דילוג לתוכן העיקרי

יחיד וציבור

קובץ טקסט

"הקהילה": יחיד וציבור
 
לדעתי, דרך טובה להיכנס בשערי מסותיו המרכזיות והמורכבות[1] של הרב סולוביצ'יק היא לימוד מקדים של שלושה מאמרים קצרים ונגישים יותר שפורסמו בכתב העת Tradition[2] ולאחר מכן תורגמו לעברית[3] והודפסו בספר דברי הגות והערכה. מאמרים אלו – "הקהילה", "גאון וענווה" ו"צירוף" – נכתבו בתקופות שונות (1976, 1973 ו-1962 בהתאמה), אך סידור המאמרים ב-Tradition נעשה בכוונה תחילה ובמטרה שיקראו כיחידה אחת.[4] בפרקים הבאים אשתמש במאמרים אלו כדי להציג מספר נושאים מרכזיים בהגותו הדתית של הרב סולוביצ'יק.[5]

היחיד והקהילה  
די במבט חטוף בשמות חיבוריו של הרב סולוביצ'יק – איש ההלכה, איש האלוקים (שמו המקורי של וביקשתם משם), איש האמונה הבודד וכו'[6] – על מנת לגלות שהרב מתמקד בראש ובראשונה באדם היחיד, מאבקיו וגאולתו.[7] הרב טרוד הרבה פחות ממהלכים היסטוריים או משאלות הנוגעות ללאומיות והתקבצויות ציבוריות. בראש מעייניו עומדים דווקא האיש או האישה הבודדים, המבקשים משמעות והתעלות על-עצמית, ומחפשים עוגן בעולם קר ומנוכר לכאורה.
            עם זאת, הדבר אינו אומר שהרב מתעלם מהפן הקהילתי שבחיי האדם.[8] לא יעלה על הדעת לומר שאדם הנטוע באדמת ההלכה כמו הרב סולוביצ'יק יעשה כן, שהרי ההלכה פונה לציבור וליחיד כאחד. לא ניתן להבין את האדם רק מתוך בחינתו כבריה בודדה; יש להתייחס אליו גם כחלק מקהילה. החיים בקהילה מהווים צורך אנושי בסיסי, ואם מבקשים אנו להבין סוג מסוים של אדם, יש לבחון גם את סוג הקהילה שהוא יוצר. הרב אכן עושה זאת שוב ושוב בכתביו. באיש האמונה הבודד, למשל, לאחר שהרב משרטט את דמויותיהם של שני סוגי האדם (איש ההדר ואיש הברית) המתוארים בשני סיפורי הבריאה במקרא, ממשיך הוא לנתח את מאפייני הקהילות המוקמות על ידי כל אחד משני סוגי האדם.
            כאן יש להעיר הערה לגבי המתודולוגיה של הרב סולוביצ'יק. ניתן להגדיר חלק ניכר מהגותו של הרב כ"אנתרופולוגיה פילוסופית", תיאור סוגים שונים של אישיויות אידיאליוֹת. (ה"אידיאליוּת" שבהם נובעת מהיותם טיפוסים מופשטים טהורים ולא מהיותם הטיפוסים הטובים ביותר.) כל אדם אמיתי יכול להכיל בתוכו שלל טיפוסים שונים. אך פירוק היחיד לגורמיו נועד להמחיש את האחידות הפנימית שבמגמתה של כל אישיות, ועל ידי כך להיטיב להבין את היצור המורכב הנוצר מדו-קיום שכזה. כל אדם, למשל, אמור להכיל בתוכו את עמדותיהם של איש ההדר ואיש הברית כאחד, אך על מנת לנהל את הדיאלקטיקה הזאת כהלכה, עליו להבין כל מרכיב בנפרד. נדון במתודולוגיה זו ביתר הרחבה בפרקים העוסקים באיש האמונה הבודד ואיש ההלכה.

