מחלקי התפילה יש לתקוע את כל שלושת הצירופים האפשריים: תשר"ת. תש"ת ותר"ת.

לעומת גישות אלו, הרמב"ן מציע הסבר ייחודי. לדבריו, קיים הבדל מהותי בין התקיעות דמעומד לתקיעות על סדר הברכות, הנובע ממצווה כפולה המופיעה בפסוקים.

בפרשת 'אמור' (ויקרא כ"ג, כ"ד) נצטווינו לתקוע בשופר בראש השנה. מצווה זו ממוקדת בתקיעות ולכן דורשת ביצוע מדוייק של הקולות הנדרשים. אולם בנוסף לחובה זו, הייחודית לראש השנה, בפרשת 'בהעלותך' (במדבר י', ט') נצטווינו לתקוע בחצוצרות בכל פעם בו עם ישראל עומד בפני סכנה. מצווה זו עיקרה תפילה וזעקה לקב"ה, המלווה בקול השופר. לדברי הרמב"ן, ביחס לחיוב זה אין צורך בהשמעת תקיעות מסוימות, אלא רק בכך שהזעקה תהיה מלווה באיזה שהוא סוג של תקיעות.

הרמב"ן ממשיך ומזהה את התקיעות שעל סדר הברכות עם מצוות התקיעה בחצוצרות בעת סכנה, מתוך הבנה שגם ראש השנה - יום הדין - הוא יום של זעקה ותחינה על צרה העלולה לבוא בשנה העומדת בפתח. לכן, בתקיעות האלו אין עדיפות לסוג תקיעה מסוימת וממילא אנו יוצאים ידי חובה הן בתש"ת, הן בתר"ת והן בתשר"ת. לדעת הרמב"ן, חיוב התקיעה הייחודי לראש השנה מתקיים דווקא בתקיעות דמיושב, ובהן בלבד.

ברור, שרוב הראשונים דוחים את גישת הרמב"ן. לשיטתם, תקיעות דמעומד הן חלק מהתקיעות הייחודיות של ראש השנה, ורק בצירוף התקיעות דמיושב והתקיעות דמעומד ניתן לקיים באופן מלא את חובת תקיעת השופר בראש השנה. לפי הבנה זו, יהא זה אך הגיוני שאותו דיוק ודקדוק הנדרש בתקיעות שמיושב יחול אף על התקיעות דמעומד.

ד. השלכות הגישות השונות

כתב הרמב"ם בהלכות שופר:

"זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים, ואינו מדבר בין תקיעות שיושב לתקיעות שמעומד"

(פ"ג הלי"א)

ייתכן, שהסיבה לפסיקת הרמב"ם נעוצה בכך שהתוקע בתקיעות דמיושב התחיל בקיום מצוות התקיעה, ולכן עליו מוטלת החובה להשלים את המצווה ללא 'הפסק' בין חלקיה. ואמנם, גישה כזו הגיונית במידה ונראה את התקיעות דמעומד כהמשך קיום מצוות התקיעה בראש השנה. לעומת זאת, אם מדובר בשתי מצוות בעלות אופי שונה, לכאורה אין מניעה שהתוקע בתקיעות דמיושב 'יפסיק' בין קיום המצווה הזו ובין קיום המצווה השניה, תקיעות דמעומד.

השלכה נוספת העלולה לנבוע מהמחלוקת אותה הצגנו, נוגעת לנוסח הברכה. כידוע, חלק מברכות המצוות מנוסחות בלשון 'ל' ('להדליק נר של חנוכה') וחלק מנוסחות בלשון 'על' ('על המילה'). הגמרא בפסחים ז: מחזרת אחר הסבר כולל שיבהיר מתי מתבקש כל נוסח, אולם מסקנת הסוגיה איננה ברורה. כיוון שכך, נטושה מחלוקת גדולה בין הראשונים ביחס להכרעת התלבטות הגמרא.

ר"ת סובר כי המינוח 'על' שייך רק לגבי מצוות אותן ניתן לקיים באמצעות מעשה מוגדר וחד-פעמי, ואילו הניסוח 'ל' שייך למצוות שקיומן מתמשך מעבר למעשה הראשוני (כדוגמאת מצוות הנחת תפילין או מצוות תלמוד תורה). לעומת זאת, הרמב"ן חולק על דבריו.

אחת השאלות העולות במהלך הסוגיה בפסחים נוגעת לברכה על תקיעת שופר. כידוע אנו מברכים 'לשמוע קול שופר', ומכאן הוכיח הרמב"ן שהניסוח 'ל' תקף גם לגבי מצוות שקיומן נעשה בבת-אחת באמצעות מעשה חד-פעמי, בניגוד לדברי ר"ת. הרא"ש יוצא להגנת ר"ת וטוען כי מצוות תקיעת שופר הינה מצווה מתמשכת, כיוון שלאחר סיום התקיעות דמיושב עדיין חלה על האדם החובה לשמוע את התקיעות דמעומד. לאור האמור לעיל, נדמה שהרמב"ן לשיטתו ור"ת (אליבא דהרא"ש) לשיטתו: לדעת הרמב"ן תקיעות דמיושב ודמעומד הן שתי מצוות שונות, וממילא כל אחת מהתקיעות היא מעשה חד-פעמי; לעומת זאת, לדעת ר"ת מדובר במצווה אחת מתמשכת המתחילה בתקיעות דמיושב וממשיכה בתקיעות דמעומד.

נפ"מ נוספת בין השיטות השונות עולה בסוגיה נוספת:

"תנו רבנן: תקיעות אין מעכבות זו את זו; ברכות אין מעכבות זו את זו; תקיעות וברכות של ראש השנה מעכבות"

(לד:)

רש"י מסביר שכוונת הגמרא היא ששלושת הברכות שבתפילת מוסף אינן תקינות אם לא מתלוות אליהן תקיעות דמעומד, ולהיפך: אדם אינו יוצא ידי חובת תקיעה בראש השנה אם לא שמע את תקיעות דמעומד. אולם, תוס' חולק עליו. לדבריו, כוונת הגמרא היא שכל אחת משלושת הברכות תלויה זו בזו וכן אחת משלושת התקיעות תלויה זו בזו, אולם התקיעות אינן תלויות בשלושת הברכות.

נדמה, שניתן לתלות מחלוקת זו במחלוקת אותה הצגנו לעיל: לשיטת הרמב"ן תקיעות דמעומד אינן מהוות חלק אינטגרלי מהתפילה, אלא מדובר בדין צדדי - בזמן שמתפללים יש צורך לשמוע תקיעות. לכן, מובן מדוע חיסרון בברכות לא יעכב את קיום מצוות תפילת מוסף. לעומת זאת, אם התקיעות דמעומד הם חלק ממצוות היום, לכאורה הם 'הרחבה' של תפילת מוסף, שגם היא חלק ממצוות היום. לשיטה זו, מסתברת שיטת רש"י שללא תקיעות תקינות לא יוצאים ידי חובת שלושת הברכות.



* המאמר פורסם בעלון שבות בוגרים 12 ולא עבר את ביקורת הרב.