תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי

  • הרב עזרא ביק
הרב עזרא ביק                                                                                                         
מסכת בבא קמא שיעור מספר 4 - בבא קמא יח.
תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי
 
 
הגמ' מביאה ראיה לחקירת רבה אם בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא מן המקרה של תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי (י"ח.).
 
א. רש"י
לפי רש"י הראיה היא ממה שמשלמים נזק שלם על הדלי אע"פ שהדלי נשבר בנפילה ודומה לבעט בכלי ונתגלגל למקום אחר.  מאחר שכתוב שמשלם נזק שלם מוכח שאין זה צרורות וחייבים לאמר שבתר מעיקרא אזלינן והכלי נשבר – כאילו נשבר – מיד בזמן פסיקת החבל, וזה נחשב לגופו ולא כחו.
 
תירוץ הגמרא היא "דקאזיל מיניה מיניה" ומפרש רש"י שלא נשבר על ידי הגלגול אלא שהתרנגול המשיך לגלגל את הכלי עד שנשבר והרי הוא ממש גופו ואין כאן צרורות כלל.
 
ב. הרי"ף
הראשונים שאלו – לאור פירוש זה – על פסקי הרי"ף.  הרי"ף כאן מביא את התירוץ של רב ביבי בר אשי, "דקאזיל מיניה מיניה".  מזה משמע שהוא פוסק דבתר תבר מנא אזלינן.  שאם בתר מעיקרא אזלינן אין שום צורך בתירוץ כיוון שישלם נזק שלם גם אם נשבר הדלי על ידי נפילה, מאחר שמרגע הפסיקה הכלי נחשב לשבור.  התירוץ בגמרא בא אך ורק להסביר את שיטת בתר תבר מנא אזלינן.  אך הרי"ף בדף כ"ו. פסק כרבה והזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור.  כפי שראינו בשיעור הקודם, הגמרא שלנו (כך לפי רש"י) טוען שרבה סובר שבתר מעיקרא אזלינן ולכן השובר פטור, דמנא תבירא תבר.  נמצא שהרי"ף סותר את עצמו בפסקיו.
 
ג. הרמב"ן
הרמב"ן (מלחמות בדף כ"ו) טוען שבעצם אין שאלה.  יכול להיות שהרי"ף באמת פוסק כמו רבא – דאיבעיא ליה – ולכן הדין הוא שיש ספק אם בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא.  כיוון שכן, תמיד הולכים לקולא, לטובת המזיק, על פי הכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה. לכן, במקרה של זרק כלי מראש הגג, השובר פטור, שמא בתר מעיקרא אזלינן.  במקרה של תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי, אם לא נעמיד את המקרה בדאזיל מיניה מיניה, יהיה בעל התרנגול חייב רק חצי נזק, שמא הדין הוא דבתר תבר מנא אזלינן.  ולכן, כדי לחייב נזק שלם, העמיד הרי"ף את המקרה בדאזיל מיניה מיניה.
 
אך הרמב"ן בהמשך מעלה פירוש אחר, שאינו מבוסס על ספק.  הרמב"ן טוען שרבה סובר בתר תבר מנא אזלינן.  סיבת פטור השובר אינו משום שבתר מעיקרא אזלינן, אלא משום שהכלי כבר בפועל אין לו דמים.  כמה שווה כלי שנמצא במעוף לקראת התרסקות על הקרקע? – ודאי כלום.  נמצא שגם אם בתר מנא אזלינן והשובר בפועל הוא השובר, בכל זאת הוא חייב לא יותר משווי השוק של הכלי – שהוא אפס.
 
לפי זה פסקי הרי"ף עקביים שתמיד הכלל הוא שבתר תבר מנא אזלינן. 
 
קושיית הרמב"ן על שיטת רש"י – איך ניתן לחייב את השובר השני, מאחר שבפועל הכלי אין לו דמים – מעלה שאלות מעניינות לגבי המחייב של נזיקין.  אך כרגע לא נוכל לדון בנושא זה. עתה נסתפק בציון העובדה שהרמב"ן אינו משנה את הפשט במקרה של תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי והוא מסכים עם פירושו של רש"י, אף שחולק על רש"י בנוגע להכרעת ההלכה.  לפי רש"י הכרעת ההלכה היא שבתר מעיקרא אזלינן, ולכן תשובת רב ביבי בר אשי היא לא כהלכתא.  לפי הרמב"ן, הדין הוא שבתר תבר מנא אזלינן, ולכן רב ביבי בר אשי הוא כן להלכתא.
 
