01: תנו לתורה לנצח

  • הרב יהודה עמיטל

תנו לתורה לנצח* / הרב יהודה עמיטל

הכל מכירים את הברייתא בתורת כהנים : "ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - כלל גדול מזה". בספרו "נתיבות עולם" (נתיב אהבת הרע), מביא המהר"ל מפראג תוספת למדרש זה בשם פירוש "הכותב" לספר "עין יעקב":

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן".

מה עניין כבשים לכלל הגדול שבתורה? מסביר המהר"ל: אדם שעובד את ה' בתמידות, מוכיח שהוא עבד.

יציבות וקביעות הם כלל גדול בתורת החינוך היהודי. כבש אחד בבוקר, כבש אחד בין הערביים. תמידין כסדרן. אם כלל זה נכון בימים שבהם אין בעיות לעם ישראל, על אחת כמה וכמה בימים אלה.

התקופה שאנו חיים בה היא תקופה קשה. בעוונותינו הרבים, כמעט ואין בה שבוע ללא פיגוע. נשאל את עצמנו: מה צריכה להיות התנהגותנו בימים אלה? מה אנו, אזרחים פשוטים, יושבי בית המדרש, יכולים לעשות?

והתשובה: "את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". יציבות, קביעות, רצף. זה המסר הגדול גם לאחינו שבגולה. על אף כל מה שקורה הכל מתנהל תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן.

פסוק זה נכון גם לשאלות הרוחניות הניצבות לפנינו. אינני סוציולוג. כל דבריי נובעים מתחושת בטן. לא עשיתי מחקרים, לא חילקתי שאלונים ולא שרטטתי דיאגרמות. לפני כמה חודשים קיבלתי ספר שחיבר הרב יובל שרלו, אחד מבוגרי הישיבה, שכותרתו: "רשו"ת הרבים - תשובות שניתנו באינטרנט בענייני אמונה, הלכה ושאלות מתחדשות". איני רוצה להתייחס לספר אלא לתופעה. בכריכה האחורית של הספר נאמר: "במהלך השנה האחרונה ענה הרב יובל שרלו באינטרנט על אלפי שאלות במגוון נושאים". אלפי שאלות. בהקדמתו הוא מציין כי רק בשנה האחרונה נשאל קרוב לשלושת אלפי שאלות. בשיחתי עמו הוסיף ואמר כי באתרי האינטרנט השונים יש כיום כ-30,000 תשובות של רבנים בני הציונות הדתית, שהשיבו על שאלות שנשאלו. לפי עדותו, בזמן האחרון הוא עונה "רק" על 30 שאלות מדי יום.

יש כאן צימאון לתורה, אבל משהו הרבה מעבר לזה. אני יכול להבין: יותר קל ל"שאול" באינטרנט. אפשר אפילו לעשות כן בצורה אנונימית. ואעפ"כ: הרב שרלו לבדו ענה על 3,000 שאלות. נכון, יש גם שאלות תם, ויש שאלות "סתם". יש שאלות מחוכמות, ויש "קלוץ קאשעס" [= שאלות קֶרֶש]. אבל יש מכנה משותף לכולן: כל השאלות מבקשות לדעת מהי עמדתה של תורת ישראל ביחס לתופעה זו או אחרת. הכל נע סביב אורח חייו של שומר תורה.

להערכתי, נחשף כאן משהו שהודחק והוסתר בשנים האחרונות. שאלות אלה מלמדות שיש ציבור גדול של שומרי תורה ומצוות שאיבד את ביטחונו העצמי באורח חייו, באמונתו, בערכיו. לכן הוא פונה לרבנים, כי הוא חושב שיש להם תשובה לכל שאלה.

מבחינה מסוימת, תופעה זו מסוכנת במיוחד כשמדובר בהורים שאיבדו את בטחונם בדרך חינוך ילדיהם. אני מרגיש זאת גם בתחומים אחרים. יש לא מעט הורים שמעלים חששות בדבר שמירת המצוות של ילדיהם, וחשש זה הוא בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.

בעשרות השנים האחרונות עשתה הציונות הדתית גדולות ונצורות. בבניין הארץ, בהרחבת ההתיישבות. אבל כל העשייה הגדולה הזו הייתה מלווה בביטחון. עוד בימיה הראשונים של הישיבה, כשהיינו בכפר עציון, ביקר אצלנו אריק שרון, ראש הממשלה דהיום, ואמר לנו: "יכולנו להגיע עד קראצ'י. אין לצה"ל בעיות". הביטחון הזה, שאין שום בעיות, ליווה את האמונה בצדקת הדרך.

