01: "כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו אִתי...

  • הרב יהודה עמיטל

"כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו אִתי..." / הרב יהודה עמיטל

השלכותיה של שנאת אחים*

פרשת "ויגש" פותחת בתיאור העימות שבין יהודה ליוסף. יוסף מאזין ללא תגובה לנאומו של יהודה – עד לנקודה מסויימת. איפה היתה נקודת השבירה של יוסף? כשאמר יהודה: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (בראשית מ"ד, לד). כשהזכיר יהודה את סבל אביו יוסף נשבר. כאשר יוסף ראה לראשונה את בנימין אחיו, הוא פורץ בבכי – אך לא לעיני אֶחָיו (מ"ג, ל). סבלם של אחי יוסף לא דיבר אל ליבו, וגם ברגש מרגש זה לא התוודע יוסף אליהם. גם בפרשתנו, יוסף אינו מושפע מסבלו של יהודה, שכזכור הוא שהגה את רעיון מכירתו לישמעאלים. אבל כששמע יוסף על ייסורי אביו – "ולא יכֹל יוסף להתאפק (מ"ה, א).

ונשאלת השאלה הגדולה שטרם נמצאה עליה תשובה ראויה: אם סבל אביו כה נגע ללבו של יוסף, למה האריך את ייסורי אביו עד עכשיו? למה דרש להביא את בנימין והכביד על סבלו של יעקב שבעתיים?

והמפתח לחידה זו טמון בפסוק ידוע: "ויזכור את החלומות אשר חלם להם" (מ"ב, ט). לכאורה, היה צריך יוסף לומר "ויזכור את אשר עינוהו", ולא להזכיר את חלומותיו. אכן, כבר הרמב"ן גילה לנו שכאן המפתח להבנת הפרשה; אלא שתשובתו קשה ביותר. לפי הרמב"ן יוסף רצה לקיים את הנבואה שחזה בחלומו – אחד-עשר כוכבים משתחווים לו, וכאן בלי בנימין היו רק עשרה. לכן סיבב יוסף את המאורעות כך שיוכרחו האחים להביא עימם את בנימין למצרים.

רבים כבר עמדו על הקושי שהבנה זו: אם מדובר על נבואה – שהקב"ה צריך לדאוג לקיומה, ולא יוסף. על יוסף מוטלת המצווה של כיבוד אב, ולא החובה לדאוג להגשמתם של חלומות נבואיים.

האברבנאל פירש שיוסף רצה להעניש את אחיו, אלא שגם פירושו קשה: סוף-סוף למה הגיע עונש לבנימין? ולמה יעקב היה צריך לשאת בעונש? יעקב אמר "לא ירד בני עמכם... והורדתם את שיבתי ביגון שאולה..."; וברור שלא היה שותף למעשה מכירתו של יוסף.

כדי להשיב על שאלה זו, נחזור לפרשת מכירת יוסף. וכאן נשוב ונתמה – והפעם על אחֵי יוסף: איך האחים – בני אברהם, יצחק ויעקב – לא לקחו בחשבון את הצער הנושא שיגרמו לאביהם?

דומה שאין מנוס מלעיין בפרשת הולדתם של בני יעקב, ולנסות למצוא שם מענה לתמיהותינו. "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה... ותאמר: הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה..." (כ"ט, לא). שלושת הבנים הראשונים של לאה היו פיצוי על כך שהיתה שנואה; רק בבן הרביעי, בלידתו של יהודה, הבינה לאה שמן השמים העבירו את הבכורה לבניה, ואין כאן רק פיצוי על מצוקתה הנפשית. דומה שגם צרתה מבינה זאת, שכן לאחר לידת יהודה נאמר "ותרא רחל... ותקנא רחל...".