ד. הרשב"א
לרשב"א (ד"ה והא) יש דרך אחרת בסוגיא, ממנו נלמד דרך חדשה בהגדרת צרורות.  הרשב"א מביא את הקושיא מסתירת פסקי הרי"ף, ומתרץ
 
ונ"ל שהרב ז"ל פירש דהא דרב ביבי לאו לדחייה בעלמא אמרה אלא בדווקא אמר', דאם איתא הול"ל אמר רב ביבי בר אשי לא דבאזיל מיניה.  ומשום דכל שאינו נוגע בכלי אלא שמחטט בחבל שמאוס בלישה ומתוך כך נפסק החבל ונשבר הדלי, אי אפשר לשלם נזק שלם על הדלי דכל שאינו פועל בגופו אינו אלא כצרורות, וכיוון דקתני נזק שלם על כרחנו בגופו נגע בגופו של כלי והלכך בדאזיל מיניה הוא.
 
הרשב"א טוען שצריך מגע ישיר של גופו של מזיק עם גופו של כלי, אחרת אין לנו אלא נזק של צרורות.  לכן, אם התרנגול נגע רק בחבל ולא בכלי, לא יהיה חיוב של נזק שלם.  התירוץ של "קאזיל מיניה" נצרך כדי לפתור את הבעיה של העדר מגע ישיר ולא רק כדי לתרץ את הקושיא מבתר תבר מנא, ולכן הרי"ף, אע"פ שפוסק שבתר מעיקרא אזלינן (וכרש"י ודלא כהרמב"ן) בכל זאת חייב להעמיד את המקרה של מחטט בחבל דלי בדקאזיל מיניה, כדי שיהיה מגע ישיר של התרנגול בכלי ולא רק בחבל.
 
לכאורה, הרשב"א כאן מסתמך על הגדרת צרורות ככחו ולא גופו, כפי שמשמע מן הגמרא בי"ז:.  כל שאין גוף המזיק במגע עם החפץ הניזוק, אין לנו אלא כחו של מזיק וזה מה שנקרא צרורות.
 
אלא שבכל זאת צריך עיון.  כי הגמרא לעיל רשם כמה מקרים של נזק שלם, כלומר של גופו, כגון שערה, שלילי שעליה, פרומביא שבפיה, זוג שבצוארה, ובסוף גם עגלה המושכת בקרון, ובכולם אני קורא לתוספת המחובר לבהמה גופה.  יתר על כן, הגמרא בדף מד: טוען ששור שדוחף כותל על משהו וקאזיל מיניה מיניה חשיב גופו ולא כחו, וזה אף על פי שאין כל חיבור קבוע בין השור לכותל.  אם כן, כאן שהתרנגול נוגע בחבל והחבל נוגע (ומחובר) לדלי, למה אין זה נחשב לגוף (מורחב) של התרנגול שמזיק לדלי?
 
נראה שהרשב"א אכן סובר שהגדרת צרורות היא שאין גוף הבהמה נוגע בגוף דבר הניזק.  עוד סובר הרשב"א שדברים נוספים מצטרפים לבהמה להחשב כגופו.  אך אין הצירוף הזה מתבצע על ידי מגע לבד או חיבור קבוע.  מה שמצרף את הקרון או השליף, וגם את הכותל לשור בדף מ"ד:, הוא חיבור פונקציונאלי, שהבהמה משתמש בדבר הזה כדי לבצע את מעשה הנזק.  כלומר, אין זה שהכותל נחשב כחלק מגוף השור, אלא שהכותל נחשב לחלק מגוף המזיק.  הצירוף אינו לגוף הטבעי, אלא לפועל ולעושה המעשה.  במקרה שלנו, אין החבל אמצעי לנזק.  אילו החבל היה שובר את הדלי, היה נחשב לגופו וישלם נזק שלם.  אך אין הדברים כך.  הכלי נשבר בנפילה, על ידי פיסוק החבל.  לכן המזיק הוא התרנגול לבדו ואין החבל חלק ממעשה הנזק וממילא איננו חלק מגוף המזיק.  לכן, אם לא נעמיד את המקרה בדאזיל מיניה, אי אפשר לחייב יותר מחצי נזק מדין צרורות.
אם כן יוצא ששאר הראשונים סוברים שגופו תלוי בהגדרת חפצא – וקמ"ל שכל נגיעה מרחיב את החפצא של גוף הבהמה.  (באחרונים יש סברות שניסו להגביל הרחבת הגדרת גוף הבהמה רק לדברים שחיבורם הוא קבוע, כעין שליף שעליה, או שיש חלות דבר אחד, כעין עגלה מושכת בקרון, או שהחיבור היה בכוונת אדם ולא במקרה [בפני יהושע בדף י"ג:].  המגבלות האלו הגיוניות הן, אך כולן נסתרות מן הגמ' בדף מ"ד: שרואה בכותל שנדחף על ידי שור כחלק מגופו.)  הרשב"א מסכים שצריך גופו בניגוד לכחו, ועוד מסכים שהגוף מתרחב על ידי צירוף.  אך גופו לצורך זה איננו ההמשכיות הגופניות גרידא, אלא אחדות הפעולה.  כותל שהבהמה משתמשת בו כדי להכות נחשב כגוף אחד עם הבהמה, אך חבל שפסיקתו מאפשר לדלי ליפול איננו חלק ממעשה הנזק וממילא איננו מגוף המזיק.
 
