זכר ליציאת מצרים בארכאולוגיה

 [1] הקדמה

למותר לציין עד כמה רווח זכרה של מצרים במקורותינו העתיקים. היחס למצרים מסייע בעיצוב השקפותיה של התורה בעניינים רבים ושונים, מהם מהותיים ביותר. עם זאת, לא תמיד יחס זה מובע מפורשות. מטבע הדברים מובע יחס התורה לארץ מצרים, לעם המצרי ולתרבותו בעקיפין, ברמזים וברמזי רמזים. הכרתם של אלה דורשת הכרה מעמיקה של ההיסטוריה והתרבות המצרית לגווניה.

נרתמנו למשימה זו מתוך הבנה שיש בכך כדי לסייע באופן משמעותי לפרשנות התורה. השיטה בה מוצגים הדברים עוסקת בבירור פרשיות, במיוחד בספרי בראשית ושמות, שיש בהן הד מרובה למצרים ותרבותה. חלק מהביטויים הם ישירים, וחלקם הם בבחינת משחקי לשון וכיו"ב. יתכן שמקצתם, במיוחד אלה הקשורים בשפה המצרית ובשפה העברית, מותירים עדיין מקום לספק, אולם חשוב להציגם.

החומר מסודר לפי עניינים שונים, וניסינו לשמור על הסדר של המקרא.

א. פולחן השמש - מלכות ה' מול מלכות בשר ודם

בסיפור שעבוד מצרים בא לידי ביטוי מאבק חזק בין מלכות ה' לבין מלכות בשר ודם של פרעה: כל הסיפור מתחיל במלים "ויקם מלך חדש על מצרים" (א', ח) ומסתיים בשירת הים החותמת במילים "ה' ימלוך לעולם ועד" (ט"ו, יח) - מלכות בשר ודם לעומת מלכות שמים. המסר הדתי של יציאת מצרים הוא "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' " (י"ב, יב). [2]

לפי האגדה המצרית, המלך הראשון שיסד את השושלת הראשונה, מנס, וכמוהו שלושת הבנים הראשונים של השושלת החמישית הם בני אל השמש רע. [3] בימי אמנחותף ד' (1420-1448 לפנה"ס) פולחן השמש נהפך לדת הרשמית של מצרים. המלך בעצמו נמשל לשמש והעם מתייחס למלך כמו לאל השמש (ראה תמונה 1). כך לשונו של שיר מפורסם המהלל את המלך (המאה הט"ז לפסה"נ):

אל פניך השמש הזורחת
שמאירה את שתי הארצות (= "מצרים") ביופיה
שמש ואור על האנושות
המגרש את החושך מארץ מצרים
דמותך כמו אביך רע
הזורח ברקיע השמים
קרנותיך מגיעות למרחקים
ובכל מקום נראה הדרך
כך אתה מושל בכל מדינה
בשבתך בארמנותיך בשמים
אתה שומע מה שמדברים בכל מדינה
כי רבבות אזנים לך.
עינך בהירה מכוכבי השמים
וראייתך טובה מהשמש עצמה [4]

תמונה 1: המלך והשמש השמש מקרינה על המלך. מאחרי המלך עומדים המלכה ובן המלך. לקרני השמש יש בסוף צורה של ידים, דהיינו קרני השמש והשפעת האל מגיעים לכל מקום (אולי כתגובה לכך מודגש המושג בתנ"ך: "יד ה'", "ביד חזקה ובזרוע נטויה", "ביד רמה" וכד'). השמש מוסרת למלך ולמלכה את הסמל = "ענח", שהוא מסמל את הטוב, החיים. המושג "ענח" מופיע לדעת רוב רובם של החוקרים גם בשמו של יוסף "צפנת פענח". שים לב עוד לדמות נחש על מצח המלך והמלכה (מקור: A. Piankoff, The Shrines of Tut-ankh-Amon, New York 1950, 10 ראה גם א"מ כ"ח טור 183)

ב. "פרעה" - "הבית הגדול"

משמעותו המילולית של השם פרעה הוא לדעת רוב החוקרים "הבית הגדול", היינו ארמון המלך, וגם מקום שבתה של השמש מכונה "הבית הגדול". [5] מעמד פרעה הוא כמעמד השמש. [6] המקרא רומז רבות למשמעות זו של השם "פרעה":

1. יוסף אחראי על בית פרעה - לא פרעה בעצמו: התורה מדגישה פעמים רבות את הבית בקשר ליוסף ופרעה:

בראשית ל"ט, ד-יא: "ויפקידהו על ביתו... ויהי מאז הפקיד אותו בביתו... ויברך ה' את בית המצרי... בבית ובשדה... הן אדוני לא ידע אתי מה בבית... אננו גדול בבית הזה ממנו... ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי ביתו שם בבית..."

בראשית מ"א, מ: "אתה תהיה על ביתי"

בראשית מ"ה, ח: "וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו"

מבחינה מעשית, יוסף הוא אדונו של בית פרעה וכל האחריות נתונה בידו. יהודה הכיר אל נכון את מעמדו של יוסף: "כי כמוך כפרעה" (מ"ד, יח).

2. המיילדות הפרו את ציווי פרעה - וה' הטיב להם על מעשיהם - "ויעש להם בתים" (שמות א', כא), היינו: הן הצליחו בכל משלח ידיהן למרות גזירת פרעה להרוג את הזכרים. הבתים שה' עושה להם הם כנגד "פרעה" - "הבית הגדול", שאמור להעניש אותן.

3. מבחינה תוכנית וספרותית מתאר ספר שמות את יצירת עם ישראל: בני יעקב אבינו באו מצרימה בשבעים נפש ובסוף היו לעם גדול. הפסוק הראשון והפסוק האחרון - מסגרת הספר - מראים את יצירת עם ישראל.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו"

"... כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם"

בית יעקב אבינו שירד מארץ ישראל למצרים עקב הרעב, יוצא ממצרים כעם גדול ועצום וחוזר לארץ ישראל על פי הבטחת ה'.

4. קרבן פסח צריך להיעשות דווקא בביתה של כל משפחה יהודית. במצרים היו מרכזי פולחן והיה איסור חמור להקריב קרבנות מחוץ להם. [7] משה מצווה את העם בשם ה' להקריב את הפסח דווקא בבתיהם:

שמות י"ב, א-ל: "... שה לבית אבות, שה לבית... ואם ימעט הבית... ושכנו הקרוב אל ביתו ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם... והיה הדם לכם לאות על הבתים... ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר... אשר פסח ה' על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל... ויקם פרעה... כי אין בית אשר אין שם מת..."

פרעה - "הבית הגדול" - וביתו מוכים; ובית ישראל ניצול ומצליח. [8]

מלכי מצרים בנו להם "בתים גדולים" לקבורתם. בני השושלות הראשונות בנו אותם בצורת פירמידות. צורתן דומה לכבש העולה השמימה אל השמש, כפי שעולה מכתובות שנמצאו על כמה פירמידות קדומות. הגם שבניינן קדם לשעבוד, ויש לשער שהעבדים במצרים הכירו את הפירמידות מקרוב, הרי התורה מתעלמת לחלוטין מבנייני פאר אלה שמושכים עד היום את עינם ולבם של תיירים מכל העולם. גם משה לא שם עינו עליהם: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב', יא) - משה לא התרשם מבנייני הפאר, דוגמת הפירמידות, ו"הבתים הגדולים" לסוגיהם אשר במצרים, אלא סבל אחיו הוא שמשך את תשומת לבו. התורה מתעלמת לא רק מהבניינים אלא, במידה מסויימת, גם מהמלכים עצמם. שמותיהם הפרטיים של המלכים אינם נזכרים. גם באנונימיות זאת מתבטא חוסר ההתעניינות וההערכה האישית למלכי מצרים.