אט אט נתגלעו בעיות, מבוכות וקשיים שהולכים ונערמים מיום ליום. הביטחון בציונות הדתית היה כה גדול עד שהיו שראו בו פעמי גאולה. התפעלנו מעצמתה של המדינית, מבחינה ביטחונית וכלכלית. היה כאן כמעט פולחן לעצמה זו. והנה נתברר שיש בעיות וקשיים, והספקות החלו מחלחלים בכל עולמה של הציונות הדתית.

הציבור הציוני-דתי איבד את בטחונו העצמי באורח חייו. חלק מביע זאת באמצעות שאלותיו, אך במקביל יש רבים שאינם שואלים. אלו ואלו משדרים חוסר ביטחון. הדבר מביא לכך שבני הנוער נוהרים ל"מי שיש לו תשובה לכל שאלה". אחד מבוגרי הישיבה בא אלי עם בנו שלומד באחת הישיבות, והלה התגאה בפני שבישיבה "שלו" יש להם תשובה על כל שאלה. כאן, אתם יודעים, אני מודיע לתלמידים כבר עם כניסתם לישיבה, שאין לנו תשובה על כל שאלה. עלינו לחיות עם השאלות. הנביאים חיו עם שאלות.

זאת ועוד. כתוצאה מתופעה זו "אפרים מתנודד". בציבור הציוני דתי נראות תופעות שלא ראינו אף פעם. בחורים עם כיפות סרוגות, פאות ארוכות, סנדלים נטולי גרביים וחולצות בחוץ. "חסידים" של ממש. עם כל מיני כובעים וכיפות. זה נותן להם ביטחון מסוים. "אני דתי. גם אם הכיפה תעוף ברוח, הפאות הארוכות תמשכנה לקשור אותנו למחנה הדתי". יש גם תופעות של יותר "פרומקייט". אך זה רק צדה האחד של המטוטלת. כיצד נראה צדה השני?

איני מדבר רק על פאות ארוכות וציצית יורדת עד ברכיים. אין להם כל משמעות מבחינה דתית-הלכתית, אבל הן מעניקות ביטחון מסוים. הן מבטאות דתיות או חרדיות מסוימת. איני מדבר רק על תופעות אלה אלא על דברים ערכיים. אני שומע על ישיבות הסדר שבהן נוהגים הבחורים להניח תפילין גם בתפילת המנחה. תפילין מוסיפות קדושה. מבחינה הלכתית אין בכך יוהרה או פגם. להפך.

אני, מכל מקום, שייך לדור אחר. זכיתי להתפלל עם גדולי ישראל. עם ר' שלמה-זלמן אויערבך, ועם הרב יצחק יעקב וייס בעל ה"מנחת יצחק", ועם ר' איסר זלמן מלצר, ועם ר' אהרן קוטלר, ומימי לא ראיתי שהם מתפללים מנחה עם תפילין. לא היה עולה על דעת איש להניח תפילין בתפילת מנחה כשגדולי ישראל אינם נוהגים לעשות כן. לפני שלושים שנה, סיפר לי הרב ברגמן, חתנו של הרב שך, שהיה ממקורבי ביתו של ה"חזון איש" שפעם ביקש להעמיד סוכה לפי כל דקדוקי ה"חזון איש", סוכה נטולת מסמרים. בערב סוכות פתאם חשבתי: מה, לי תהיה סוכה מהודרת שלסבא שלי לא הייתה כמוה? מיד נטלתי כמה מסמרים וקבעתי אותם בסוכה.

יש כאן דור שאיבד את בטחונו בדור הקודם ומבקש "להתחיל מבראשית". פתאם מגלים ב"משנה ברורה" כל מיני חידושים. אמר לי אחד מתלמידיי, המכהן כר"מ באחת מישיבות הסדר: כשאני רואה תלמידים בישיבה שמניחים תפילין במנחה, אני יודע שיש במקביל כמה בחורים שמוותרים בכלל על תפילת המנחה...

"את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". היציבות והקביעות הם דבר עצום. על הפסוק (קהלת ה, ט) "אהב כסף לא ישבע כסף ומי אהב בהמון לא תבואה" אומר המדרש שאוהב מצוות לא ישבע מצוות. 'ומי בהמון לא תבואה' - שכל מי שהומה ומהמה אחר המצוות, מה הנאה יש לו? שהרי משה רבנו כמה מצוות עשה, וכמה חיזר אחר המצוות. אך אם אין קביעות לדורות - מה יתרון לעמל? רק כאשר בא משה לקיים מצווה הקבועה לדורות - "אז יבדיל משה" - נחה דעתו.

