01: אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך

  • הרב יהודה עמיטל

אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך / הרב יהודה עמיטל[1]

שתי סיבות הביאוני להסכמה לעריכתה של מסיבה זו:

א. ההזדמנות להודות לקדוש ברוך הוא ברבים, בתוך קהל לומדי תורה, על כל חסדיו עמדי.

ב. רואה אני לעצמי זכות לשתף אתכם במעט מאותן החוויות שחוויתי, המעמיקות והמוסיפות ממד מסוים לתודעתו היהודית והתורנית. חש אני את עצמי נמצא בתוך משפחה קרובה של חברים, של ידידים, של תלמידים.

אנו נמצאים היום באחד באדר. ובאחד באדר, על פי דברי המשנה, משמיעין על השקלים. ומסבירה הגמרא בירושלמי: "כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה...". חובה היא להביא קרבנות ציבור מתרומה חדשה מניסן לניסן, ומאדר מזרזין להביא את מחצית השקל, שממנה יובאו קרבנות השנה הבאה.

אין לעבוד עבודת ה' בתרומה ישנה. לכל זמן ולכל תקופה – תרומה וקרבנות משלהם. עבודת ה' ברמה של מקדש – רגישות עמוקה וגבוהה יש בה. כל שינוי דק שבדקים הינו משמעותי, ולא יכול אדם לבוא לפני הקדוש ברוך הוא אלא בתרומה חדשה.

זאת – בעבודת בית המקדש.

בעוונותינו, כשחרב בית מקדשנו, איבדנו רגישות עדינה זו. איננו חשים בהבדל שמשנה לשנה. חיים אנו מדור לדור, מתקופה לתקופה. על הפסוק "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה" – אומרת הגמרא, שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה.

אין כנסת ישראל מסוגלת לעמוד על דעת רבה שבשמיים עד ארבעים שנה! בוודאי ובוודאי בתקופה שאין כל היגיון אנושי יכול לתפוס. ולוואי ונדע לעמוד על דעת אבינו שבשמיים לאחר ארבעים שנה. משהו נתפוס...

אין זה תהליך שקשור רק לכלל ישראל. זהו תהליך כלל עולמי. זוהי השתקפות כלשהי בפרט, בחינת אין בפרט אלא מה שבכלל.

א. עלייה והצלה

רגיל אני לציין בחוג משפחתי את ההצלה ואת העלייה. ושני דברים אלה קשורים אצלי זה בזה. לא ראיתי בהצלתי הצלה, על שלא זכיתי לעלות לארץ ישראל. ולא רק אני הסתכלתי כך: זוכר אני, כשנפרדתי מאבי, ה' ייקום דמיו – הוא נשאר בגיטו, ואני קיבלתי צו למחנה עבודה – לא היה לי ספק, ואף לו לא היה ספק, שלא נזכה להיפגש יותר בעולם הזה. אבי אמר לי: 'אני מקווה שאתה תגיע לארץ ישראל'. זה היה ביטוי של הצלה...

כשהציעה לי אמי, ה' ייקום דמיה, לקחת תמונה מהבית, סירבתי. אמרתי שאינני זקוק לזיכרון, אנו ניפגש... לא יכול הייתי להרשות לעצמי לתת ביטוי לעובדה, שאני – אין לי כל תקווה לראות שוב את הורי בעולם הזה, אך לא רציתי לתת להם תחושה שכך אני חושב. בלבי ידעתי שלא ניפגש עוד. נפרדתי מהוריי בהרגשה כבדה, ויצאתי למחנה, כשאני מצויד בספר תנ"ך קטן, משניות וחוברת מכתבי הרב קוק זצ"ל. אומר לכם, באותם ימים הייתי פסימי מאוד. ספקות גדולות כרסמו בלבי... אמרתי... אם אזכה למות בארץ ישראל, ולא לחיות בה...

נתתי גם ביטוי הלכתי לכך שהצלה מקושרת אצלי בעליה לארץ ישראל:

בסיומה של המלחמה, עלה בידי להגיע מהונגריה לבוקרשט, ונפתחה בפניי שם האפשרות לעלות לארץ ישראל. שיירת העלייה צריכה היתה לצאת לארץ בשבת קודש. התנהלו בינינו ויכוחים אם מותר הדבר, וטענתי אז בלהט, אחרי חוויות קשות שהיו לי עם הרוסים, שדבר זה הינו בגדר פיקוח נפש, ומותר לנסוע בשבת. זכור הייתי אז באותה חוויה שעברתי שבועות מספר קודם לכם, כאשר הצמיד חייל רוסי אקדח טעון ללבי... הצמיד ממש... ובחסדי שמיים ניצלתי ונשארתי בחיים.