ה. הראב"ד (ד"ה והא) 
כמו הרשב"א, גם הראב"ד מסביר שתירוצו של רב ביבי בר אשי בא לתרץ קושיא אחרת ולאו דווקא שיטת בתר תבר מנא.  אך, בניגוד לרשב"א, אין זאת קושיא שקשורה להגדרת צרורות.  הראב"ד טוען שרב ביבי מסביר למה אין כאן בעיית משונה מצד עצם חיטוט התרנגול בחבל.  הגמרא לפני כן תירץ שהחבל מאוס בלישה.  כותב הראב"ד שעתה רב ביבי מסביר למה גם בלי מאוס בלישה אין חיטוט החבל משונה.  הסיבה היא משום דקאזיל מיניה מיניה.  התנהגות זו של התרנגול אחרי ניתוק הדלי מהחבל מוכיח שהתרנגול מעוניין לשתות מן הדלי וזה מסביר למה מראש הוא חטט בחבל – הכל כחלק מתכנית להגיע למים.  לכן גם החיטוט אינו משונה ומשלם נזק שלם גם על החבל וגם על הדלי, "דכיוון דאורחיה למשתי מיא, אורחיה נמי למיחטט בחבל דלי כדי שיפול לארץ וישתו ממנו".  וא"כ אכן להלכה צדק הרי"ף שפסק – לפי זה ובניגוד לשיטתו של הרמב"ן – כמאן דאמר בתר מעיקרא אזלינן ואין כאן בעיית צרורות, ובכל זאת צריך להעמיד את המקרה דקאזיל מיניה מיניה כדי שלא תהיה בעיית משונה.
 
ו. הרמב"ם
זה לשון הרמב"ם )פ"ב מהל' נזקי ממון ה י"ד).  "היו מחטטין בחבל ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם.  והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר".
שיטת הרמב"ם אינה מתפרשת לפי אף אחת מן הדרכים שראינו עד עתה.  הרמב"ם מצטט את התירוץ של רב ביבי בר אשי ("והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר").  מצד אחד אין רמז שהסיבה היא כפי שהסביר הראב"ד. מצד שני, גם לא נראה שהוא סובר כמו הרשב"א, שהלוא הרמב"ם תרגם את הביטוי בגמרא "דקאזיל מיניה מיניה" לעברית בלשון "שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר".  ולפי הרשב"א היה לו להדגיש רק שנגע התרנגול בדלי.  אין שום חשיבות לזה שהדלי מתגלגל.  ועוד כתב הרמב"ם שהדלי נתגלגל מחמת התרנגול "עד שנפל ונשבר" ואין לפרט הזה כל חשיבות לפי הרשב"א.  אדרבא, לפי הרשב"א די שנגע בו פעם אחת ואח"כ נתגלגל הדלי לבד למקום אחר ונשבר שם – ובכל זאת חייב נזק שלם כיוון דבתר מעיקרא אזלינן.  ועוד צריך עיון למה כתב הרמב"ם "עד שנפל ונשבר", די לו לכתוב "עד שנשבר".
 