בני לאה היו משוכנעים שזהו רצון ההשגחה. ואכן – רחל מתה בדרך. אך יעקב אבינו לא השתכנע. גם אחר מותר של רחל האמין יעקב כי היא עקרת הבית – עיקר הבית, כלשון המהר"ל. אחרי מות רחל בני לאה היו בטוחים שיעקב יעביר את יצועו לאוהל לאה. אבל יעקב העביר את יצועו לאהל בלהה שפחת רחל. ראובן קינא לאמו, "וישכב את בלהה פלגש אביו". בין אם נפרש את הפסוק כפשוטו, ובין אפ נפרשו כמדרש שמביא רש"י – שראובן בלבל את יצועי אביו, ברור ממעשה זה שהאחים היו בטוחים כי יעקב טועה בהתנהגותו.

כאשר יעקב אהב את יוסף מכל אחיו ועשה לו כתונת פסים "לאות שיהא מנהיג" (ספורנו), היו האחים בטוחים שמעשיו הם בניגוד לרצון ההשגחה. בבית יעקב פיעמה תודעה היסטורית חזקה. בני יעקב ידעו שמהם יצמח גוי גדול, כהבטחת הקב"ה לאברהם ליצחק וליעקב, ובני לאה היו בטוחים שבהם עתיד להתגשם אותו יעוד נשגב. כאשר האחים השליכו את יוסף לבור, הם חשבו שפעולתם היא בהתאם לרצון ההשגחה שהעבירה את הבכורה מבני רחל לבני לאה. ועיין ברש"י שם (פסוק לג), ש"שיתפו לקב"ה עמהם"; כלומר – היו בטוחים שזה רצון הקב"ה. האחים סברו שיעקב אבינו אמנם יצטער, אבל בסופו של דבר יכיר בטעותו בכל פרשת רחל ולאה. אך זה לא מה שקרה. "וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה".

בני יעקב, חדורי התודעה ההיסטורית שקיבלו במשפחת אברהם, ידעו שהינם שלוחים של ההשגחה האלוקית לקיום הבטחת ה' "ואעשך לגוי גדול". אבל חסרה להם תחושה של אחריות היסטורי: הם לא היו מודעים לכך שבהתנהגותם הם קובעים ומעצבים את אופיו של אותו גוי גדול, של כנסת ישראל לדורותיה. והרי זהו המובן העמוק של הביטוי 'מעשה אבות סימן לבנים'. רק יעקב אבינו היה מודע לכך.

כבנה הגדול של רחל, היה יוסף חדור בתחושת אחריות מיוחדת, שהרי מסורת היא מימי שרה ורבקה שהאמהות דואגות בצורה פעילת להבטחת דמותה הייחודית של כנסת ישראל. שרה דרשה מאברהם לגרש את ישמעאל: "גרש... כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"; ורבקה דאגה לכך שברכת אברהם תעבור ליעקב ולא לעשו.

עם הופעת שנים עשר השבטים כבר לא היה מקום לבחירה ביניהם שהרי כולם ביחד מהווים את כנסת ישראל, אך יוסף היה בטוח שרחל – אילו היתה חיה – היתה ממשיכה במסורת שרה ורבקה, מסורת הדאגה לדמותה המוסרית והרוחנית של כנסת ישראל, והיתה דואגת לכך שאחד האחים יקבל את ההנהגה – יקבל על עצמו את האחריות ההיסטורית לשמור שדמותה של כנסת ישראל לא תיפגם בהתנהגותם של בני יעקב, שהרי 'מעשה אבות סימן לבנים', ומעשי השבטים יקבעו ויעצבו את אופייה ודמותה של כנסת ישראל לדורות.

בהיותו מודע לחשיבותו של תפקיד היסטורי זה, עודד יעקב את יוסף בעשותו לו כתונת פסים, "לאות שיהא מנהיג". ואכן אנו מזהים אצל יוסף סממנים של מודעות לשליחותו ולאחריותו ההיסטורית כממלא מקום רחל. "ויבֵא יוסף את דִּבָּתם רעה אל אביהם" (ל"ז, ב) – יוסף דאג לרגישותם המוסרית של האחים, ולכן סיפר ליעקב שבניו אוכלים אבר מן החי, מזלזלים בבני השפחות ועל ידי כך פוגמים באחדות השבטים. משום רגישותו של יוסף לצניעות ופרישות – שצריכות לאפיין את כנסת ישראל לדורותיה – גם חשד באחים שחטאו בעריות[1]. יעקב אבינו לא זו בלבד שלא דחה אותו, אלא דווקא בעקבות הבאה הדיבה אליו עשה ליוסף את כתונת הפסים, וכאילו הטיל במודע על יוסף את התפקיד ההיסטורי של ההשגחה על התנהגות השבטים והחאריות להם. אך השבטים הגיבו על התנהגותו של יוסף בבוז ובדחייה.