דומה שבפסוקים יש רמזים נוספים לשמו של "פרעה" על דרך לשון נופל על לשון:

שמות ה', ד: "ויאמר אלהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו... פרעה הן רבים עתה עם הארץ"

בסופו של דבר מפריע פרעה לעם ישראל לזבוח לה' במדבר, ובמקום לשלוח את ישראל מעבדותו - הוא מאשים את משה ואהרן, שהם-הם המפריעים את מנוחת העם: "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו".

גם בחטא העגל יש רמזים מעניינים לפרעה: העם, שהיה משועבד פיסית ורוחנית לפרעה, הכיר את אמונת מצרים. העגל, השור והפרה הם סמלים מובהקים של פולחן מצרי, שכן בשור תלויה עבודת האדמה, הפרה נותנת חלב ובשרה נאכל. בגלל פולחן העגלים במצרים, ירמיהו מכנה את מצרים בשם עגלה: "עגלה יפה פיה מצרים קרץ מצפון בא בא" (ירמיהו מ"ו, כ). הזהב הוא צבע השמש הדומה לצהוב. [9] חכמי מצרים, אשר גם עוסקים בכישוף, נקראים "חרטומים" (שמות ז', יא) כנראה על שם ידיעתם להשתמש ב"חרט" (ישעיה ח', א); בעשיית העגל "בחרט" יש אם כן גם רמז לאלהי מצרים: "ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב, ד). בחפירות הארכאולוגיות אף נמצא פסל מימי המלך אמנחותף ב' - בדמות פרה עם קרנות שמש כשערות. לפניה עומד מלך, שנראה כניצב מתחת ראש הפרה, היינו מעין בן-חסותה. בן המלך יושב תחת הפרה ויונק חלב (ראה תמונה 2, 3). גם מימצאים אחרים - הן פסלים והן כתובות - מעידים שהפרה היתה אליל מצרי, הקשור לפרעה ולשמש (ראה תמונה 4, 5). עגל הזהב מזכיר, אם כן, עבודה זרה מצרית אופיינית הקשורה לפרעה. התורה בדבריה מרמזת לקשר זה:

ל"ב, כה: "וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרן לשימצה בקמיהם"

הדמיון בין "פרעה" ל"פרעה" בולט: השפעתו השלילית של פרעה ניכרת בעם ישראל ומביאה אותם לעבוד עבודה זרה מצרית.

 

תמונה 2 - פולחן הפרה שתי אניות השמש וכוכבים בפולחן הפרה; הוראות בכתבי יתדות על סדר הפולחן (מקור: Erman S.365)

 

 

תמונה 3 - פולחן השור: שני הציורים הם מראשית הממלכה החדשה. בשניהם ניכרים הסמל "סוף", דהיינו הממלכה העליונה. המלך (כתר כפול! - בתמונה הראשונה) והכהן הגדול (בתמונה השנייה) מביאים מתנות לשור (מקור: 93+227, A. Erman, "Religion Aegypten's" S.)

תמונה 4 - המלך והשור: פרה עם קרנות השמש כשערותיה מתחת לראשה של הפרה נראה המלך וליד רגליה נראה בן המלך יונק מחלבה - דמיון לחטא העגל (Pritchard ANEP Nt. 389)

תמונה מס' 5 - פסל עגל: נמצא בהרי שומרון מתקופת השופטים. (תודתי נתונה לפרופ' קאהל, ששלח לי את התמונה הזאת) (מקור: ע. מזר "ארץ ישראל" ט"ז 1982 עמוד 138 תמונה 3)

ג. "א-להים" - "במצרים"

פרעה נחשב כאלהים במצרים. על רקע זה בולטת מגמת התורה להוכיח, שה' הוא הא-להים גם במצרים. הדעת נותנת כי המופיעים לפני פרעה חייבים להתייחס אליו כמו אל אל, היינו להקדים לשמו תארים של אל. על כך ידוע לנו מכתובות, ממכתבים ומשירים שנכתבו לכבוד פרעה. [10] לעומת זאת, יוסף המובא אל פרעה ישר מן "הבור" [11] מנצל את פחדו של פרעה, כדי לשלול כל האלהה של פרעה; המלים הראשונות הן "בלעדי - א-להים יענה את שלום פרעה" (בראשית מ"א, טז). הן בהתחלת פתרון החלום, הן באמצעו והן לקראת סופו מדגיש יוסף: "את אשר הא-להים עושה הגיד לפרעה" (כה), "אשר הא-להים עושה הראה את פרעה" (כח); "... כי נכון הדבר מעם הא-להים וממהר הא-להים לעשותו" (לז). יוסף מקדש על ידי כך שם שמים בגוים ובמלכיהם, עד שמפי פרעה עצמו אנו שומעים בסוף דבריו הזכרה כפולה של שם שמים: "הנמצא כזה, איש אשר רוח א-להים בו. ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע א-להים אתך..." (לח-לט).

לאור הספרות המצרית הידועה דבר זה הוא יוצא דופן: שם של א-להות לא-מצרית מוזכרת לפני פרעה, ואף בפי פרעה שהוא בעצמו אחד מאלילי מצרים. גם בפרק ל"ט (ב-ה) מדגיש הכתוב "ששם שמים שגור בפיו" [12] של יוסף: חמש פעמים מוזכר שם הויה בארבע פסוקים; במקום בו עבודה זרה נפוצה במידה כה רבה - יוסף מצליח לקדש שם שמים בפרהסיא. גם שמותם של שני בני יוסף קשורים בשם א-להים, בניגוד לשמות המכובדים של מצרים הקשורים לשמש ולעבודה זרה אחרת: "כי נשני א-להים את כל עמלי" - "כי הפרני א-להים בארץ עניי" (מא, נא-נב). [13] למותר לציין עד כמה נפוץ מוטיב זה בסיפור יציאת מצרים עצמו. [14]

ד. עלייתו של יוסף ל"משנה למלך"

בתיאור עלייתו של יוסף נתרכז רק בכמה נקודות חשובות. [15]

1. חתימת זקן

יוסף "נער עברי", "עבד לשר הטבחים" זוכה לפתע פתאם לצאת מהבור ולעמוד לפני המלך. הפסוק מתאר את הכנותיו של יוסף לקראת העמידה לפני פרעה:

בראשית מ"א, יד: "ויגלח ויחלף שמלותיו" [16]

ידוע לנו, כי חובתם של אצילי מצרים היתה להתגלח אחת לשלושה ימים על מנת שלא ישלטו בהם מחלות עור ואולי דווקא מחלות הנגרמות על ידי השמש, שהיתה להם גם משמעות פולחנית. איסור התורה, "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא י"ט, כז) מתייחס כנראה לתופעה זאת. לקראת העמידה לפני פרעה, יוסף מתגלח, כפי שהכתוב מדגיש, על מנת שייראה כמצרי. על פי זה מובן הפסוק: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" (מ"ב, ח), כי דרכם של המצרים להתגלח, ואילו בני כנען היו מזוקנים. [17] האחים היו בעלי זקן כמו כל הכנענים ואילו יוסף התגלח לפי מנהג מצרי. מעניין הדבר כי גם חז"ל פירשו פסוק זה כקשור לזקן: "... לפי שהניחם בחתימת זקן... שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן". [18] אולם, בעוד שלפי הסברנו ההבדל נובע מן השוני במנהגי כנען ומצרים, שבגללו היה יוסף מגולח. הרי חז"ל פירשו את העניין בצורה הפוכה.