ניסוח השאלה
הרב פותח את מאמרו "הקהילה" בהצגת הפולמוס הפילוסופי והפוליטי הקיים בין התפיסה הקיבוצית (קולקטיביזם) והתפיסה הפרטית (אינדיבידואליזם). פולמוס זה בא לידי ביטוי בתקופתו בסכסוך שבין המזרח הקומוניסטי והמערב הליברלי. לאחר מכן טוען הרב:
היהדות דוחה את שתי ההשקפות כאחד... שתי ההתנסויות, הן הבדידות והן תחושת הצוותא, כרוכות זו בזו כיסודות בסיסיים של תודעת האני (עמ' 223).
אך כפי שמציין הרב בהמשך, תשובה זו אינה עונה במדויק לשאלה איזו מערכת פוליטית עדיפה. הרב אינו מבקש כלל לעסוק בשאלה פוליטית או חברתית-כלכלית, אלא דווקא בשאלה "מטפיזית-קיומית":
האם בנסיגה מן החברה או בצוותא – היכן מוצא האדם את עצמיותו האמיתית? (עמ' 225).
ניסוח זה של שאלתו המרכזית של המאמר חושף את מגמתו האמיתית של הרב סולוביצ'יק. הרב דן בשאלת הקהילה לעומת היחיד מנקודת המבט של היחיד – היכן מוצא היחיד את הגשמתו, כשהוא לעצמו או בהשתייכותו לקבוצה? אם כן, תפיסה קיבוצית טהורה – אידיאולוגיה הרואה את היחיד ככפוף לכלל וכשואב את זכויותיו וזהותו מהקולקטיב, אינה בגדר אפשרות בעיני הרב.[9]

בריאת האדם
כדרכו של הרב בבקשו לעמוד על טיבו היסודי של המין האנושי, את התשובה יחפש בתיאור המקראי של בריאת האדם.[10] יש לזכור, כמובן, שסיפור הבריאה הינו בעל חשיבות אוניברסאלית; אדם וחווה אינם מולידי עם ישראל בלבד, אלא הורי האנושות כולה. לפיכך, דברי הרב המובאים כאן (ובשאר מאמריו העוסקים בגן עדן) הם בעלי חשיבות רבה לא רק עבור יהודים, אלא עבור כל בני האדם. עם זאת, בתור רב, עיקר עניינו הוא בפירוט השפעת תיאור זה על עם ישראל ובמציאת ביטויים של מוטיבים אוניברסאליים אלו במסגרת ההלכה.
מצד אחד, המקרא מתאר את האלוקים כבורא אדם כיצור יחיד ("וייצר ה' אלקים את האדם", בראשית ב, ז). מצד שני, האלוקים מכריז "לא טוב היות האדם לבדו" (שם, ב, יח), ולכן הוא בורא את האישה ומאחד ביניהם. מכך שהאלוקים יוצר את האיש והאישה כבריות בודדות, אך גם מאחד אותם לקהילה, אנו למדים שהיהדות מכירה בצורך ביחיד קהילתי וכן בצורך ביחיד בודד.
המענה לשאלתנו מענה דיאלקטי הוא: האדם הוא זה אף זה... לאמיתו של דבר, גדלות האדם משתקפת בסתירה הפנימית שבקירבו, בטבעו הדיאלקטי, בהיותו יחידי ובלתי קשור באיש, עם התייחסותו ל-אַתָּה והשתייכותו למבנה קהילתי (עמ' 224).
מעניין לבחון את הפסוקים שהרב בוחר כסימוכין לשתי עמדות אלו. הרב מצטט שני פסוקים מפרק ב' בספר בראשית, האחד מתאר את בריאת האדם והשני את "נישואיו". לכאורה, המקורות המתאימים יותר לתורת הבדידות והצוותא יהיו עימות בין פרק א' ופרק ב' בספר בראשית. בפרק א', האיש והאישה נבראים יחד ("... זכר ונקבה ברא אותם", א, כז), ואילו בפרק ב' האדם נברא לבדו (ב, ז) והאישה מופיעה רק בהמשך.
            עם זאת, אני סבור שהרב בחר בפסוקים אלה בכוונה תחילה. באיש האמונה הבודד, מתאר  הרב סולוביצ'יק את הקהילה הנוצרת על ידי האדם המופיע בפרק א' כתפקודית-תועלתנית, קהילה שבה אנשים עובדים יחד אך ורק למען רווחתם ההדדית ותו לא. האדם בפרק ב', לעומתו, חש חסר ללא חברה; מן הבחינה הקיומית לא טוב לאדם זה להיות לבדו (ב, יח). אדם זה אינו מסתפק ביחסי עבודה פשוטים; עליו ליצור קשר עמוק, "קהילת מחויבות". קהילה זו אינה אמצעי פרגמטי גרידא, אלא חלק מהגדרתו כאדם.
            "הקהילה" שבה עוסק הרב במאמר זה נמנית בבירור על הסוג השני; כקהילה "מתפללת, גומלת חסדים ומלמדת" (עמ' 237), אין ספק שמדובר בהרבה מעבר לקולקטיב תפקודי. לפיכך, בהחלט הגיוני מצידו של הרב לנתח את פרק ב' ולא את פרק א'. הרב מבקש לטעון שבתוך מימד העומק של חיי האדם, עלינו להבין את ערך הבדידות והצוותא כאחד.[11]
            לפיכך, הקהילה כאן מהווה סדרת קשרים אישיים השזורים זה בזה, ולא קיבוץ לאומי-פוליטי.[12] אף שהרב משבח את ערכה של הקהילה, דואג הוא להדגיש שאל לה לבוא על חשבון האינדיבידואליות; אין להבליע את הזהות האישית בתוך הזהות הקיבוצית. בסופו של דבר, אותה קהילה שהרב סולוביצ'יק מעריך כה רבות מבוססת על האינדיבידואליות של כל חבר בה. כל אדם תורם את חלקו שלו לקהילה; ולפיכך, כל אחד משלים את יתר חברי הקהילה ועל כן אין לו תחליף. מבחינה זו הקהילה הרחבה – במקרה שלנו, כנסת ישראל – דומה לקהילת הנישואין המצומצמת:
האיש והאישה משלימים זה את זו מבחינה קיומית: בצוותא הם יוצרים אישיות סגולית, ולא שותפות בעלמא. כמו הקהילה בכלל כך קהילת הנישואין – כוחה איננו גלום במשותף לכלל פרטיה אלא בייחודם וביחידותם (עמ' 226).

