תשעה באב איקרי מועד

  • הרב משה פינצ'וק

            הפוסקים קובעים לגבי תשעה באב מספר הלכות, המסתמכות על כך שתשעה באב נקרא "מועד":

1.         הגהות מיימוניות סוף הל' תעניות: "ערב תשעה באב במנחה שלא לומר תחינה משום דאיקרי מועד".

2.         בטור או"ח סי' תקנט: "ואם חל ט' באב בשבת או במוצאי שבת אין אומרים צדקתך צדק מידי דהווה אראש חדש שחל (להיות באחד) בשבת שאין אומרים צדקתך צדק בשבת דט' באב נמי אקרי מועד".

3.         שם, "וכתב רב עמרם מנהגנו להרבות סליחות בסלח לנו, ואין אומרים תחינות דאיקרי מועד".

 היכן מצאנו שתשעה באב איקרי מועד?

             ע' חיי אדם, כלל קל"ה, סעיף כא: "אין אומרים תחנון בט' באב, דאקרי מועד, כדכתיב קרא עלי מועד כו'". הכוונה היא לפסוק באיכה א', טו: "סלה כל אבירי א-דני בקרבי, קרא עלי מועד לשבר בחורי. גת דרך א-דני, לבתולת בת יהודה".

             מפשט הפסוק ברור שכוונת הפסוק "קרא עלי מועד" לתשעה באב. ברם, הגמרא פירשה פסוק זה בעניין שונה לחלוטין:

"בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ מנלן...ותניא בעשרים ותשעה בסיוון שלח משה מרגלים, וכתיב "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" - הני ארבעים יום נכי חד הוו? אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב "קרא עלי מועד לשבר בחורי". וכתיב "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" - אמר רבה אמר רבי יוחנן אותה לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות"  (תענית כט.).

 

            סוגיה זו מפרשת את הביטוי "קרא עלי מועד" כמתייחס לראש חודש אב. הקב"ה כיוון את ראש חודש אב באופן שהחורבן יהיה בתשעה בחודש, ומכאן ש"מועד" פירושו ראש חודש אב ולא תשעה באב. כן מבואר בפסחים עז. ובשבועות י., "קמ"ל דראש חודש איקרי מועד כדאביי, דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלויי מליוה, דכתיב 'קרא עלי מועד לשבר בחורי'".

             כיוון שכן קשה להבין על מה סמכו הפוסקים בקביעתם להלכה שתשעה באב איקרי מועד. אמנם נכון שזה פשט הפסוק אך להלכה הגמרא פירשה פסוק זה אחרת.

 במדרש הפסוק מתפרש כפשוטו:

"'קרא עלי מועד לשבר בחורי', מצינו שסילוקן של בחורים קשה כחורבן בית המקדש דכתיב 'גת דרך ה' לבתולת בת יהודה', כך קרא עלי מועד לשבור בחורי"

(איכה רבה פרשה א', מד).

            המקור לקביעת הראשונים והפוסקים שתשעה באב איקרי מועד נראה קצת בעייתי. אף על פי כן יש לעמוד על טיב ותוכן קביעה זו: איזה ממד של מועד ייתכן ביום שנחרב בו בית מקדשנו?

ע' ב"י טור או"ח סי' תקנ"ד, ד"ה ר"ג  אומר:

"אך מנהג קדום, שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב, וזקני הראשונים הנהיגו זה, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו בהגדה, כי המשיח נולד ביום ט' באב, וצריך לעשות זכר לגואל לנחמם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה".

וזה לשון אגדה זו:

"אין לה מנחם מכל אוהביה - אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ, ולא הייתה רוצה לחרוש, אלא תמיד הייתה גרעה [גערה], ראה אותה האיש ונבהל מאוד, והיה מכה את הפרה כדי שתחרוש, ולא הייתה רוצה, אלא תמיד הייתה מפלת עצמה לארץ, והוא מכה אותה תמיד, עד ששמע קול אומר: מה לך לפרה, הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש, מיד קרע את בגדיו, ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה ואמר אוי נא לי, אוי נא לי. לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה, תמה האיש מאוד, שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח, שמע האיש רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו ולקח רצועות ארוכות של משי לתינוקות להעציבם בעריסם, לקחם והלך לירושלים, וכשבא לעיר לקחם ונתנם על זרועותיו, וקרא ברחוב העיר, מי יקנה פרה לבנו או לבתו, שמעה שכנת אם משיח, ואמרה לו לך לבית פלוני, שהרי ילד יולד לה, הלך ונכנס לבית ואמר להם קנה לבנך רצועה, אמרה לו לא אקנה לו, כי הוא נולד יום שנחרב בית המקדש, ארור היום שהוא נולד בו, מיד בא האיש אצל הילד ונשקו על ראשו ונתן לו רצועה, וביקש האם עליו והלך לו לביתו, ובכל שנה ושנה בא לירושלים לראותו. ושם הילד מנחם בן עמיאל, שנה אחת בא לירושלים ונכנס לבית, מיד הרימה אם הילד קולה, ואמרה אין לה מנחם שהרי נגנז, והוא שכתוב אין לה מנחם מכל אוהביה"

(מדרש זוטא איכה (בובר)-נוסח ב' פרשה א', על הפסוק: אין לה מנחם).