כשנכנסו הרוסים ושחררו אותנו מהמחנות, לא היה לנו כל קשר עם העולם, לא ידענו דבר. אמרתי לחבריי, שאני הולך לארץ ישראל. הסתכלו עלייך כעל משוגע...

ובכן, זוהי סיבה מספקת בשבילי כדי לצרף עלייה להצלה. אבל קיימת סיבה עמוקה עוד יותר, אולי אף סבוכה יותר:

משך כל השנים טורדת אותי מחשבה נוראה: מיליוני אנשים נהרגו בשואה. אני ניצלתי. האם ניצלתי, מתוך שהצביע עלי הקדוש ברוך הוא והוציאני מהשואה, או שמא שעת הסתרת פנים הייתה זאת, ובעת הסברת פנים – "ואם תלכו עמי קרי… והלכתי עמכם בחמת קרי…" – כדברי הרמב"ן – אשאיר אתכם ביד המקרה, ושמא אמר הקדוש ברוך הוא להשאיר את עמו ביד המקרה, וכחלק מהמקרה אני ניצלתי, ואף זאת מאותה הסתרת פנים?

אילו ידעתי שרוצה הקדוש ברוך הוא בי, היה הדבר מטיל עלי מעמסה גדולה וכבדה. מחד, ספק אם יכול הייתי לעמוד בה, ואולם מאידך, כל הון שבעולם נותן הייתי על כך שהקדוש ברוך הוא שלח חסדו אליי, אישית. ועדיין טורדים אותי ספקות אלה. ומשום הכי אין לי האומץ לקבוע יום טוב על הצלתי. בוודאי זהו חשבון של הקדוש ברוך הוא, אבל בעיה זו מטרידה אותי. על כן מצרף אני את הצלתי ליום עלייתי ארצה. ואף כך מטיל עלי הדבר מעמסה...

אני אדם פשוט וקטן, ואולם כשניצלתי, חשתי, שצריך להיות לי כוח כפול ומכופל, למלא גם את מקומם של אלה שלא זכו להגיע לכאן. זה נתן לי את האומץ לעשות דברים, שבדרך הטבע הינם למעלה מיכולתי האישית.

ב. הקשר לארץ ישראל

מכל מקום, זוהי שנת הודאה והלל, ואני מכוון בהודאה על ההצלה ובהלל על ארץ ישראל.

הקשר שלי עם ארץ ישראל הינו קשר עמוק. כל משפחתי קשורה הייתה בארץ ישראל ואף הייתה בתהליך של העברה לארץ. עוד בגיל ילדות היו בשבילי ארץ ישראל וציפייה למשיח דברים ממשיים ומוחשיים, ואתאר בפניכם חוויית ילדות שעברתי. כבן ארבע-חמש הייתי ואני זוכר כל פרט בבהירות. שיחקנו כילדים, והנה ראיתי אש יוצאת מן השמיים, כדור של אש. הייתי ככל הנראה בעל דמיון, ובהתרגשו סיפרתי לחבריי. הילדים כולם התרגשו מאוד, והחלטנו שסימן הוא שהנה משיח בא. ההתרגשות היתה גדולה... מה מסוגלים ילדים לעשות בציפיה למשיח... רצנו בצפיפות לברז ליטול ידיים לביאת המשיח, להיטהר לקראת בואו. זוכר אני את הצפיפות... עץ עתיק היה שם בחצר, ורקדנו סביבו – "וטהר לבנו לעבדך באמת".

אמנם באתי מבית מודרני, במושגים של אותם הימים, אך יחד עם זאת היה ספוג בתחושה של ציפייה למשח, וראו כיצד פועל דמיונו של ילד ביחס למשיח.

וכבחורים צעירים היו לנו חלומות. חלומות להכניס לימוד של הבנה לדרך הלימוד ההונגרית וחלומות על ארץ ישראל. קשה היה לי להבין כיצד חיים אנשים בלי חזון, בלי חלומות.