אחדות כנסת ישראל
כפי שמשתמע מהקטע לעיל, תלכיד יחידים יחודיים מתאחד באופן פרדוקסלי במקצת לישות אחת. בחוק הכללי בימינו, תאגיד הינו "אישיות" משפטית עצמאית. נכסי החברה אינם נמצאים בבעלות המנכ"ל ואף לא בבעלות בעלי המניות, אלא בידי "התאגיד" עצמו. בדומה לכך, כנסת ישראל היא ישות או "אישיות" משפטית אשר בין השאר טוענת לזכות על ארץ ישראל וניחנה בסמכות המלאה לשלוט בלוח השנה העברי.
            אף על פי כן, כנסת ישראל אינה רק נושאת בזכויות משפטיות, אלא היא ישות מטפיזית על-זמנית שכרתה ברית עם האלוקים ובמובן מסוים, מתווכת את הקשר בין כל יהודי לאלוקיו. ביום כיפור, למשל, על כל יהודי להשתדל להשיג כפרה הן כיחיד והן כחלק מכלל ישראל. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, באמירת הוידוי פעמיים – ראשית כיחידים, במהלך תפילת העמידה הנאמרת בלחש, ולאחר מכן כקהילה, בעת חזרת הש"ץ.
            בוידוי הראשון, האדם נידון אך ורק על סמך מעשיו האישיים. לכן בלא הקדמה היחיד פוצח מיד באזכור חטאיו ומסיים את הוידוי בבקשת מחילה. בתור יחיד, אין לאדם זכות לדרוש שה' יכפר לו ולפיכך, כפי שאומר הרב, וידוי זה אפוף אווירת חוסר בטחון.
            לעומת זאת, לוידוי הציבורי אופי שונה בתכלית. מתוקף ברית הנצח שכרת ה' עם כנסת ישראל, זוכים היהודים לכפרה מובטחת בתור עם.[13] האלוקים לעולם לא ישמיד את עם ישראל, ולא יחליף אותו תמורת אומה אחרת. בפתיחת הוידוי אנו מזכירים לקב"ה את הברית (על ידי אמירת י"ג מידות) ואת האהבה השוררת בינו ובין עמו (כמופיע בפיוטים שונים כדוגמת "כי אנו עמך ואתה אלוקינו, אנו בניך ואתה אבינו... אנו רעייתך ואתה דודנו"). לאחר הוידוי על חטאינו, אנו מבקשים ואפילו דורשים כפרה עבור כנסת ישראל, שהובטח לה מחילה מימי קדם. בוידוי זה שוררת אווירת בטחון ושמחה.[14]

