01: מורי ורבותי

  • הרב יהודה עמיטל

מורי ורבותי / הרב יהודה עמיטל

הספד על חללי מלחמת יום הכיפורים במלאת שלושים שנה למותם*

נתבקשתי לסטות מן הנוהג שבו נהגנו שלושים שנה, שלושים שנות שתיקה ודומיה, ולומר כמה מילים.

אמרנו אמש בתפילת היום הקדוש: "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום... ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות, ומאליו ייקרא. וחותם יד כל אדם בו".

שלושים שנה. והזיכרון כמו גם הדמיון עובדים הרבה. קדושת היום, נורא ואיום. ספר הזכרונות נפתח שוב ושוב. לא רק ספר הזכרונות שבו קורא הקדוש ברוך הוא, אלא ספר הזכרונות הפרטי שלנו.

גם אחרי שלושים שנה, ואולי במיוחד אחרי שלושים שנה, זיכרון זה אינו פוגע בקדושת היום. להפך.

מורי ורבותיי!

ואיני מתכוון בפניה זו לציבור שהתאסף כאן, בבית הקברות, שיחיה ויאריך ימים. אני מתכוון לחברינו הטמונים כאן, להם ולחבריהם, מאות ואלפים, הטמונים כאן ובבתי עלמין אחרים למנוחת עולמים.

להם אני קורא: מורי ורבותיי!

כמובן, איני מדבר על אותו מובן שעליו דיבר רבי חנינא: "הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מרבותיי, ומתלמידיי יותר מכולם".

אני מדבר באותו מובן שעמו יכולים הכל להזדהות: ההורים, האחים והאחיות, בני משפחה, חברים.

שח לי ידידי המנוח, הרב בר שאול ז"ל, בשם הראי"ה קוק זצ"ל: כנסת ישראל מתפללת לאהובה: "שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך" (שיר השירים ח, ו).

אך מהו אותו חותם? ומה בינו לבין סתם כתב?

והסביר הראי"ה: הבדל גדול יש בין כתב לחותם. כתב נכתב קמעא קמעא. ויכול אתה לעקוב אחר תהליך יצירתו. אות אחר אות, תיבה אחר תיבה, משפט אחר משפט. עד שהכל מצטרף לכדי מאמר שלם.

לא כן חותם. קודם המעשה החותם נסתר כליל מעינינו. רק בשעה שמרימים אותו מן הנייר מתגלה באחת כל שהסתתר מאחריו.

רק משהורם החותם, נגלתה אלינו דמותם האמיתית של אותם בנינו-חברינו ונחשפה בפנינו כל אישיותם, במלואה ובתפארתה.

בהקשר זה ניתן לומר: "זה ספר תולדות אדם". כל אדם הוא ספר.

במובן מסוים, כל אדם הוא ספר סגור. לפעמים, ההורים מכירים כמה דפים. גם החברים ראו פה ושם כמה אותיות ומשפטים.

אכן, בסופו של דבר, רק כשמגיע יום הדין, רק אז באמת נפתח "ספר הזכרונות". במלוא רוחבו ועצמתו.

רק אז מתגלה הספר במלואו. ואט אט מתעוררים כל אותם זכרונות שהיו רדומים שנים רבות. זכרונות של הורים, זכרונות של בני משפחה, זיכרונות של חברים. זיכרונות של מורים ותלמידים.

כמו ספרים אחרים, גם ספר הזכרונות נפתח לאט לאט. דף אחר דף. פרק אחר פרק.

גם הורים שהיה נדמה להם כי הכירו את בנם, גילו עליהם במהלך השנים דברים חדשים. לפני זמן קצר הייתי בביקור תנחומים, שם פגשתי את אמו של אחד מחללי מלחמת יום כיפורים. היא סיפרה לי שרק שבוע קודם לכן שמעה פרטים חדשים על עמידתו בגבורה של בנה באחד ממעוזי התעלה, פרטים שלא נודעו לה עד אותה עת.

באזכרה שערכנו בישיבה לאחר המלחמה (והדברים נתפרסמו בחוברת "שמונה נסיכי אדם") עשיתי מאמץ בלתי רגיל לנסות ולאפיין כל אחד מאותם שמונה חברים שנפלו בקרב. אין זה קל. לא אחת, בציבור גדול של תלמידים, נאלמים-נעלמים בשגרת היום-יום קווי האופי הייחודיים של כל פרט ופרט.