על הפסוק (ישעיהו מג, כב) "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", אמר המגיד מדובנא: משל למה הדבר דומה? ליהודי שנסע לעיר הגדולה לצרכי מסחרו. כשהגיע לתחנת הרכבת, מסר את מזוודתו הקטנה לסבל מקומי וביקש ממנו שייקח אותה למלון. כעבור שעה קלה הגיע הסבל, כולו עייף ויגע, ובידו מזוודה גדולה וכבדה. "מה עשית? זו לא המזוודה שלי", החל היהודי צועק. "המזוודה שלי הייתה קלה". "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". אם התעייפת, סימן שזו לא התורה שלי.

התורה אינה פחות רלבנטית בדורנו מאשר בדור הקודם. אך כשמוסיפים לה כל מיני "תוספות", אז "יגעת בי ישראל".

ב"מוסר הקודש" אומר הראי"ה קוק זצ"ל: "ישנם אנשים אשר עשה אלוקים אותם ישר, שתכונתם שוקטה, בהדרכה ישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם. אמנם אם יתייגעו בתורה ומוסר וחכמה יעלו במעלות גדולות, אבל בכל אופן הנם אנשי יושר טובים והגונים. גורלם של אלה הוא להיות עסוקים בקצות המעשים בפועל ובחכמות המעשיות. הצד המוסרי שלהם עומד על עצמו, על עמדו ומנוחתו, ויוכל להיות שלא יעלו למעלת רוממות, אבל גם לא יישפל למדרגה השפלה. אבל סוג שני נמצא שאין בהם מנוחה. עומדים הם תמיד בשיקול להיות עולים עד לרום שמיים או גם לרדת למעמקי תהומות. אלה צריכים לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו. אלה כשיסגלו לעצמם את אותה דרך שהם צריכים לה יעלו מעלה מעלה, אבל אם יעזבו אותה עלולים לרדת מטה מטה. אלה שהם צריכים להיות עסוקים תמיד בתורה בעבודה במוסר ברגשי קודש. במהלך הדורות בכלל נמצא לפעמים דורות כאלו שתכונתם הכללית הוא מהסוג הראשון, שהם בעלי מנוחה, בעלי אופי קבוע, וחינוכם ראוי להיות דוגמא לאלה היחידים בעלי האופי הקבוע. ישנם גם דורות בעלי אופי מתנודד שפרנסתם הרוחנית צריך להיות מתמדת בהשפעה תדירית. למעשה אנו מוצאים שבאיזה חלק של הדור יש פנים של מנוחה וחלק אחר של תנועה. וצריכים המנהיגים הדואגים לטובת הכלל לשום על לב איך לחנך את הדור ביחס לכל חלק וחלק שבו".

איני רוצה לאבחן ולומר שהדור של ימינו הוא אותו דור בעל "אופי מתנודד". כפי שאמרתי קודם, אני סבור שה"התנדנדות" של ימינו מבטאת חוסר ביטחון. אין לי דבר נגד תרופות "אקמול". אך מי שחושב שהוא יכול לרפא את תחלואי הדור באמצעות שיריו של ר' שלמה קרליבך, רק באמצעות הגברת הרגש, טועה. זהו כדור "אקמול". אלה הם "חיי שעה". כל התלהבות היא רגעית. בכל פעם צריכים מתח חדש. זה לא נכס שניתן לקחת הביתה. לימוד תורה הוא נכס שנשאר אצל האדם גם כשהוא עוזב אותה.

כדי לרפא צריך יציבות. עלינו להציב שני מסרים חשובים: ראשית, התורה לא איבדה דבר מהקסם שלה. היא ממשיכה להיות רלבנטית. הבעיה איננה בתורה אלא במה שהוספנו לה.

דבר שני: לא ניתן להסתפק באקמול. יש לחזור לדרך הלימוד הקשה, לעמל, לידיעה ולהשקעה.

רק אם נזכור זאת, ונעמול קשה, נוכל לשוב ולצעוד בדרך העולה בית ה'.

 


* דברים על-פה שנאמרו בישיבה בחנוכה תשס"ג. כתב וערך: אביעד הכהן. גרסא באנגלית הופיעה ב"עלי עציון" גיליון 15 .