בדידות וצוותא
לאחר מציאת מקורות במקרא ובהלכה לצורך בבדידות ובצוותא, מבסס הרב את הלבדיות כמציאות אנושית שלא ניתן לחמוק ממנה. הרב משרטט תמונה נוגעת ללב של לבדיות בלתי נמנעת אף במערכות היחסים הקרובות ביותר בחיי האדם, כמו התנכרותו של בן זוג שחלה במחלה סופנית מבני משפחתו, ובדידותה של אם צעירה הקמה משנתה באמצע הלילה לתינוקה הבוכה, בעוד בעלה ממשיך בשנתו. לאחר מכן, ממשיך הרב להסביר מדוע היה צורך לברוא את האדם כישות בודדה וחברתית כאחד. הצורך ביצירת האדם הבודד נובע משתי סיבות:
1. המקוריות והיצירתיות שבאדם נעוצות בהתנסותו בחוויית הבדידות ולא בתודעתו החברתית... האדם החברתי שטחי הוא – מחקה, מעתיק. האדם הבודד עמוק הוא – יוצר, מקורי.
2. איש בודד בן חורין הוא; איש החברה כבול באזיקים ובתקנות רבים. האלוקים רצה באדם שיהיה בן חורין. מפעם לפעם נתבע האדם להתריס כלפי העולם... רק לאדם הבודד ניתן הכוח להתיר את אזיקי השעבוד לחברה... תודעת ה"לבדו"[15] היא שורש המרד ההרואי. ההרואיזם הוא הקטגוריה המרכזית ביהדות המעשית. היהדות רוצה כי היהודי יחיה בגבורה, יוכיח, יגער ויגנה, בכל עת שהחברה אינה פועלת כשורה ואינה נוהגת בהגינות. תודעת ה"לבדו" מעניקה ליהודי גאווה הרואית המאפשרת לו להיות שונה ואחר... אדם בודד עז נפש הוא, מוחה ומתריס, אינו ירא מפני איש; איש החברה מתפשר הוא, משכין שלום ולעתים מוג לב. בראשית היה על האדם להיברא לבדו, שלא יחסר עוז רוח וכוח הרואי להתייצב ולמחות, לפעול כאברהם שנטל גרזנו וניתץ את הפסילים שהעמיד אביו מולידו (עמ' 228‑229).
אך האלוקים גם רצה שהאדם יהיה יצור חברתי. מדוע?
האדם אינו רק המוחה והשולל, אלא אף המקיים והמחייב. אין הוא רק מנתצם של פסילים, אלא אף בונה ומעמיד. אילו חש תמיד מרוחק מכל, מכל איש ומכל דבר, לא הייתה ניתנת להגשמה מטרת הבריאה (עמ' 229).
במאמר "הקהילה", מציג הרב את משה רבנו כאיש שגילם את שני מרכיבי הזהות האנושית.[16] הוא היה "גדול החיים בבדידותם, מי שנטה אוהלו הרחק מן המחנה" מחד, ו"גדול המנהיגים, אב ומורה לעם, מי שהקהילה כולה כרוכה אחריו" מאידך.
            הדוגמא שבה נוקט הרב בעייתית. משה חי לבדו, מחוץ למחנה, פרוש מאשתו ומסווה עטוי על פניו! הוא היה מעורב בחיי הקהילה, מתוקף תפקידו כמנהיגה, אך האם אכן היה חלק ממנה?
            בה בעת, יש לזכור שמשה היה "הרועה הנאמן" שהזדהה עם בני קהילתו עד כדי כך שביקש להימחות יחד עמם אם לא יאות האלוקים למחול לעוונם (שמות ל"ב, לב). נשוב לפגוש את הפרדוקס שבהיות האדם חלק מקהילה ובד בבד מחוץ לה באיש האמונה הבודד, מאמר בו מתאר הרב את האלוקים בכבודו ועצמו כחבר בקהילת ברית האמונה, אף שכביכול, הוא בכיר חבריה.
            מבט לעבר יגלה לנו כי דומה שהרמב"ם, למשל, ראה עצמו במידה מסוימת כמקביל למשה רבנו – אדם המתבודד עם האלוקים ובד בבד מוביל את הקהילה כמורה ומנהיג. יתכן שנוכל לשער שגם הרב התייחס לעצמו באופן שכזה כמי שהזדהה עמוקות עם הקהילה ועם זאת חש מובדל ממנה מפאת יחידותו וייחודיותו.

הקמת קהילה: ההכרה באחר
לאחר שמבסס את הצורך בבדידות ובקהילה כאחת, הרב סולוביצ'יק מתמקד בצורת הקמת הקהילה. הצעד הראשון בהקמת קהילה הוא להכיר באחר, ב"אתה". בהכרתו בכך שהוא אינו הבריה החשובה היחידה ביקום, האדם הבודד "מצמצם" – אם נשתמש בלשון הקבלה – את קיומו ה"אינסופי" ומפנה מקום לאחר. בעשותו כן, מחקה האדם את פעולת הצמצום הבראשיתית של האלוקים שבאמצעותה "הותיר חלל פנוי" לקיום אחר פרט לזה שלו, דהיינו, העולם.[17] כך מגיע הרב סולוביצ'יק למשוואה: "בריאה [של קהילה או של העולם] = הכרה = נסיגה = פעולת הקרבה" (עמ' 230).
            תובנה זו באה לידי ביטוי בדינים רבים בהלכה. לדוגמה, ההלכה מייחסת חשיבות מרובה לברכות שלום בין בני אדם, וזאת מכיוון שההכרה באדם אחר מסמלת את ההודאה בערכו של האדם האחר ומביאה את שני אנשים אלו יחד אל תוך קהילה. לפיכך, חובה עלינו להשיב שלום ולעתים להקדים ברכה שכזאת, אף בעת קריאת שמע. ההכרה בקיומו של אדם וגאולתו מבדידותו, אינה עומדת בסתירה לקבלת עול מלכות שמים הכרוכה באמירת השמע. כמו כן, ההלכה מחמירה ביותר בכל הנוגע לעינוי יתום ואלמנה ואוסרת להקניט אותם ולו במקצת, ואף זאת כיוון שיתום ואלמנה פגיעים במיוחד ונוטים לאבד את תחושת הביטחון והכבוד העצמי בקלות יתרה.[18] אף שלא תמיד ברור האם רעיונותיו המחשבתיים של הרב סולוביצ'יק נובעים מההלכה או שמא הוא מבאר את ההלכה באמצעות רעיונות מחשבתיים מגובשים, ניתן למצוא תובנות רבות שכאלה בכתביו, המבססות את הגותו בעומק המקורות.