2. החלומות

מפליא הדבר שהחרטומים לא ידעו לפתור לפרעה את חלומו. אם נבדוק את החלומות לאור תרבות מצרים - נבין את הרקע לפתרון החלומות על ידי יוסף:

הפרות: פרחוט, אגיפטולוג וחוקר מקרא, מזהה את חלום שבע הפרות של יוסף עם סמל מצרי ידוע ומפורסם. הפרה השמיימית היא סמל הפוריות וההצלחה (ראה תמונה 6, המסבירה גם את חטא עגל הזהב). "שבע פרות עולות מן היאור" הם סמל מובהק של פוריות מצרים. [19]

השבלים: מוטיב התבואה כבר הופיע בחלומו הראשון של יוסף; יעקב ומשה מברכים את יוסף בפוריות הארץ. והנה, דווקא משה, שהכיר את תרבות מצרים משחר ילדותו, מנסח את ברכת התבואה בקשר לברכת השמש: "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים" (דברים ל"ג, יד). [20] ברכת השבולים תלויה אם כן בשמש.

בחלומות פרעה מופיעים המוטיבים החשובים, שעוברים כחוט השני בכל סיפורי מצרים: היאור והשמש, הגורמים האלוהיים המרכזיים של מצרים. נבדוק את המוטיבים בהקשרים נוספים של מצרים:

פרעה גוזר להשליך את הבנים ליאור, אך יוכבד עוקפת את הגזירה על ידי זלזול בכוחו של אל השמש, כפי שנראה להלן.

משה מתייצב לפני פרעה על שפת היאור בבוקר, דהיינו בשעת זריחת השמש.

המכה הראשונה והאחרונה [21] שוללת את פוריות היאור ("מכת הדם") ואת הצלת מצרים על ידי השמש ("מכת חושך").

כשלונם הסופי של פרעה ומצרים הוא בקריעת ים סוף: המצרים באו לתוך הים לרדוף אחרי בני ישראל בשעות הבוקר: "וירדפו מצרים ויבאו אחריהם... ויהי באשמורת הבוקר" (י"ד, כג-כד). דווקא בשעת הזריחה, היינו כשתקוות מצרים להצלה מאל השמש מגיעה לשיאה לאחר תקופה של חושך, ה' נלחם עם מצרים ועושה שפטים בכל אלהי מצרים (שמות י"ב, יב), כפי שגם המצרים עצמם הכירו דווקא בשעת הנס: "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים... ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, כי ה' נלחם להם במצרים" (שמות י"ד, כג-כה). המאבק אינו רק משחק כוחות צבאי, אלא גם עימות דתי עמוק. הנביא רומז שלעתיד לבוא, ה' יכה את מצרים דווקא במכת הדם ביאור ובמכת החשכתה של השמש:

יחזקאל ל"ב, ו-ח. "והשקיתי ארץ צפתך מדמך אל ההרים ואפקים ימלאון ממך...וכסיתי בכבותך שמים והקדרתי את כוכביהם, שמש בענן אכסנו וירח לא יאיר אורו...ונתתי חשך על ארצך"

בחלומות פרעה שולטים המוטיבים של אלהי מצרים, היאור והשמש. מובן שהחרטומים לא העיזו להעלות ספקות בתפקודם ובהצלחתם של היאור והשמש, כוחות הטבע העיקריים של מצרים. [22] בפתרונו של יוסף את חלומות פרעה, ובאמרו שסדרי הטבע אמורים להשתנות באופן מפתיע - יש משום כפירה יסודית באמונת מצרים. יוסף מדגיש שוב ושוב שה' הוא הא-להים, והמלה "א-להים" חוזרת בדבריו כמלה מנחה; מרוב פחדו מקבל פרעה את פתרון יוסף למרות הכפירה באלהי מצרים, כי דבריו קרובים ומתאימים ביותר לסמלים המצריים. הדבר בא לידי שיא, כשפרעה מכריז בסוף דבריו בפני יוסף את הכרת א-להים:

בראשות מ"א, לח-לט: "ויאמר פרעה אל עבדיו: הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו. ויאמר פרעה ליוסף: אחרי הודיע א-להים אתך את כל זאת..."

תמונה 6 - שבע פרות עם שור אחד:סמל הפוריות - דמיון לחלום פרעה (בראשית מ"א) (מקור:Lohte Les chefs d'oeuvres de la peinture egyptienne" paris f. 81, (תודתי לפרופ' קאהל ששלח לי את התמונה הזאת).

3. "אדמת הכהנים"

מעמדם של הכוהנים במצרים הוא סוגיה גדולה ומעניינת ביותר. המקרא עצמו מקדיש פסוק שלם לזכויות הכלכליות של כהני מצרים:

בראשית, מ"ז, כב: "רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה - על כן לא מכרו את אדמתם"

רבים כבר העירו על הניגוד המוחלט לכהני בני ישראל:

דברים י"ח, א-ב: "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל - אשי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו - ה' הוא נחלתו, כאשר דבר לו"

בישראל הכהנים אינם יורשים נחלה. כהונתם לפני ה' ולפני העם היא-היא נחלתם. דווקא הם חייבים לוותר על בעלות הקרקעות ולהתמסר לעבודת ה' בכל יכולתם, כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת "לקבל פרס" (משנה אבות פ"א מ"ג). במצרים המצב בדיוק הפוך: בשעה שכל העם סובל קשות מהרעב הממושך, עד כדי כורח למכור את האדמות לפרעה, הכוהנים יושבים בשלווה.

מעבר להבדל הכלכלי במעמד הכוהנים בישראל ובמצרים - מתגלם פה הבדל עמוק בתפיסת העולם: בדת מצרים הכהונה היא זכות וכבוד, והמעמד מבטיח לכוהנים ביטחון כלכלי וחברתי. לפי התורה, הכוהנים הם "עבדים", "שליחי המקום ושליחי בני ישראל"; הם מסורים לעבודת ה' ולעבודת בני ישראל בלבד ועליהם לוותר על הנחלה. אסור שכהונתם תשמש להם "קרדום לחפור בו ועטרה להתגדל בה" (אבות פ"ד מ"ה) כנהוג במצרים. [23] ניצול המעמד החברתי על ידי הכהנים או בעלי משרה אחרים לצורכם הכלכלי - עלול לרוקן את כל התוכן הדתי שלהם ולגרום להתדרדרות מוסרית מהירה. [24] התורה מדגישה יסוד חשוב זה המבדיל בין ישראל לבין מצרים, יסוד שכל שאר ההבדלים תלויים בו.