לכן נראה לפרש שלרמב"ם יש שיטה אחרת בעצם הגדרת צרורות.  ההבדל בין גופו לכוחו אינו אם יש מגע או הפסק כפי שסוברים שאר הראשונים (כולל הרשב"א).  לפי הרמב"ם גופו שמשלם נזק שלם היינו המעשה הגופני הראשון של הבהמה.  צרורות היינו תולדת המעשה של הגוף.  אם בהמה בועטת בצרור שניתז למקום אחר ושם שובר כלי, המעשה הראשוני של הבהמה הוא תנועת רגלו.  מעשה זה מוליד מעשה שני, תנועת הצרור באויר, והוא המעשה ששובר את הכלי.  לגבי זה יש הלכה למשה מסיני שמשלמים חצי נזק.  הקריטריון איננו המרחק הפיזי מן הגוף אלא רמת המעשה, האם יש מעשה ראשון או תולדת מעשה.
 
לפי זה, דין שערה, שליף, פרומביא, קרון, וכותל, מוסבר שאם החפץ החיצוני לגוף נע ביחד עם הגוף יש כאן עדיין מעשה ראשון.  אין הבדל אם גוף הבהמה נגע בכלי או חפץ אחר, ואין החפץ האחר מוגדר כחלק מן הגוף המורחב של הבהמה.  העיקר הוא שאם בהמה דוחפת כותל על גבי כלי ושומר שהכותל ינוע ביחד אתו – קאזיל מיניה מיניה – אני מגדיר את המצב שהבהמה שברה את הכלי באמצעות הכותל ע"י מעשה ראשוני של גופו.  כיוון שהכותל (או השליף והקרון) אינם נעים באופן עצמאי מגוף הבהמה, ולכן אין כאן מעשה שני ולא תולדת המעשה הראשון.
 
לפי גישה זאת להגדרת צרורות קיימת אפשרות להסביר דין במשנה.  בסוף המשנה מופיע מקרה של חצי נזק – תרנגול שהיה דליל קשור לרגלו.  רש"י מסביר דין חצי נזק משום צרורות.  לתשובת השאלה למה זה נחשב לצרורות, רש"י מפנה אותנו לגמרא בי"ט: שהעמיד את המקרה "בדאדייה אדויי", היינו שהתרנגול "זרק" את הדליל.  לנו המלה "זרק" מתפרש באופן טבעי כמתאר מצב שהדליל נזרק למרחק מן התרנגול, כלומר שנותק מרגלו על ידי פעולת הזריקה, וכך מצטייר מקרה פשוט של צרורות.  אולם לא כך הבין הראב"ד.  הוא מקשה (בי"ז: ד"ה עגלה) "מאי שנא עגלה מושכת בקרון מדלי (גירסת הראב"ד היא "דלי" במקום "דליל") קשור ברגלי התרנגול דמשלם חצי נזק".  את התירוץ שהדליל נחשב לצרורות דוחה הראב"ד וכותב "לאו משום צרורות דכיוון דקשור ברגלו כגופו הוא".  הראב"ד הבין ש"אדייה אדויי" פירוש שהתרנגול הזיק ע"י תנועת הדליל ולא על ידי הנחתו במקום שיגרום לתקלה.  ואכן זהו הפירוש הבסיסי של הביטוי כפי שהוא מופיע בדף י"ט: שם המונח "אדייה אדויי" הוא בניגוד להבנת הגמ' בהוה אמינא שהדליל מונח ופועל כבור.  מאחר שבמשנה כתוב שהדליל קשור לרגלי התרנגול, אין הראב"ד מתאר לעצמו שבסופו של דבר הוא מזיק בניתוק.  לכן הוא מפרש את דין ח"נ בדליל קשור כחצי נזק של משונה, כלומר של קרן תם.
 
כמובן, ייתכן שרש"י לא הבין ככה אלא שאדייה אדויי פירושו זרק למרחק.  ואולם, לאור הפירוש החדש להגדרת צרורות שהעלינו, אפשר לפרש שדליל, כלומר חוט, שמחובר לרגל התרנגול, והוא נזרק ומזיק בדרך זריקתו, יש דין צרורות גם אם לא נותק מן הרגל, מאחר שתנועת הדליל איננה זהה לתנועת רגל התרנגול.  נמצא שפעולת הנזק, היא תנועת הדליל, היא תולדת מעשה של מעשה הגוף של התרנגול.  היות הדליל מחובר אינו מעלה ולא מוריד, כי אין אנו מתבססים על הגדרת חפצא של גוף אלא על מעשה הגוף.  בניגוד לדבר קשיח, דליל נע בצורה חפשית יחסית לגוף הבהמה, ולכן היזקה נחשב לצרורות ולא לגוף.
 