מחויבות הדדית
באמצעות הכרה ב"אתה" והקמת קהילה עמו, האדם ממילא נוטל על עצמו אחריות לזולת: "הכרה זהה למחויבות" (עמ' 233). גם כאן מדובר בהליכה בדרכי הבורא, שלא זו בלבד שברא את העולם אלא דואג לכל צרכיו. ברמה האנושית, הדבר מוביל להקמת קהילת התפילה, המתוארת על ידי הרב כך:
משמעות הדברים היא – קהילה של כאב משותף, של ייסורים משותפים. ההלכה הורתה ליחיד כי יכלול בתפילתו את חברו... [על כן] ההלכה ניסחה את התפילה בלשון רבים...
התפילה הפרטית סובבת בדרך כלל סביב כאב גופני, מצוקה נפשית או ייסורים ללא נשוא. אף יצור בר חרישי מגיב כלפי כאב גופני בשוועה או בזעקה... לעומת זאת, התפילה בלשון רבים היא פעולה אנושית ייחודית. מדוע נזקק אני בתפילתי ללשון רבים? עקב נתינת דעתי לכאבם של הרבים, ולא לכאבי בלבד, עקב השתתפות בסבלם של הרבים. שוב, איננו מדברים במודעות פסיכולוגית, אלא במודעות קיומית כלפי הכאב (עמ' 233, 235).
            עקב מודעות זו, על קהילת התפילה להיות גם קהילת חסד. ואכן, לאורך הדורות פיתחו היהודים תכונות של רגישות ורחמנות, וכן מסורת מופלאה של צדקה ועזרה לזולת.