ה. מינויו של יוסף - פולחן השמש

הביטוי "רביד זהב" (בראשית מ"א, מב) מסמל את האחריות על אוצר המלך. כפי שנאמר לעיל, צבע הזהב אף קשור לצבע השמש. יש כמה רמזים הקושרים את מינוי יוסף לפולחן השמש. שלוש נקודות חשובות מופיעות במקרא (בראשית מ"א, מה) בהקשר זה: שמו של יוסף ("צפנת פענח"), נישואיו עם אסנת בת כהן "און", והניסוח "ויצא יוסף על ארץ מצרים".

נתחיל באחרון: הניסוח "ויצא יוסף על ארץ מצרים" לכאורה אינו חלק לפי התחביר העברי. היה לו לומר "ויצא יוסף בארץ מצרים" או ניסוח דומה. הספורנו התקשה בכך והסביר: "יצא מלפני פרעה באופן שהיה שליט על כל ארץ מצרים", זאת כנראה בעקבות אונקלוס, אשר תירגם: "ונפק יוסף שליט על ארעא דמצרים". אם נדייק בלשון המקרא על פי מקבילות, נמצא דווקא בניסוח יחודי זה הסבר מעמיק לפרשה זאת. "יצא על" מופיע במקרא פעם נוספת בסיפור סדום: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה" (בראשית י"ט, כג). המקרא משתמש ב"יצא על" אם כן דווקא בהקשר של עליית השמש על הארץ; גם בפסוקנו מדובר בעקיפין על השמש, כי מעמדו של מושל מצרי נמשל לשמש. [25] הפסוק בתהלים פ"א, ו מבוסס על הפסוק בספר בראשית, והוא מתפרש היטב לפי פירוש זה: "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים - שפת לא ידעתי אשמע": המקרא כאילו מסביר מיד את הניסוח הייחודי "בצאתו על ארץ מצרים" כמליצה מצרית מובהקת; התוספת "שפת לא ידעתי אשמע" מדגישה, שניסוח זה מתפרש לפי ההשקפה הדתית של המצרים, המאמינים באל השמש.

המקרא מספר באותו הקשר, שיוסף התחתן עם "כהן און", פולחן השמש המרכזי במצרים. יוסף מתקבל למעמד האצולה המדינית והדתית של מצרים, כשמלכות וכהונה נמזגות בדמותו יחדיו. טקס ההכתרה חשוב לא רק מבחינה מדינית, אלא גם במחינה דתית (ראה תמונה 7). ניתן לראות איפוא עד כמה שהתורה מדייקת בלשונה ברמזיה לפולחן השמש המצרי. [26]

 

תמונה 7 - מינוי של יוסף: למעלה: בן פרעה מקבל את הטבעת על כף ידו; למטה: פרעה יושב על כסאו מאחוריו מאעת אלילת האמת לפניו המשנה, הכהן הגדול ושר האוצרות שם רבידי זהב על צוארו. (מקור: א.ש. יהודה "עבר וערב" עמוד 299).

השם "צפנת פענח" יוסבר על בסיס מושגים שונים הנגזרים מ"צפן".

1. "צפנת פענח"

בפירושו המדוייק של השם "צפנת פענח" נחלקו החוקרים. יש המפרשים "יחיה אותך האל". א"ש יהודה מתרגם: "מזון הארץ, המחיה", כדברי הכתוב "ויוסף... הוא המשביר לכל הארץ", "כי למחיה שלחני א-להים לפניכם" (מ"ב, ט; מ"ה, ה). לבד מן ההסבר המדעי, קיימת כוונה נוספת בשם זה, אשר מתקשרת לאל השמש: נקודת התורפה של פולחן השמש הוא הצפון (או הלילה), מקום (או זמן) בו השמש "צפונה" מעיני האדם. מקדשי מצרים מכוונים לצפון. הפולחן נעשה בשעת הזריחה, והלילה הוא פחדם של מצרים. יוסף הוא המגלה ("המפענח" כלשון ימינו) את "הצפונות" למצרים. בכמה מקומות המקרא רומז למשמעות זאת של "צפן".

2. "ותצפנהו"

התורה לועגת לפרעה, "אל השמש". דבריו האחרונים המופיעים במקרא הם "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" (שמות א', כב). יוכבד "עוקפת" את ציווי פרעה "אל השמש" בקלות רבה: "ותצפינהו שלושה ירחים" (ב', ב), היינו במקום הנסתר מעיני פרעה, כמו שהצפוֹן צפוּן מהשמש. התורה לא אמרה "ותסתירהו", "ותחביאהו" אלא בחרה דווקא בניסוח חריג על מנת ללעוג לפרעה "אל השמש".

לאחר שלושה חדשים יוכבד "לא יכלה עוד הצפינו". ועם זאת, יוכבד עדיין רחוקה מלקיים את דברי המלך: פרעה ציווה להשליכו ליאור ואילו יוכבד שמה אותו בתיבה ביאור, ודווקא על יד כך משה ניצול. גם בזה יוכבד מפרשת, מתוך אירוניה מסויימת, את דברי פרעה. מלכי מצרים המשילו את עצמם גם לאל היאור והפוריות, כעדות הפסוק "לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כ"ט, ג). משה לא נהרג על ידי פרעה והיאור אלא להיפך, ניצל בעזרת היאור וגדל בבית פרעה. גם העובדה שהוא נמצא דווקא "בסוף" של היאור - "ותשם בסוף על שפת היאר" (שמות ב', ג) - מתפרשת בעיני המצרים באופן דתי, כפי שנראה בהמשך.

3. "בעל צפון" - "מגדל" - "פי החירות"

יציאת בני ישראל ממצרים מתוארת בחגיגיות רבה (שמות י"ג, כב). לאחר שיצאו מסוכות, ה' מצווה ציווי הנראה מאוד מוזר:

שמות י"ד, ב-ט: "דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות, בין מגדל ובין הים, לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים... וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירת לפני בעל צפן:"

למה נצטוו בני ישראל לחזור למצרים לאחר שהצליחו, סוף סוף, לצאת משעבוד לגאולה? מה פשר המקומות המוזכרים בפסוק זה ובפסוק דומה בספר במדבר (ל"ג, ז) "וישב על פי החירות אשר על פני בעל צפון ויחנו לפני מגדל"?

פסוק זה, שלכאורה נראה שולי וטכני מאוד, לא זכה לתשומת לב מרובה של הפרשנים. עם זאת, הוא חשוב מאוד להבנת משמעותה של יציאת מצרים בכלל, המתפרשת באמצעות הריאליה של תרבות מצרים. על ידי פיענוח שמות המקומות נגלה בקלות את המשמעות החוויתית של יציאת מצרים:

"מגדל" מקורו ב"מגדל" שהוא מבצר, מגדל שמירה או אזור של מגדלי שמירה. סביר להניח שהמצרים הקימו מגדלי שמירה למנוע את בריחת העבדים, והרי פחדם של המצרים בעניין זה ידועה מכבר: "... ועלה מן הארץ" (א', י). לפי עדות פסוקים אחרים, "מגדל" היתה בגבולה של מצרים. [27] אולברייט מצא פפירוס המתאר בריחת שני עבדים וקצין מצרי שרדף אחריהם עד 'מגדל'; העבדים עברו את החומה הצפונית של מגדל וברחו המדברה. נמצאה אף מערכת של מגדלי שמירה בגבולה הצפוני-מזרחי של מצרים; החרסים מעידים, כי מגדלים אלו שמשו כגבול לצרכי מכס, ומניעת בריחתם של עבדים. איסור התורה להסגיר עבד אל אדוניו (דברים כ"ג, טז) עומד בניגוד מוחלט לחוקי מצרים, [28] ויש בו חידוש גדול שחידשה תורה.