אחרי שחלם יוסף את חלומותיו, הוא ראה בהם הסכמה מן השמים לאחריות ההיסטורית שהוטלה עליו בידי יעקב אביו. תגובת האחים היתה דחייה מוחלטת ושנאה, אך – "ואביו שמר את הדבר".

יעקב הטיל על יוסף שליחות מיוחדת: ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך...". ונשאלת השאלה: ליעקב היו עבדים לרוב, למה שלח דווקא את יוסף? והרי ידע שהיחסים בין יוסף לאחיו הם מתוחים ועכורים? ונראה שכוונתו היתה שיוסף ימשיך לדאוג להתנהגותם של האחים, ולפקח על שלמותם המוסרית והרוחנית.

תחושת השליחות ההיסטורית היתה כה חזקה אצל יוסף עד שכאשר התוודה בפני אחיו על זהותו, לא שכח להוסיף – "ואתם אל תעצבו... לא אתם שלחתם אֹתי הנה כי האלוקים..." (מ"ה, ה-ח).

אכן, משימתו של יוסף נקטעה עם מכירתו לישמעאלים והורדתו למצרים. כאשר באו האחים אל מצרים, ויוסף ראה אותם – "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו", שוב נזדמנה ליוסף השליחות ההיסטורית, האחריות לעיצובה של כנסת ישראל. ואז – "ויזכור את החלומות אשר חלם להם" (מ"ב, ט): יוסף נזכר ביעודו ההיסטורי המיוחד, כפי שהתבטא בחלומותיו. יעוד זה הוא שמנחה מכאן ואילך את פעולותיו של יוסף.

יש לשים לב לכך שבפרשת מכירת יוסף התורה לא מזכירה את סבלו של יוסף, ורק מדברי האחים אנחנו יודעים מה עבר עליו בעת מכירתו: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשוט בהתחננו אלינו ולא שמענו" (מ"ב, כא). התורה מספרת רק על סבלו של יעקב. יש בכך מסר גדול וחשוב. הבעיה העיקרית והראשונה בשנאת אחים, בריב אחים ובמלחמת אחים, אינה הסבל שחלק מן העם סובל. הבעיה העיקרית היא ש'יעקב' סובל – כלומר, הסבל שכנסת ישראל כולה סובלת. לא חלק מן העם נפגע – אלא העם כולו.

מתוך האחריות ההיסטורית שהוטלה עליו, הבין יוסף שיש צורך להפנים את ההכרה בכך, שעל אף החטא הנורא של האחים כלפיו, שראו את צרתו ולא שמעו לתחנוניו, חטאם העיקרי היה בכך שגרמו סבל ליעקב שהינו סמל לכנסת ישראל כולה.

כאשר על כף המאזניים מוטל אופייה של כנסת ישראל לדורותיה, היה ברור ליוסף שעם כל הצער שהוא גורם לאביו, הוא פועל בשליחותו. ולכן זימן לפני האחים שחזור של אותה סיטואציה, אלא שבמקום יוסף עומד בנימין. האחים היו צריכים לעבור את החוויה הקשה של פגיעה ביעקב אביהם, "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אִתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי". הפנמת לקח זה, ששנאת אחים פוגעת בכנסת ישראל, מהווה תנאי הכרחי לעיצוב אופייה של האומה. כידוע, לקח זה לא מנע גילויים שנאת-אחים בתולדות ישראל, אבל בכל שעה של שנאת אחים עומדת אזהרה זו על השלכותיה של השנאה כלפיד אש; לפיד אשר בכוחו לא רק להאיר, אלא גם – חלילה – לשרוף.

 


* שיחה שנאמרה בישיבת הר עציון בשבת פרשת "ויגש", תשנ"ט.

[1] עיין בדברי רש"י על-פי המדרש שם.