לפי הסבר זה בהגדרת צרורות, ניתן להסביר את הרמב"ם בפסיקת חבל דלי.  התרנגול מפסיק את החבל וכתוצאה הדלי נופל ונשבר על הקרקע.  סובר הרמב"ם שאף על פי שאזלינן בתר מעיקרא, ולכן הדלי נחשב לשבור כבר מהרגע שנפסק החבל (ונפ"מ שאם אחר יבא וישברו במקל הוא יהיה פטור, כי מנא חבירא תבר), מ"מ אין לאמר שמעשה הראשון של גוף התרנגול, כלומר החטיטה, שבר את הכלי, גם אם על פי דין (למ"ד בתק מעיקרא אזלינן) הכלי נשבר בזמן הפסיקה.  לפי מי שסובר בתר מעיקרא אזלינן, מה ששובר אותו הוא נפילתו, שהיא מעשה בתולדה ממעשה החטיטה והפסיקה.  קידום הזמן והמקום על ידי אמירת בתר מעיקרא אינו משנה את עצם הגדרת השבירה כפעולה אחרת שנובעת מפעולת התרנגול, ולכן יש לה הגדרת צרורות ולא מעשה גוף.  לכן יהיה בעל התרנגול חייב רק חצי נזק – אלא אם כן הדלי התגלגל מחמת התרנגול עד שנפל ונשבר, כפי שכותב הרמב"ם, וכפי שתירץ רב ביבי בר אשי.  במקרה של שאלת רבא, כשהבהמה בועטת בכלי ומעיפה אותו אל מקום ששם נשבר, אמירת בתר מעיקרא איננה רק מקדימה את הזמן אלא גם מגדירה את הבעיטה כפעולת השבירה.  ואולם בנפילה על ידי פסיקת החבל, יש בהכרח שתי פעולות שונות – הפסיקה, והנפילה.  ורק השניה היא פעולת הנזק, והיא איננה פעולת גוף אלא תולדת פעולה.  רק אם קאזיל מיניה מיניה, כלומר התרנגול דחף וגלגל את הכלי עד שנפל ונשבר, יש פעולת שבירה על ידי התרנגול, כי כחו מפיל את הכלי ואם כן יש מעשה שבירה בגופו.  הרמב"ם איננו מצריך שהכלי יהיה במגע עם התרנגול בזמן השבירה – כי הלא הוא כתב שנפל ונשבר, אלא שהתרנגול ידחוף ויפעיל את הכח שמפיל.  דווקא בגלל שבתר מעיקרא אזלינן, פעולת הדחיפה במקרה כזה נחשבת כפעולת השבירה.  ואולם אם היא לא תדחוף ותפיל אלא תחתוך את החבל והדלי נופל לבד, גם אם בתר מעיקרא אזלינן, אין פעולת השבירה זהה לפעולת התרנגול.
לפי זה ניתן גם להסביר רמב"ם אחר אשר התקשו בו המפרשים.  כבר ראינו את המקרה במשנה של דליל קשור ברגלי תרנגול.  הגמרא בדף י"ט: מעמיד אותו "בדאדייה אדויי".  עיין שם בגמרא מאמר של רב הונא שמחלק בין נקשר מאליו לקשרו אדם.  הגמרא מעמידה את החילוק של רב הונא לא במקרה של המשנה, של אדייה אדויי, אלא במקרה של "בעלמא", של דליל הפקר.  לא נלמד את כל הסוגיא בהזדמנות זאת, אלא רק את פסק הרמב"ם.  וכך כותב הרמב"ם (פ"ב ה"י):
 
היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק.  במה דברים אמורים כשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהם מאליו בעל התרנגול פטור.  ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל.
 