ג. על אופטימיות ופסימיות

ואולם, בימים הקשים שבאו אחרי כן – ואני עברתי רק טיפה מהים ממה שעברו יהודים שהיו באושוויץ – הייתי פסימי מאוד. אף שאני מוכר כאופטימי ביותר, השלמתי אז עם הדברים. אולי היה זה גם בהשפעת מורי ורבי באותם ימים, ר' חיים יהודה הלוי, ה' ייקום דמיו, יהודי גדול וקדוש, שהכניסנו לדרך הלימוד הליטאית. בהגיע רגעים קשים, שאלתיו מה יהיה על חלומותינו. והוא השיב לי: מהו הטעם והתמצית, תמצית דתמצית, של כל חלומותינו – לקיים רצון שמיים, ואם זהו רצונו – נעביר חלומותינו לכך. הכול הלך ונשחת. חשבתי שעלינו להכין עצמנו לקידוש השם.

אחת החוויות הקשות שלי ממחנה העבודה הייתה כאשר נשלחנו לגיטו שהתרוקן מיהודים. באחד הימים שם, והנה אני מוצא את כתביו של מורי ורבי, חידושים של "השולח" מתגלגלים על הרצפה, ואת הסמיכה שקיבל מר' חיים עוזר, מר' ברוך בער. חשבתי בלבי, אולי הוא חי באיזה מקום... מסרתי לתלמיד אחר, והם נעלמו...

הצלחנו לקחת אתנו ספר תורה מן הגיטו. היו כמה חברים, שהצליחו להוציא ש"ס קטן.

הימים האחרונים קודם נסיגת הגרמנים היו ימי אלול. הצלחנו לתקוע בשופר בראש השנה, להתפלל במניין והשתדלנו, עד כמה שאפשר היה, לא לעבוד בשבת עבודות דאורייתא. ניצלנו כל רגע שיכולנו להרגיש שאנו יהודים.

באחד מאותם ימים, כשאמרנו סליחות של שלוש עשרה מידות הגיעה פקודה לחזור לעיר, למרכז. יצאנו רגיל וראינו המונים נסוגים. הצבא הרוסי התקדם, והגרמנים נסוגים. הלכנו עם ספר התורה. כל אחד ביקש להחזיק בו. זו הייתה זכות גדולה. העיר החלה להתרוקן, והחייל ששמר עלינו, ניגש לברר מה לעשות בנו. ניסינו לנצל זאת לבריחה, ואולם לאחר כמה שעות נתפסנו חלקנו. הוא איים בהריגה וגם הצעות שוחד לא עזרו. כשהגענו ליד גשר נשמע קול קרוב של מכונות ירייה, ולמזלנו, נבהל וברח.

ערב יום כיפור היה. מצאנו עצמנו בעיר רפאים, בלי נפש חיה. הגענו לבית הקהילה היהודית ... אל הבית שבו גרתי עם הורי ...

נכנסנו למרתף לשהות שם ביום הכיפורים. היה שם חסיד, שמצא מקווה, ויכולנו אף לטבול בערב יום כיפור. חילקנו את הלחם לערב היום ולמוצאיו. מה הלאה – ה' ירחם. היה אתנו מחזור, אחד קרא את התפילה בקול רם, וכך התפללנו במניין.

הגרמנים התגברו שוב, והרוסים נסוגו. משמרות הסתובבו בעיר. יריות נשמעו בכל מקום. קמנו למחרת יום הכיפורים בבוקר והיינו רעבים מאוד. אני ובן דודי נכנסו לדירה שהייתה של הוריי, ומצאנו שם פרוסת לחם מעופשת, עם עובש ירוק. השמחה הייתה גדולה. פוררנו את העובש, התחלקנו, בירכנו ואכלנו.

בינתיים שמענו שנפרץ השער למטה, וצועקים ליהודים לצאת מהמרתף. נכנסו פנימה, חדר לפנים מחדר. חשבנו אם לומר וידוי או תהילים. אני – הפסימיסט – וידוי; הוא – תהילים. בסופם של דברים אמרנו גם וידוי וגם תהילים. החיילים הגרמנים נכנסו ועברו בכל החדרים, ואולם לאותו חדר שבו היינו לא נכנסו. זהו נס גדול...

בימים הקשים שהיו לפנים באירופה, יושבים היינו לעיתים בקבוצות של צעירים, מטכסים עצה כיצד לברוח, באיזה גבול לעבור... אומר לכם... הייתי בין הפסימיסטית, טענתי שאין כל טעם לברוח, הגרמנים רודפים אחרינו, נכין עצמנו לקידוש ה'.