"בעל צפון" - "בעל" הוא כינוי ידוע לעבודה זרה. אף "צפן", כפי שראינו למעלה, הוא כינוי למקום התורפה של פולחן השמש. אולברייט מזהה את "בעל צפון" עם תחפנחס, הנזכרת עם "מגדל" בספר ירמיהו (מד, א; מו, יד). רש"י, בשם המכילתא, אומר: "הוא נשאר לגוים ויאבדם". הספורנו הבין שבעל צפון הוא הנושא של "סגר עליהם המדבר": "בעל צפון" - היינו האל של פרעה, "סגר את המדבר עליהם". הראב"ע העלה הסבר מעניין בכיוון זה, אך לבסוף דחה אותו: "אמרו כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחושת וזהו בעל צפון שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה". לעתיד לבוא תהיה "מצבה אצל גבול מצרים לה' " (ישעיהו י"ט, יט), היינו בגבול המדבר, במקום "מגדול" ו"בעל צפון".

"פי החירות" - החוקרים התקשו בזיהוי המקום. אולברייט סובר, שפי החירות הוא שם עברי המתפרש בדרך של אטימולוגיה עממית. בעמדה זו קיבל אולברייט למעשה את פירושו של רש"י: "הוא פיתום ועכשיו נקרא שמו פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין...". לפי זה, בני ישראל חזרו לפיתום, ללב מצרים. [29]

הפסוק מדגיש את משמעותה הכפולה של יציאת מצרים על ידי המקומות המוזכרים בפסוק. אין לברוח מבית עבדים כמו תינוק הבורח מבית הספר; כדי לעבור את החוייה של היציאה לחירות ("פי החירות") באופן מודע, בני ישראל חוזרים למגדל ולבעל צפון. החירות מורכבת משני מרכיבים שונים: "מגדול" מסמל את השעבוד הפיזי של עבודת פרך בבית עבדים, "ובעל צפון" את השעבוד הרוחני של עבודה זרה. הסבר השמות והארכאולוגיה מלמדים על המשמעות הכפולה של שעבוד מצרים. [30]

ו. אבות פרעה

1. "אב לפרעה"

בהתוודעו אל אחיו מגדיר יוסף את מעמדו במצרים: "... לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים וישמני לאב לפרעה" (מ"ה, ח). לפי האמונה המצרית פרעה הוא אל בעצמו, ובנו של אל השמש. ברצון פרעה התחתן יוסף עם כהן און ("און" = פולחן השמש). כשיוסף אומר לאחיו, אשר זוכרים את יוסף משחר ילדותם בבית אבא, "וישימני לאב לפרעה" נשמע בדבריו לעג לאמונת מצרים. כל מצרים, לרבות פרעה, מאמינים שיוסף הוא אביהם, היינו אל השמש. גם האחים נחשבים איפוא בעיני מצרים כבנים למשפחת האל, ויעקב סבא - הוא אביו של "אב פרעה". מלת המפתח במשא ומתן בין יוסף והאחים היא יעקב "אביהם". גם המילה האחרונה בגזירתו של יוסף, שבאה קודם לנאומו של יהודה, היא "ואתם עלו לשלום אל אביכם" (מ"ז, יז). [31] יהודה בנאומו המרשים מודאג בראש וראשונה משלום אביו: ארבע עשר פעמים מופיע "אב" בנאום יהודה והיא שוב המילה האחרונה של נאומו: "פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (מ"ד, לד), בהתודע יוסף אל אחיו, שלום האב הוא כביכול חלק אינטגראלי של זהותו: "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף - העוד אבי חי?" (מ"ד, ג). במשפט אחרי "וישמני לאב לפרעה" יוסף מבקש להביא את אביו אליו: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף..." (מ"ה, ט). הכתוב מעמיד את הדברים זה מול זה: פרעה הוא בן האלהים, ואילו יוסף כאל השמש הוא "אב לפרעה"; אך למרות מעמדו הדתי הגבוה במצרים - יוסף נשאר בנו הנאמן של יעקב אביו; הדיבור הראשון של יוסף אחרי שעלה לגדולה הוא בקריאת שם לבכורו: "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (מ"א, נא), ודיבורו האחרון הוא הבטחת הגאולה לאבות ובקשתו להקבר בארץ האבות.

2. "אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (י"ד, ד)

לאור הרקע המצרי יש במליצה זאת פגיעה חזקה בכבודו של פרעה. א"ש יהודה מסביר את משמעותו של ניסוח זה: "בדברים אלה תקע משה חרב בלבו של פרעה; כי הלא פרעה היה "בן האלהים מעצמם ובשרם"; ואבותיו היו רע ואמון ופתח, וכל אלהי מצרים; ואבות אבותיו היו אלהי האלהים מימי הבריאה וקודם לה; והמלכים אשר מלכו לפניו "על האדמה" גם הם היו בני אלים כמוהו. ואם עברי שאינו מאמין באלוהות פרעה ובאלוהות אבותיו ואבות אבותיו אומר לו כדברים האלה, הרי היה בזה "חילול הקודש" וחוצפה יתירה כלפי האלהות, ושום דבר לא היה יכול להרגיז את "בן האלהים" כדברים האלה". [32]

לעומת זאת, משה בא בשם ה' לפני פרעה ואומר לו: "בני בכורי ישראל" (ד', כב). פרעה אינו נחשב כבנו של האל, ואילו ישראל הוא, כביכול, בכורו של ה': "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים י"ד, א). מכת בכורות היא הפרת האמונה בשושלת האלהית וביטול מסורת היוחסין של מלכי מצרים הנשענת על אל השמש.

ז. פגישת יעקב ופרעה

בתשובת יעקב לפרעה יש רמזים לנימוסים של חצר המלכות במצרים:

בראשית מז, ט: "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי..."

נושא המפגש בין יעקב ופרעה הוא לכאורה רק גילו של יעקב. יעקב רואה צורך להדגיש ששנותיו היו מעטות ורעות. מניין שנותיו אינו נמוך כל כך: יוסף מת בן מאה ועשר שנים וגיל זה נחשב במצרים לגיל גבוה של שיבה טובה, כפי שמוכח מהרבה מצבות; מהי איפוא כוונתו באמרו "מעט ורעים"?