אנחנו נסביר עתה את החלק הראשון ברמב"ם.  נזק של החוט הקשור ברגלי התרנגול מחייב חצי נזק אם קשרו אדם.  ואם נקשר מעצמו בעל התרנגול פטור.  וכך נראה לי הסבר הדברים: הרמב"ם אינו לומד שהדליל ננתק מן רגל התרנגול (כי דבר זה לא נרמז בלשון הרמב"ם).  ואולם, הנזק איננו ע"י מכת הדליל (שהרי הוא רק חוט ואין בו כח לשבור כלי) אלא שנסתבך הכלי בדליל ועל ידי כך התגלגל ונשבר.  לפי הסברנו למעלה בשיטת הרמב"ם בצרורות, שבירת הכלי הוא כחו ולא גופו, כי נפילת הכלי איננה תוצאה ישירה של פעולת התרנגול אלא שהסתבך וקבל תנועה אחרת שגרם לנפילתו.  הרי לנו פעולת תולדה של פעולת התרנגול ולכן חייב חצי נזק מדין צרורות.  ואולם, "במה דברים אמורים שקשרו אדם".  הרמב"ם מחלק בין קשרו אדם לנקשר מאליו.  חילוק זה מתפרש על פי דברי הפני יהושע שקשרו אדם בכוונה מחבר את החוט לגוף התרנגול להיותם גוף אחד.  ולא שהרמב"ם סובר שגוף אחד ושני גופים קובע לגבי הגדרת צרורות, שכבר פרשנו שלרמב"ם הגדרה אחרת – אלא שבכל זאת הרמב"ם מסכים שניתן להרחיב גוף על ידי הגדלתו המלאכותית בכוונת אדם.  ולכן חוט שנקשר בכוונה הוי ממש גוף המזיק.  ואז הסתבכות הכלי ונפילתו הוי תולדת תנועת החוט, שהיא בגדר פעולת הגוף.  לכן בזה יש חיוב צרורות.  אבל אם נקשר מאליו, אז החוט איננו חלק מגוף התרנגול, תנועת החוט היא כבר תנועת תולדה של תנועת התרנגול, וכפי שפרשנו למעלה, שתנועת חוט שונה מתנועת כותל, כיוון שהוא נע בצורה חפשית יחסית לרגל התרנגול.  כיוון שכן, הסתבכות הכלי בדליל היא תולדה של תולדה, או, בלשון הגמרא, כח כחו.  הרב בית יוסף טוען שהרמב"ם סובר שכח כחו פטור. 
 
גם אם אין זה נכון בצורה כללית (עיין לחם משנה פ"ב הי"ז), במקרה שלנו שלא מדובר בהעברת כח מגוף לגוף אלא בנפילה, יש יותר סיבה לטעון שנפילת הכלי אינה מתייחסת כלל לפעולת התרנגול עצמו ובזה כח כחו פטור.  כל פעם שיש הולדת פעולה חדשה, יש הגדרת "כח" נוסף.  הדליל (כשלא קשרו אדם) הוי דרגת תולדה נוספת יחסית לתרנגול, ונפילת הכלי הוי דרגת תולדה נוספת יחסית לדליל.  ולכן פוטר הרמב"ם מקרה זה לחלוטין.
 
את שאר דברי הרמב"ם, והסבר השיטות האחרות במקרה זה, נדון בשבוע הבא.
 
 
מקורות ושאלות לשיעור הבא
השיעור הבא יעסוק בשני נושאים: 1. קשקוש (בע"ח המזיק על ידי קשקוש באחד מאבריו). 2. דליל - חוט הנכרך בבע"ח ונגרר אחריו.
 
קשקוש
מקורות:
  1. יט: "יתיב ר' יהודה... להזיק תיקו"; רמב"ם הל' נזקי ממון פ"א הי"א; חידושי הראב"ד ד"ה קשקשה; תוספות רבנו פרץ ד"ה קרן.
  2. רשב"א ד"ה וכי; שיטה מקובצת בשם הרא"ש; נחלת דוד ד"ה שם ע"ב בגמ'.
שאלות:
  1. מדוע שקשקוש ייצור חיוב בדומה לקרן ורגל?
  2. כיצד יש להסביר את טענת הגמרא: "וכי יאחזנה בזנבה וילך".
  3. מדוע טענה זו אינה שייכת בקרן.
 
דליל
מקורות:
  1. יט: "התרנגולין"... משנה; רש"י ד"ה אבל, אלא; תוספות ד"ה וכי; תוספות רבנו פרץ ד"ה אבל.
  2. כא: במשנה; כג. "מאן חייב... גחלתו"; רמב"ם הל' נזקי ממון פ"ב ה"י-הי"א.
שאלות:
  1. כיצד יחלק רש"י בין תרנגול שמזיק בדליל של אחר, ובין רוח שמזיקה באבנו של אדם?
  2. כיצד ניתן לחלק בין תרנגול המשליך דליל ובין כלב המוליך גחלת?
  3. מדוע אשם אדם הקושר דליל לתרנגול? במה שונה פירוש רש"י מזה של הרמב"ם?
 
 
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א
בעריכת צוות בית המדרש הווירטואלי
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:         http://www.etzion.org.il/vbm/
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*