קהילת ההוראה
ברם, בעיני הרב, הדרגה העליונה ביותר של אחווה ושיתוף מושגת על ידי קהילת ההוראה. על המורה האמיתי למזג את התנסותו הכוללת עם זו של תלמידו, וכך ליצור קרבה העולה על האהדה והעזרה ההדדית אותן מפגינות קהילות התפילה והחסד. מורה אינו עוסק רק באימון השכל, אלא מעצב את אישיותו של התלמיד; הוא אינו חולק עמו מידע בלבד, כי אם חוויות, חזון וחלומות – כלומר, את עצם מהותו. כפי שמסביר הרב בוביקשתם משם (עמ' 229), אישיותו של הרב, בדומה לזו של הנביא, שופעת אל עבר התלמיד בפעולת התגלות עצמית, המותירה חותם בל ימחה בנשמת התלמיד וקושרת ביניהם עד כדי דבקות.
            למעשה, כל מפעל המסורה מבוססת על התדבקות הרב והתלמיד:
ביסוד זה [של התדבקות הרב והתלמיד] כמוס סוד תורה שבעל פה, תורה שבטבעה וחלותה לא באה לידי אובייקטיפיקציה מעולם אף לאחר שנכתבה. תורה שבעל פה פירושה: תורה שמתמזגת עם הייחוד האישי והופכת לחלק בלתי נפרד של האדם. כשמוסרים אותה, מוסרים גם את העצמות האישית (וביקשתם משם, עמ' 229).
            כלומר, בשונה מהתורה שבכתב, המגובשת בטקסט קבוע שאין לסטות ממנו, התורה שבעל-פה בהגדרתה נטולת צורה. היא אינה נישאת על קלף, אלא על ידי האדם, אשר משפיע עליה באמצעות תרומתו האישית ומושפע ממנה אף הוא. הרב פיתח מוטיב זה מספר פעמים, בין השאר בדרשה לזכר אשתו שנשא ב-1971:
האם התורה שבעל-פה מסוגלת לקדש ... במובן שהתורה שבכתב מקדשת תפילין, מזוזות וספרי תורה? ... תהיה זו איוולת להגיע למסקנה שהתורה שבעל-פה נחותה מבחינה זו. התשובה היא שהתורה שבעל-פה פועלת באופן פנימי יותר ומוסרת את הקדושה באמצעות הלימוד והתקשרותו לשכלו של התלמיד... קלף תלמוד התורה הוא שכלו, לבו ואישיותו של האדם... לאור זה, ניתן להבין בנקל את המשוואה ההלכתית הנושנה לפיה כל יהודי הוא ספר תורה. היהודי החי הוא ספר תורה של התורה שבעל-פה.[19]
          כאשר המורה מביא את התלמיד לשרשרת המסורה החיה והפועמת, הוא למעשה מצרף אותו לקהילה המתעלה מעבר לגבולות הזמן החד-כיווני, קהילה המאחדת את העבר המפואר והעתיד של ימות המשיח יחד עם ההווה לכלל התנסות גדולה. אירועים מן העבר אינם נחשבים ככאלה שחלפו מן העולם, ונחווים מחדש ללא הרף (למשל, יציאת מצרים, מעמד הר סיני, חורבן בית המקדש). מורים וגיבורים מהעבר חיים ומפעמים בקרבנו, פונים אלינו בדברים ואף מנהלים עמנו דו-שיח (דרך לימוד התורה). בקצה השני, אנו מצפים בכיליון עיניים לגאולה העתידית של העולם ומנסים באופן פעיל להביא משהו משלמותה אל ההווה. חווייתנו מתעלה מעבר לזמן הכרונולוגי ומאפשרת לנו לקבל תודעת נצח בתוך החולף, וכן מעוררת בנו את הרגישות להזדמנויות ולאתגרים שבהווה.
            במאמר זה, מתאר הרב את הקהילה במונחים אופקיים ואנכיים: קשר אופקי עם בני תקופתו באמצעות תפילה וצדקה, ונעלה מזאת, קשר אנכי עם דורות העבר והעתיד באמצעות תלמוד תורה. ניתן למצוא מהלך דומה במקומות שבהם הרב עוסק בנושא הקהילה בוביקשתם משם ועל התשובה. בספרו על התשובה, כפי שצוין לעיל, מפרט הרב את הצורך להתקשר לכנסת ישראל כדי להצטרף לכפרה המוענקת ברמה הקהילתית. (כמובן, אין הדבר גורע מהצורך להשיג כפרה אישית על חטאי היחיד.) כיצד מתקשרים לכנסת ישראל? באמצעות אמונה בה.[20] האמונה באה לידי ביטוי בשני הפנים שבהם דנו זה עתה:
יהודי המאמין בכנסת ישראל, הוא יהודי החי עם כנסת ישראל באשר היא ומוכן למות בעדה, הכואב בכאבה ושמח בשמחתה, לוחם מלחמותיה, נאנק בכשלונותיה וחוגג נצחונותיה. יהודי המאמין בכנסת ישראל, הוא יהודי המצרף עצמו בחישוק בל ינתק לא רק לעם ישראל של דור זה בלבד, אלא לכנסת ישראל של כל הדורות. ובמה? בתורה, שהיא ובה הרציפות של כל דורות ישראל מן העולם ועד העולם (על התשובה, עמ' 98).
            הדברים המרומזים בציטוט מעל התשובה  המופיע לעיל, מובאים בצורה מפורשת במאמר "הקהילה": הדרגה הגבוהה ביותר של הקהילה היא זו המאחדת את האדם עם קהילת כל הדורות, ולא רק עם קהילת דורו שלו. מבחינה מסוימת, יש בהתקשרות למקור וליעוד ערך עצמי (או "מעמד אקסיולוגי", כמכונה בפי הרב) גדול יותר מאשר להתקשרות האדם לחברו. הרב לא מתכוון להמעיט בחשיבות החבירה לבני דורו של אדם, שהרי הוא מדגיש שוב ושוב לאורך כל כתביו את הצורך בשני מימדי הקהילה. ב"קול דודי דופק", הרב מתבטא במילים חריפות ביותר כנגד מי שדבקים אך ורק ב"ברית היעוד" (הפועלת לקידום המטרה הרוחנית להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש") ובה בעת זונחים את "ברית הגורל" (המאחדת יהודים בסבל וחמלה). ישנה חשיבות מכרעת לשני ההיבטים ויהדותו של אדם תלקה בחסר אם יבחר לדבוק בהיבט אחד בלבד.
            כוונתו של הרב לומר שמבחינת יעדיו הסופיים של האדם, לנצחי חשיבות רבה יותר מהחולף; למטרות רוחניות, להתקרבות לאלוקים ולהפצת תורתו יש ערך רב יותר מחמלה בקרב יחידים בני חלוף. מובן שעלינו לגלות אהדה וחמלה, אך משימתנו, ואולי עצם הסיבה לבריאתנו, היא להביא קדושה לעולם, נתח מהנצחי אל הישות החולפת, תודעת נצח אל תוך חיי ארעי. על מנת להגשים מטרה זו, שפירושה הפקת המרב מעצמנו כיחידים, עלינו לחבור לקהילת ברית, כמתואר במאמר. על כן מסכם הרב את דבריו בנימה המדגישה את שמעל לזמן:
זכות ועונג הם להשתייך לקהילה מתפללת, גומלת חסדים ומלמדת, החשה את משב רוחו של הנצח (עמ' 237).
 