כשהגעתי לארץ פגשתי חבר מאותם ימים שהגיע לפניי ארצה, היה אז חבר כפר עציון. כשראה אותי, עם טורייה בידו, אמר: "אתה יהודה? אתה ניצלת? – שאל בכעס. "הלא אתה הטפת למות על קידוש ה'?" לא יכול היה לשכוח לי את דבריי מאז. היה אדם חם מזג, וזו היתה תגובתו הראשונה. כשנרגע, שאלני: "יהודה, האם נשארת מאמין, נשארת דתי?" עניתי לו בחטף: "ואלמלא לא נשארתי דתי, הדברים היו יותר מובנים?" מי שאיבד את אמונתו, הדברים פשוטים לו יותר?

ד. יד ה'

ראיתי את יד ה' בבירור בשואה, רק לא הבנתי את משמעותה. זה היה כל כך ברור, כל כך לא נורמאלי, כל כך לא טבעי, כל כך לא הגיוני. לא הייתי באושוויץ, אבל ראיתי יהודים שמובלים לשם. ראיתי גדודים שלמים של גרמנים, שאינם נוסעים לחזית הרוסית, כי הקרונות תפוסים היו ביהודים, בניגוד לכל אינטרס צבאי. האם ניתן להבין זאת...? בכול ראיתי יד ה'.

זה לא היה טבעי, זה לא אנושי. את יד ה' ראיתי, אך את משמעותה לא הבנתי. תקומת מדינת ישראל אין בה כדי לתת פשר למאות אלפי ילדים המובלים למוות. אינני מקבל איפוא את הרעיון, שמדינת ישראל היא הסבר ותשובה לשואה.

דבר אחד אני חוזר ומדגיש: מעולם לא אמרתי בדבקות "שלא עשנים גוי" כמו בימים ההם. דווקא באותם ימים, במיוחד באותם ימים, על אף הכול, גאה הייתי להיות שייך לנרצחים ולא לרוצחים.

השואה חדרה עמוקות לתודעתו של העם, גם אם לא תמיד הוא מודע לכך. אני רואה את השפעת השואה בכול: בבריחה מיהדות, בשיבה אליה, בכהניזם, בשלום עכשיו. אני מקווה ואני מאמין שיש תיקון פנימי, ייסורים מצרפים, ואף על פי שנראים הרבה דברים שליליים, עם ישראל מיתקן. בבוא הזמן יתגלה המירוק של כנסת ישראל בפנימיותו.

אנחנו חיים בתקופה מאוד מיוחדת, ואיננו מודעים לכך. זקני טרם הלבין, וראיתי במשך חיי – כדברי חז"ל – עולם בנוי, עולם חרב ועולם בנוי. ראיתי יהודים מובלים לאושוויץ, ראיתי יהודים רוקדים בתקומת המדינה, ראיתי תהלוכת ניצחון אחרי מלחמת ששת הימים, עברתי עם חיילים מעבר לתעלת סואץ... עברתי תקופה ארוכה ביותר בתקופה קצרה ביותר... קשה להאמין שאדם אחד תוך פרק זמן קצר בחייו עובר שינויים רבים כל כך...

מדינת ישראל עומדת כיום במרכז ההסטוריה העולמית. משמע שאנו חיים בתקופה לא רגילה. זה תובע מאיתנו משהו. צריך לחיות את התקופה.

במה שחוויתי אני, ישנה השתקפות כלשהי ממה שקרה בעם ישראל. זו תופעה לא רגילה, השינויים תכופים מאוד.

יום ליום ושנה לשנה יביעו אומר חדש. לחיות בתקופה כזאת ולחיות אותה, לראות ולהכיר את הדינמיות והאינטנסיביות של ההיסטוריה היהודית בימינו, להסתכל על המאורעות – על כל אחד ועל כולם – בפרספקטיבה נכונה, כחלק ממכלול גדול; לחוש את התהליך לקראת הגאולה על כל מורכבותו, לדעת מה חובתי בעולמי בשעה זו ומה ה' דורש ממני כאן ועכשיו – כל זה מהווה ייעוד גדול אשר אין מנוס ממנו.

אני הגבר, העני ממעש, ראיתי קהילות בחורבנן, ובארץ זכיתי לראותן שוב בבניינן. יגון ואנחה בהיותי בנכר; ששון ושמחה בעלותי לירושלים.

"אספרה שמך לאחי, בתוך קהל אהללך"

"כי טוב חסדך מחיים..."

"ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך"

דבר אחד ברור –

"...ובהר ציון תהיה פליטה..."

 

[1] הדברים נאמרו במסיבה שנערכה בישיבה לציון שנת הארבעים לעליית הרב ארצה. מתוך עלון שבות גיליון 111.