א"ש יהודה מביא מבחר תעודות מרשימות המסבירות את דברי יעקב לפני פרעה על רקע כללי הנימוס בבית פרעה. כיון שפרעה הוא "אלהי מצרים" - כל ההצלחה תלויה בו. האנשים המופיעים לפני המלך תולים את הצלחתם בקרבתם למלך, ואת כשלונם בריחוקם ממנו. כך, לדוגמא: "מאה ועשר שנים שנות חיי, שנתן לי המלך, יותר משנות אבותי על שעשיתי את הישר והטוב בעיני המלך". [33] פרעה שומע איפוא בדברי יעקב בדיוק את מה שהוא רגיל ומעוניין לשמוע מאנשי מצרים; אבל יעקב מנצל את כללי הנימוס לטובתו. מבחינתו, משמעות הדברים הפוכה לחלוטין. יעקב ביקש לשבת בשלווה בארץ מגורי אביו, [34] אך עקב המריבה עם עשו והמריבה בין בניו הוא גולה מארצו ומתהלך מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר. פרעה סבור כי רעת יעקב נבעה מכך שלא חי בקרבת פרעה, ואילו כוונת יעקה בדיוק הפוכה: ריחוקו מארץ אבותיו וגלותו בארץ מצרים - היא רעתו.

הקושי בהבנת הפסוקים הביאנו לעיין ברקע המצרי שתורם להם הסבר חיוני. התורה מרמזת לנו שיעקב מכיר היטב את נימוסי מצרים, כשם שיוסף מכין את אחיו לפני פגישתם עם פרעה לנהוג על פי כללי הנימוס המקובלים בבית המלך המצרי (מ"ו, לד).

ח. רקעו של משה

כבר ראינו, [35] שבסיפור לידת משה והצלתו מובלע לעג למלך מצרים ולגורמים האלהיים המרכזיים במצרים, היאור והשמש. משה גדל בבית פרעה, בתוך אווירה מצרית של בני האצולה. המסופר בשמות פרק ב' היא הסיבה לבחירתו של משה ובסיס חשוב להבנת אופיו. למרות חינוכו בבית המלך, אין משה מתנכר לעמו. היותו בבית המלך אינה מרחיקה אותו מעמו, אלא דווקא מחייבת אותו לפעול לטובת אחיו. [36]

הדבר הראשון שמסופר לנו על משה הצעיר שגדל בבית פרעה הוא זיקתו האדוקה לאחיו: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו". משה אינו מסתובב בבית פרעה, בחברת המלכים שבה גדל, אלא דרכו הראשונה מכוונת דווקא לאחיו הסובלים. הדברים הבולטים בעיני משה אינם אותם בניינים מפוארים שמושכים את תשומת לבנו עד היום. משה רואה דווקא את סבלם של אחיו ואת השעבוד הקשה: "וירא בסבלותם וירא איש מצרים מכה איש עברי מאחיו". הסבל, ולא ההשגים הטכניים המפוארים, חשוב בעיני משה. רגישות זו מלווה את משה מראשית דרכו עד ימיו האחרונים, עת ברך את ישראל מתוך חיבה יתירה. [37]

מפרשינו עסקו בשאלה, למה גדל משה בבית פרעה. הראב"ע מסביר עניין זה:

"אולי סבב ה' שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שעשה חמס והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנם מהמים שדלו. ועוד דבר אחד: כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו - לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם". [38]

אך בנוסף לסיבות אלה, יש סיבה נוספת לחינוך משה בבית פרעה: כדי שיוכל להוציא את העם ממצרים, מתחת יד פרעה, צריך משה להכיר מקרוב את תרבות מצרים ואמונתה, את נימוסי החצר שלה ואת דרכי המשא-ומתן עם פרעה. כמתווך בין פרעה וישראל, משה נתחנך על ברכי שני עולמות אלו. משה אכן מכיר היטב את העולם המצרי. הוא מסרב בתחילה לקבל את שליחות ה', להופיע לפני פרעה ולהוציא את בני ישראל מארץ מצרים "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד', יא), וכפירוש הרשב"ם: (ד', יא) "איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים, וכן מצינו ביחזקאל שמי נו בקי בלשון המלכות קרוי כן דכתיב (ג', ד-ו)…". וכן פירש דעת זקנים מבעלי התוספות: "ויאמר משה אל ה' בי אדני, אתה מעמיד אותי על אנשים שיודעים שבעים לשון עומדים לפני פרעה ואם אחד מהם מדבר לי בלשונו ואיני יודע להשיב - וכי אינם צוחקים עלי ואומרים שליח של מי אתה נו יודע לשמוע ולהבין כל הלשונות".

אולם, האמת האובייקטיבית (בניגוד לדברי משה, שנאמרו אולי מתוך ענווה) היא שמשה מכיר את "לשון המלכות" ואת העולם המצרי, שבו גדל עד שברח למדיין, שכנתה של מצרים. הוא נושא שם לאשה את בתו של יתרו, "כהן מדין" (שמות ב', ט), בדומה ליוסף שהתחתן עם בתו של "כהן און" (בראשית מ"א, מה). בזכות הניגוד וההתמודדות עם כהונת מצרים ומדיין, מקבל הפסוק "והייתם לי סגולה מכל העמים. כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים..." (שמות י"ט, ה-ו) את הסברו הנכון: משה שקבל תורה מסיני, התמודד לפני בחירתו עם עמים אחרים ועם תרבויות זרות.

משה לוקח לו "אשה כושית" (במדבר י"ב, א). לדעת הראב"ע, הכוונה לצפורה בת יתרו: "והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה, כי היא מדינית". הראב"ע מסתמך על הפסוק בספר חבקוק (ג', ז) שבו נזכרים יחדיו מדין וכוש. לעומת זאת, לפי מדרש "דברי הימים של משה רבינו ע"ה", [39] משה ברח ממצרים לכוש, עלה שם לגדולה ולמלוכה "... והימים אשר מלך משה על כוש מ' שנה". אפשר שאף "תרגום ירושלמי" סמך על מדרש זה, [40] וכך מוסבר גם ב"דעת זקנים מבעלי התוספות". אפילו הפשטן הגדול, הרשב"ם, מקבל אגדה זו כפשוטו של מקרא: "כי אשה כושית לקח - כדכתיב בדברי הימים דמשה רבינו ע"ה שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו". [41]

לסיכום: משה מתווך בין העולם המצרי ובין עם ישראל. משה בקי בלשון מצרים, קשור לכהונה המדיינית דרך אשתו צפורה בת יתרו והוא מלך על כוש במשך ארבעים שנה (לפי מדרש דברי הימים של משה רבינו ע"ה).

ט. "... רעה נגד פניכם" (י', י)

כפי שכבר ראינו, פולחן השמש היה מפורסם בארץ מצרים. השמש מסמלת שלטון על כל העולם. בבחינת "ממזרח שמש עד מבואו". סדר הטבע בנוי על היום והשנה, וכל הצלחה חקלאית תלויה בשמש. הנביאים מעידים על פולחן השמש במצרים: "ושבר את מצבות בית שמש אשר בארץ מצרים ואת בתי אלהיהם ישרוף באש" (ירמיהו מ"ג, יג).

ככל הנראה, מייחד ישעיהו נבואה לפולחן זה: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות עיר ההרס יאמר לאחת" (י"ט, יח). "עיר ההרס" מתורגמת כ"קרתא בית שמש דעתידא למחרב". ופירש רש"י: "ההרס - ת"י לשני פנים: לשון "האומר לחרס ולא יזרח" (איוב ט', ז) ולשון הריסה וחורבן. ומהיכן למדה יונתן - מנבואתו של ירמיה שניבא בתחפנחס: "ושבר מצבות בית שמש אשר במצרים".