לעיון נוסף:
  1. לאומיות יהודית: דיוקן מורכב של כתבי הרב בנושא מרכיב ה"עם" או ה"כלל" בזהות יהודית ניתן למצוא אצל יעקב בלידשטיין, "עם ישראל בהגותו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק", בתוך אבי שגיא, עורך, אמונה בזמנים משתנים: על משנתו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק (ירושלים, 1996), 149‑174.
2.כנסת ישראל בהלכה:
  1. קידוש החודש: עיין בקובץ חידושי תורה, "קביעת מועדים על פי הראייה ועל פי חשבון", עמ' 47‑65.
  2. בעלות על ארץ ישראל: על התשובה, עמ' 74‑76.
  3. יום הכיפורים והשעיר לעזאזל: על התשובה, עמ' 69‑98 ("בין היחיד והציבור"); הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יאיר קאהן, שיעורי הגרי"ד: קונטרס עבודת יום הכיפורים, מהדורה שנייה (ירושלים, תשס"ה), 87‑88; הרב מיכל זלמן שורקין, הררי קדם, חלק א' (ירושלים, תש"ס), 141‑142.
  4. שופר: מסורה גיליון א' (ניסן תשמ"ט), עמ' 9‑11; גיליון ז' (אלול תשנ"ב), עמ' 10‑11; ב.ד. שרייבר, נוראות הרב, כרך 1 (ניו יורק, תשנ"ו).
  1. קהילת התפילה: עיין בפרקים 20 ו-21 להלן לדיון נרחב יותר בהשקפתו של הרב בנושא התפילה.
  2. קהילת החסד: עיין בפרק 24 להלן לעיון נוסף בהשקפתו של הרב בנושא חסד והקשר שבין חסד והוראה.
  3. קהילת המסורה: עיין באדם וביתו, עמ' 172‑173, ובפרק 34 להלן (הדן בוביקשתם משם).
  4. התדבקות המורה בתלמיד: עיין פרק י"ט בוביקשתם משם, עמ' 227‑234.
  5. התמזגות העבר, ההווה והעתיד: עיין ב"קודש וחול", האדם ועולמו, עמ' 141‑162; מן הסערה, עמ' 63‑67; איש ההלכה, עמ' 92‑101; ולאורך על התשובה. עיין גם בפרק 22 להלן.
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תש"ע. תרגום מאנגלית: שי סנדיק. עורך: חיים שוורץ
 
 