שעות על גבי שעות עמלתי כדי להעלות מזכרוני כל פרט, ולו שמץ דבר, שביב זיכרון שיהא בו זיכרון אמיתי של כל אחד ואחד.

איני יודע אם הצלחתי. אכן, כל שביב זיכרון שהעליתי, הופנם בתודעתי והיה לחלק בלתי נפרד מאישיותי.

שמונת הנסיכים – וכמותם שאר בני הישיבה שנפלו חלל במערכות ישראל ובמאורעות שונים - חיים בקרבי.

הקדוש ברוך הוא, יודע מחשבות, בוחן לבבות וגולה עמוקות, הוא יודע ועֵד עַד כמה חלחלו אותם שביבי זיכרון והופנמו באישיותי ובתודעתי.

מזה שלושים שנה אני מנסה להעבירם הלאה. בדברים שבכתב, בדברים על פה. בשיחות, בשיעורים. והדברים חיים כאילו נאמרו רק אתמול.

לכן, הם-הם מורי ורבותיי. ונפשי קשורה בנפשם.

כל מי שזוכר, הורים, אחים ואחיות, חברים, ידידים, אישיותו נהיית עשירה יותר. מלאה יותר. והזיכרון עובר לדור הבא.

לפני כיובל שנים ויותר הכרתי זקן מזקני רחובות, ניצול שואה, שבא אלי בבקשה ובתחנונים: "השג לי רשמקול". "בשביל מה לך?", שאלתי. "אני היחידי שזוכר את הניגון של תפילת טל. אם אלך לעולמי, איש לא ידע עוד את הניגון".

אנחנו שומרים את הניגון, ונשמור אותו לעד. נעביר אותו, כמורשת חיה, לנו, לבנינו ולבני בנינו.

סיפר לי הרב ליכטנשטיין שיאריך ימים, על אחד משכניו שבתקופת השואה הסתתר באחד הבורות בגיא ההריגה באירופה. באחד הימים הנוראים נזכר בניגון שהיו נוהגים לשיר בשעת רעוא דרעוין, בסעודה שלישית. "הניגון ילך לאיבוד", זעק ממעמקי הבור, וזה מה שנתן לו את הכוח להמשיך ולהתגבר.

לכל אחד מהנסיכים שנפלו היה ניגון מיוחד. ניגון מיוחד משלו. והוא ממשיך ומתנגן בתוכי פנימה, בתוך לבי, בתוככי לבכם, בקרב כל מי שהכיר, ויודע וזוכר.

אל תזלזלו בזה. אין כאן נחמה, אבל יש כאן בכל זאת משהו. עברתי את תקופת השואה, שבה נספו רבבות רבבות של יהודים. חלקם נספו, וספר הזכרונות שלהם נספה עמם.

נותרנו מתי מעט, אך ספר הזכרונות שלנו עמנו, חי ומחייה. ואנחנו נושאים אותו עמנו, יום יום, שעה שעה.

בכל פעם שנפתח "ספר זיכרון" זה, שבה אלינו דמותם ואישיותם של אותם נסיכי אדם, ומחייה אותנו. אותנו ואותם.

"שימנו כחותם על לבך". החותם הוסר, הספר נפתח, והכאב צורב. אבל יש בזיכרון הכואב כדי לעצב את אישיותנו, להעשיר אותה, להפרות אותה.

עוד רגע קט ניפרד מהמצבות. אולי נלך מבית החיים, אבל החללים שנפלו ימשיכו לחיות בקרבנו. בכל יום, בכל עת, בכל שעה.

ושמא ניתן ליתן משמעות חדשה בביטוי השגור על כל פה "יהי זכרם ברוך". זכרם חי בקרבנו, ברוך ומבורך, ומחייה אותנו, ונותן לנו את הכוח להמשיך.

תפילתנו ותקוותנו, שהקדוש ברוך הוא יזכנו לשנה טובה, לספר זכרונות של חיים, ברכה ושלום.

 


* דברי בכי ומספד שנאמרו על פה ונשא הרב עמיטל למחרת יום הכיפורים תשס"ד, בבית הקברות הצבאי, במלאת שלושים שנה למלחמת יום כיפור ולנפילתם בקרב של "שמונה נסיכי אדם", בני הישיבה הי"ד. כתב וערך: אביעד הכהן.