שמו של אל השמש הוא "רע". בשם המלך והעיר "רעמסס" כלול שם האל, אשר פירושו "האל רע הוליד אותו" או "אל רע אוהב אתו"; לפי הראב"ע בשם הגאון פירוש השם הוא 'עין השמש' (בפירושו הקצר לשמות א', יא). בני ישראל ישבו איפוא "במיטב הארץ", דהיינו בעיר שנקראת על שם אל השמש לפי פקודת פרעה: "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה" (בראשית מ"ז, יא). ארץ רעמסס זאת תהפך לבני ישראל בסופו של דבר לערי מסכנות לפרעה, וגם הן נקראות רעמסס - "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" (שמות א', יא). [42]

המלך הוא אהובו של אל השמש. כפי שעולה מהרבה ציורים בני התקופה, השמש זורחת על המלך והמלכה וקרנותיה נראות כידים פתוחות. "יד אל השמש" מסמלת את השפעתה הטובה של השמש (ראה תמונה 1 למעלה). סבירה, אם כן, דעת החוקרים, אשר רואים במושג המופשט של "יד ה'" התנגדות ל"יד השמש" שנפוצה מאוד במצרים. אין זה מקרי שהמושגים "יד השמש", "זרוע נטויה" מופיעים לראשונה, ובתדירות רבה מאוד, דווקא בפרשיות יציאת מצרים. [43] פירוש שמו של האל "רע" בשפה המצרית: "שמש", "טוב", "חיים" וכדו'. אך אין זה מקרי, שבעברית פירושו הפוך לחלוטין: המקרא מתנגד באופן מוחלט וקיצוני לכל פולחן השמש! [44]

חז"ל כבר עמדו על הקשר בין ה"רע" המופיע בתורה לאל השמש המצרי:

שמות י', י: "ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם"

ופירש רש"י: כתרגומו. ומדרש אגדה. שמעתי, כוכב אחד יש ששמו רעה, אמר להם פרעה: רואה אני באצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה. וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב"ה להרגם אמר משה בתפילתו "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אתם במדבר..." זו היא שאמר להם "ראו כי רעה נגד פניכם"; מיד - "ויניחם ה' על הרעה..." [45]

שמות ה', יט: "ויראו שוטרי בני ישראל אתם ברע לאמרו..."

ומעיר על כך מ"ד קאסוטו: "במילה "רע" יש אולי, כפי שכבר הוצע, מעין רמז לשמו של רע, האל הראשי בפנתיאון המצרי, כאילו להגיד שני דברים בבת אחת: ראו את עצמם במצב רע, מכיון שניתנו ביד עובדי האל רע. ואולי הכוונה לפרעה עצמו שהיה נחשב להתגשמות האל רע בצורת בן אדם".

לאור דברים אלו נוכל אולי להבין גם אזכורים נוספים של השורש "רעה" במובן זה:

בראשית מ"ח, טז: "המלאך הגואל אותי מכל רע..."

שמות ה', כב: "למה הרעתה לעם הזה..."

קשרנו לעיל את חטא העגל עם העבודה הזרה שנהגה במצרים. הדבר עולה בקנה אחד עם דברי רש"י, בשם חז"ל, המקשרים את "הרעה" שבחטא העגל לאותו "כוכב של אצטגנינות מצרים". אכן, השורש רעה מופיע הרבה בהקשר לחטא העגל:

שמות ל"ב, יב-כב: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם... והנחם על הרעה לעמך... וינחם ה' על הרעה... ויאמר אהרן... אתה ידעת את העם כי ברע הוא..."

שמות ל"ג, ד: "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו..."

במכת בכורות וביציאת מצרים התורה מדגישה את שעת הלילה, אותה שעה בה השמש "צפונה" ממצרים:

שמות י"ב, כט-לא: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים...ויקם פרעה לילה הוא ועבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים...ויקראו למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי..."

שמות י"ג, כא-כב: "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם"

שלוש פעמים "יומם ולילה"!

שמות י"ד, כ-כו: "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה... ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה..."

שוב מופיעה שלוש פעמים המילה "לילה"!

דומה, שקיימת משמעות דתית גדולה לכך שהמכה והיציאה היו דווקא בלילה. אל השמש עזב את מצרים והם שרויים בחושך. לעומת זאת, ה' מאיר לעם ישראל בלילה ומוביל אותם אפילו בחושך "כי אשב בחושך - ה' אור לי" (מיכה ז', ח).

התורה מזהירה מפני העבודה הזרה לשמש [46] וכמוה גם הנביאים. [47] הופעת ה', [48] המלך [49] או התורה [50] כנמשלת לשמש - אינה יוצרת זהות עמה אלא יש בה מליצה בעלמא שמתנגדת לאמונת מצרים. הדוגמאות מוכיחות אם כן, שהמקרא מתמודד עם האמונה המצרית באל השמש. [51]

י. הופעת משה לפני פרעה

1. עמידה לפני המלך

כפי שידוע מכתובות מצרים, העמידה לפני פרעה דורשת כמה ימי הכנה, כראוי לאדם העומד לפני מלך-אל. המקרא באמת משוה את הכנת יוסף לקראת עמידתו לפני פרעה - להבדיל - לעמידה לפני ה':

בראשית מ"א, יד: "וירצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה"

בראשית ל"ה, ב-ג: "ויאמר יעקב אל ביתו... והטהרו והחליפו שמלותיכם ונקומה ונעלה בית אל..."

התורה משתמשת פעמים רבות במושג "עמידה" לפני המלך: "ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים" (בראשית מ"א, מז), "ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמדהו לפני פרעה..." (מ"ז, ז). גם לפני יוסף, משנה למלך, עומדים כמו לפני המלך עצמו: "וירדו מצרים ויעמדו לפני יוסף..." (בראשית מ"ג, טו), "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו..." (מ"ה, א). החרטומים עמדו לפני משה כמו לפני המלך, אך לאחר המכות גם הם לא יכלו למלא יותר את תפקידם: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין..." (שמות ט', יח). בשעה שכל העם חייבים לעמוד בכבוד רב לפני פרעה היושב על כסאו, משה משתמש במליצה שפוגעת קשה בכבודו של פרעה: "ואולם בעברו זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארך" (ט', טז). פרעה רגיל שעומדים לפניו, הוא המלך-האל - אך יתברר שהוא עומד כעבד לפני מלכי מלכי המלכים, על מנת שיספר את כבוד ה' בכל הארץ!

2. הנחש - המטה

המטה הוא סמל השלטון, כי בו מכה האדון את המשועבדים לו. במצרים שמרו את המטה במקדשים במקום שהמלכים קבלו מהאל את השלטון על הארץ, ואף האלים מצויירים במטה (ראה תמונה 25). בהרבה תבליטים וציורים מצריים ואשוריים, המושל מצוייר עם מטה. המטה הוא גם סמל השיפוט. [52]

הנחש הוא החיה הקלאסית של ה"ניחוש"; התורה מדגישה בפרקיה הראשונים שהנחש נענש על ידי ה', ואין בו שום כח עצמאי. הנחש נפוץ מאוד במצרים, נשיכתו הארסית היתה כח מאגי בעיני העמים הקדומים. בהרבה מאוד תמונות פרעה והאלים מתוארים עם צורת נחש על מצחם, מעין "תפילין של ראש" [53] (ראה תמונה 8-9). נמצאו אף פסילים, בם האל מתואר כדמות נחש ממש, והנחש ממלא תפקיד דתי-פולחני (ראה תמונה 10-12).