            מהמדרש עולה שבתשעה באב היו שני אירועים -  חורבן הבית ולידת המשיח. בתשעה באב נזדמנו במקרה לפונדק אחד שני אירועים: האחד- החורבן, שעליו מתאבלים, והשני- לידת המשיח, שמקהה במקצת את האבל.

             כך נוכל להבין את ממד ה"מועד" של תשעה באב - אמנם הוא יום אבל משום חורבן הבית, אך הוא גם יום שמחה, שכן בו נולד המשיח. לפ"ז אין קשר מהותי בין האבל לבין השמחה.

בפוסקים ניתן למצוא הסבר אחר:

ע' ערוך השולחן סי' תקנ"ב סעיף יד:

"אין אומרים תחנון במנחה בערב ט' באב משום דאקרי מועד... וגם בתשעה באב עצמו כן, והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשם יתברך שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים".

הבטחת ערוך השולחן מפורשת בנבואת זכריה (ח', יט):

"כה אמר ה' צ-באות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".

           

            בשולחן ערוך או"ח סי' תקנ"ב סעי' ט פסק הרמ"א: "ונוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה כדי שלא יזיק להם התענית". ומעיר על כך המגן אברהם (סקי"א): "ולי נראה טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יו"ט תשעה באב והיה מרבין בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזיכרון שייהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה".

                   לפי הסבר זה הוסיפו ממד של "מועד" לתשעה באב כנחמה ותקווה לאבלי ציון וירושלים.

ברצוני להמשיך כיוון זה, ולקשר באופן עקרוני ומהותי בין האבלות שבתשעה באב ל"מועד" שבתשעה באב:

"וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים, שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-להינו שרוף באש ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הן בוכין, ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה עניין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב 'עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כד.-כד:).

            ר' עקיבא מקשר בין החורבן לגאולה. החורבן הוא הוא העדות וההבטחה, שעוד תהיה גאולה במהרה בימינו: "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת".  כיוון שנחרב הבית, בידוע שהוא עתיד להיבנות; החורבן הוא המעיד על הגאולה!

              נחזור למדרש אודות לידת המשיח בתשעה באב: לידת המשיח אינה אירוע נפרד שחל אף הוא במקרה בתשעה באב. החורבן הוא הוא לידת המשיח, "ועת צרה ליעקב וממנה יושע" (ירמיהו ל', ז).

                       אפשר שזה הטעם למנהג המוזר, ששרים את הקינה האחרונה: "אלי ציון ועריה". לכאורה, תרתי דסתרי, איך אפשר לו לאדם שישיר קינה?!

             אלא שבכך מתבטא אופיין הכפול של הקינות - אמנם, תוכנן ומהותן של הקינות הוא אבל על החורבן. אך אבל וחורבן זה הוא הבטחתנו על הגאולה שבוא תבוא. הבטחה זו, החבויה בתוך הקינות, מאפשרת לנו לשיר את הקינה. לאחר בוקר שלם של תיאור החורבן הנורא ובכייה עליו, זורחת ומאירה הבטחת הגאולה, ומתוך הבטחה זו יכולים ומסוגלים אנו לשיר את הקינה האחרונה:"אלי ציון ועריה".

             זכורני פעם, שבבית כנסת בפתח תקווה, בשבת שלפני תשעה באב, החל החזן לשיר את "לכה דודי" בנגינה של "אלי ציון". היו בקהל שמיחו על כך, מתוך תחושה שיש כאן ביטוי לאבלות, שאינו מתאים לשבת. על פי הנאמר לעיל דומה שהחזן עשה כהוגן - תוכן הקינות הוא בוודאי אבל וחורבן, אך הניגון עצמו תוכנו שמחה ומועד על הבטחת הגאולה, והוא מתאים גם לשבת!

 

שיעור זה הופיע לראשונה בדף קשר, פרשת דברים, ח' באב תשנ"ד, גליון מס' 451

  

*******************************

כל הזכויות שמורות  1999  ישיבת הר עציון