[1] כפי שיתבאר בהמשך הקורס, מאמריו הארוכים של הרב סולוביצ'יק דורשים מאמץ מצד הקורא, אך כל המוכן להתמודד איתם בהחלט יבוא על שכרו!  בכל אופן, ננסה בקורס זה להקל במשהו על הקורא ע"י מתן רקע, הסברים וסיכומי נושאים עיקריים.
[2] בהוצאת הסתדרות הרבנים דאמריקה, כרך 17:2, אביב 1978. גיליון זה, שהיה במשך שנים רבות פריט לאספנים, כעת זמין בחינם באתר Tradition (באנגלית): http://www.traditiononline.org/archives. מאמרים אלו לא נדפסו בשפתם המקורית באף מקום אחר. 
[3] בידי פרופ' אביעזר רביצקי.
[4] כך שמעתי מפי הרב שלום כרמי שסייע לרב להכין את מאמריו לדפוס. משום מה, סדר המאמרים בדברי הגות והערכה שונה מהסדר המקורי המובא לעיל.
[5] פרקים אלו, בדומה לשאר הספר, אמורים ללוות את קריאת המאמרים אך אינם מהווים תחליף להם.
[6] למרות ששלשת החיבורים האלו הופיעו כמאמרים, כל אחד מהם הוא באורך של ספר ועל כן אציין אותם לרוב בלי גרשיים.
[7] בפרקים הבאים נדון בהבנת המושג "גאולה" בכתבי הרב.
[8] לעניין עם ישראל במחשבת הרב, עיין בחלק "לעיון נוסף" (בסוף פרק זה), הערה 1.
[9] אף שהרב סולוביצ'יק אינו סבור שמשמעותו של היחיד נובעת אך ורק מחברותו בקהילה, הוא גם אינו סבור שהקהילה מקבלת את משמעותה אך ורק מכך שתורמת להגשמת היחיד. ליחיד יש משמעות ללא קשר לקהילה, כפי שנראה מיד, ולקהילה יש משמעות  ללא קשר ליחיד, כפי שנראה בהמשך הפרק ובפרקים העוסקים ב"קול דודי דופק".
[10] דוגמאות נוספות מופיעות ב"ממעמקים", איש האמונה הבודד, "גאון וענווה", "אדם וחווה" (המופיע באדם וביתו) ו-The Emergence of Ethical Man.
[11] הערה מתודולוגית: הרב נהג להסיק מסקנות שונות מאותו סיפור בכל פעם שהוא למד אותו מחדש, ממש כפי שעיין בסוגיה תלמודית מחדש והסביר אותה בצורה שונה בכל פעם שפגש בה. לפיכך, אין אנו מחויבים לקרוא את מאמריו כמקשה אחת. אמנם במקרה זה דומה שעלינו להתאים בין שני המאמרים. כפי שנראה, "הקהילה" שבכותרת המאמר היא, במונחי איש האמונה הבודד, קהילת אדם ב', "קהילת האמונה והברית".
[12] הרב אינו מתעלם מהפן הלאומי-פוליטי של הזהות היהודית. נעיין בתפיסתו הדו-מימדית בנושא הלאומיות היהודית כאשר נלמד את קול דודי דופק בפרקים 25–27 להלן. מעניין במיוחד לעמת את דעתו של הרב סולוביצ'יק עם דעתו של הראי"ה קוק. כפי שנראה, ההבדלים ביניהם מובילים לבחינות שונות של העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל, אך מכיוון שאנו רק בתחילת דרכנו בלימוד משנתו של הרב סולוביצ'יק, נניח להשוואות עד שנבסס את ידיעותינו בהגותו.
[13] ברית זו באה לידי ביטוי בי"ג מידות רחמים (עיין בספר שמות לג, יב – לד, כו). חז"ל מרבים ליחס מעלה גדולה לתפילת הציבור על פני תפילת היחיד, בין השאר: "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים" (ברכות ח', ע"א); "דציבור נפישא זכותיה" (עבודה זרה ד', ע"ב).
[14] ניתוח שתי צורות הוידוי מופיע בעל התשובה, עמ' 155‑160. הרב עוסק בנושא כפרת היחיד לעומת כפרת הציבור גם בהקשרים של שליחת השעיר לעזאזל, תפילות ראש השנה ויום הכיפורים והלכות תקיעת שופר. עיין בחלק "לעיון נוסף", הערה 2.
[15] כלומר, המודעות של העמידה לבד; מקור הביטוי בפסוק "ויוָתֵר יעקב לבדו" (בראשית לב, כד) ובדברי אליהו "ואִוָתֵר אני לבדי" (מלכים א' יט, י).
[16] לדיוקן מורכב של אברהם אבינו כמי שעמד לבדו נגד החברה ואף על פי כן היה יצור חברתי, ראה את הפרק "A Wandering Aramean" בספר Abraham's Journey, עמ' 73‑89.
[17] נושא הצמצום יוסבר בפרק הבא. לעת עתה, נסתפק בהערה כי הרב מעלה את סוגית "והלכת בדרכיו", חיקוי האלוקים, שהינה מרכזית בהגותו, כפי שניווכח.
[18] ראוי לציון קטע האגדה המדהים (שמחות ח', ד) המובא על ידי הרב המייחס את מותו של רבן שמעון בן גמליאל לכך שהסב בשוגג צער מועט לאלמנה קשת יום.
[19] “Torah and Humility,” http://www.vbm-torah.org /archive/rav/rav11.htm and rav11b.htm. ניתן למצוא עיבוד עברי של דרשה זו בספר האדם ועולמו, עמ' 207‑224.
[20] מפורסם הוא הקישור שעורך הרב (על התשובה, עמ' 90) בין אמונתנו בביאת המשיח לאמונתנו בכנסת ישראל, בעקבות פסיקתו של הרמב"ם (הלכות תשובה ז, ה) כדעת רבי אליעזר ש"אם ישראל עושין תשובה נגאלין" (סנהדרין צז, ב). משום שאנו מאמינים בביאת המשיח, והמשיח לא יבוא ללא תשובה, יוצא מכאן שעם ישראל בוודאי יחזור בתשובה. לפיכך, ממשיך הרמב"ם, "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר 'והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך' וגו'" (שם).
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)