תשלומי ארבעה וחמישה על הקדש

תשלומי ארבעה וחמישה על הקדש

כידוע, התורה קנסה את הגונב שור או שה ומוכר אותו לשלם קנס של פי ארבעה או חמישה משוויים (תשלומי ד' וה') לבעלים. מה דינו של אדם שגנב שור והקדיש אותו? האם הוא חייב לשלם תשלומי ד' וה' כאילו מכר את השור?

בשאלה זו קיימת סתירה-לכאורה בין סוגיות. בגמרא בב"ק עט ע"א נאמר שהוא חייב בתשלומים אלו: "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמיים" - ההקדש הוא מכירה לשמיים, וניתן לחייב עליו כשם שניתן לחייב על כל גניבה ומכירה אחרת. מאידך, הגמרא בדף עו ע"א דוחה סברה זו, ומחלקת בין מכירה להדיוט לבין מכירה לשמיים: "מכרו להדיוט - מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון; מכרו לשמיים - מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". כלומר, הקדשת חפץ אינה ממש מעבירה את הבעלות לקב"ה, ולכן היא אינה מחייבת בתשלומי ד' וה'.

התוספות התייחסו לסתירה זו, ויישבו אותה על ידי חלוקה בין קדשי בדק הבית - רכוש סתמי של הקדש, "דלא מיקרו על שם בעלים", לבין קדשי מזבח - בהמות שנועדו להקרבה. הרב חיים מבריסק, בחידושיו על הש"ס, טען שחלוקה זו משקפת חלוקה יסודית בין שני סוגי ההקדש. כאשר מקדישים בהמה לבדק הבית - המוקד הוא על העברת הבעלות הממונית לקב"ה. אמנם חלים על החפץ קדושה ואיסורים מסויימים, אך אלו הם תולדות לוואי של העברת הבעלות הממונית. בהקדשת בהמה למזבח, לעומת זאת, המוקד הוא ייעוד הבהמה להקרבה והחלת הקדושה עליה, והעברת הבעלות הממונית היא תולדת-לואי (ממו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א שמעתי אפשרות מרחיקת לכת יותר, שבהקדשה למזבח אין כלל העברת בעלות לקב"ה, אלא רק הפקעת בעלות מהבעלים הקודמים). גנב מתחייב בתשלומי ד' וה' רק אם מכר את החפץ והעביר את הבעלות עליו. הקדשה לבדק הבית נחשבת למכירה מעין זו, אך הקדשה למזבח אינה נחשבת למכירה לעניין זה, שכן אופייה של ההקדשה הוא כשל ייעוד, ולא כשל מכירה.

לסיום, נציין שקיימת גרסה אחרת בראשונים לדברי הגמרא בדף ע"ו ע"א, לפיה ההקדש אינו מתואר במילים "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן", אלא: "מעיקרא תורא דשמעון והשתא תורא דשמעון". מכאן, ייתכן שהפגם אינו בכך שהבעלות לא מועברת כראוי לרשות הקב"ה, אלא בכך שהבעלות מאז ומעולם הייתה ברשותו של הקב"ה. מהרב קרומביין שליט"א שמעתי שיש להבין זאת על דרך הירושלמי (פ"ק דקידושין), שמקור דין "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" (הקובע שאין צורך במעשה קניין לצורך הקדשה) הוא בכך ש"לה' הארץ ומלואה", וכל שצריך האדם לעשות בשביל להקדיש חפץ הוא לשחרר אותו מרשות עצמו, וממילא משתלטת עליו בעלותו הפוטנציאלית של הקב"ה. ממילא, בעלות הקב"ה על כל החפצים שבעולם מצויה תמיד ברקע, והקדש אינו נחשב למכירה.