האגיפטולוג וידמן מדבר על משמעותו של נחש הקוברה בעיני המצרים (ראה תמונה 13): "הנחש מסמל כמה אלים; אמונה זו היתה כה נפוצה במצרים שצורת הנחש בכתב היתדות פירושה "אל"; בשעת סכנה חיה זו מרחיבה את צוארה, חלקו העליון של גוף הנחש מתייצב על מנת לקפוץ בפתאומיות על האויב ולנשוך אותו נשיכת מות. תנוחה זו של הנחש הפכה לסמל של שלטון המלך והמלכה, ולכן נמצאה צורה זו על מצחו של המלך. הנחש מסכן אפילו את האלים לפי כתובות שנמצאו". [54]

בפרק על רפואה וכישוף של המצרים, כותב וידמן דברים מאלפים מאוד להבנת פרקנו: "כמטה קסם השתמשו בהרבה מקרים בנחש דומה לפתן חי. לנחש זה יש תכונה חשובה, שקוסמי מצרים נצלו אותה לכישופיהם: על ידי לחיצה ליד ערפה של חיה זו גורמים לה לצפדת נמשכת: הנחש מתמתח ומתקשה עד שצורתו דומה למטה. על ידי הפסקת הלחיצה והשלכת הנחש על האדמה חוזרת יכולת התנועה לגוף הנחש" [55] על ידי תיאורים אלה, שוידמן ראה עוד בימיו כשהיה במצרים, יובנו סיפורי התורה היטב: מטה ונחש - הם סמל השלטון והמאגיה, המחזיק אותם בידו - הוא המושל והכהן בעיני המצרים. במספר תמונות החרטומים עומדים ליד כסא המלך המצרי, ובידיהם רואים את הנחשים (תמונה 16-14). כשמשה מחזיק לפני פרעה את סמל מלכותו (הנחש, מסמל את פרעה, כי פרעה הוא מלך ואל) משה מראה לפרעה, שאין לו לא שלטון ולא כח מאגי. גם הקושי, איך הצליחו חרטומי מצרים להפוך מטה לתנין, מתבטל לאור המציאות המתוארת למעלה: "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם חרטומי מצרים בלהטיהן כן" (שמות ז', יא). רוב החוקרים אינם סוברים שהתנין הוא הקורוקודיל, אלא אף הוא סוג של נחש. [56] חכמי מצרים היו באמת מכשפים, וכל מעשיהם קסם וכישוף; לכאורה משה ואהרן לא עשו אלא מעשה כישוף רגיל הידוע במצרים, אך הדבר אינו כך: "ויבלע מטה אהרן את מטותם" (ז', יב). לפי פירוש זה מתברר היטב ההבדל בין כישוף מצרי לנס א-להי: חכמי מצרים אינם אלא מכשפים, אך משה ואהרן עושים באמת נס במצות א-להי ישראל, דבר שהמכשפים מתימרים לעשות ולא מצליחים באמת. משה ואהרן מראים על ידי כך את אפסותם של כישוף מצרים.

מבחינה מחשבתית מעשה הנחש-המטה הוא מאלף מאוד: משה תופס בידו את הנחש, הכישוף המצרי הקלאסי ועל ידי נס ה', הוא נהפך "למטה א-להים" (שמות ד', כ; י"ז, ט), שבו משה אמור לעשות את הנסים ולבצע את המכות על מצרים. משה כביכול הופך את התועבה המצרית - לסמל שלטון הקב"ה בעולם, הוא מקדש את התועבה הגדולה ביותר לעבודת ה'. דוגמת זה מצאנו אצל השופט גדעון, שמקריב את "פר השני" המיועד לעבודה זרה - לה', ונעזר בעצי האשרה למדורה על המזבח, אשר הוא בונה במקום מזבח הבעל (שופטים ו', כה-כו). יש במעשים אלה ביטול משמעות העבודה הזרה באופן קיצוני מחד, אבל גם הקדשת וטיהור העבודה זרה המתועבת לעבודת ה' מאידך. [57]

תמונה 9 - אלה מצרית: בכתר של האלה יש סמל השמש, וסביב לראשיה (להבדיל כעין תפילין של ראש) נחש שמזדקף למעלה מבין עיניה (מקור: H. Gressmann, "Altorientalische Bilder Nr. 279)

תמונה 10 - נחשים ומטות בידי דמויות אלהיות של מצרים: כתר על ראש הדמויות, המחזיקות מטות וביניהן שני נחשים במרכז תמונה. בכל המטות - חרבות משתלטות הדמויות כביכול על הנחשים. מהמאה הי"ז (מקור H. Gressmann, "Altorientalische Bilder Nr.367)

תמונה 8 - דמות נחש על מצח פרעה, המלך אמנחותף ג' (מקור: Erman S. 73)

תמונה 11 - כלי פולחן שנמצאו בבית שאן מהתקופה הכנענית. הנחשים מקשטים את כלי הפולחן (מקור: בודנהיימר "החי והצומח במקרא" כרך א לוח כא)

תמונה 12 - המלך כאל וכנחש: האלה "אתום" בדמות של נחש (מקור:Pritchard Avent Nr. 571)

תמונה 13 - הפתן המצרי - נהפך למטה על ידי לחיצה בעורף (מקור: בודנהימר "החי והצומח במקרא" כרך א' לוח ח')

כבר במעמד הסנה ה' מוסר למשה את המטה-הנחש ומוסף עוד שני אותות של ידו המצורעת, ושל הפיכת מי היאור לדם. בשלישיה הזאת בעצם נמצאים המרכיבים המרכזיים של מאבק משה במצרים: (א) הנחש מסמל את העבודה זרה ותפקיד המלך כסמכות העליונה של מצרים; (ב) הצרעת היא מחלת עור נפוצה במצרים, [58] שקשורה להקרנה חזקה על ידי השמש. יכולת משה להתגבר ולסלק את "עונש אל השמש המצרי" היא בעל משמעות רבה, ומשקפת את המאבק עם אמונת השמש לאורך כל סיפורי מצרים; (ג) היאור הוא גם כן אל מצרי (ראה במכת "דם" למטה), ומסמל את מקור הפוריות במצרים.

כפי שנסביר את עניין המכות, המרכיבים המרכזיים של אמונת מצרים הם היאור, השמש והמלך. המכות פותחות בהכאת היאור וחותמות במכת חושך, שהיא התמודדות עם אל השמש ומכת הבכורות, השוללת את המוצא האלהי והיוחסין לאל השמש של מלכי מצרים. בסדר הפוך נמצאים הגורמים האלה כבר באותות משה, שקבל בסנה והאות השלישי הוא המכה הראשונה מכת הדם.

בלשון מקרא השורש "נחש" הוא גם כינוי לעבודה זרה, והתורה מתנגדת בתוקף לפולחן הנחשים: "לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו" (ויקרא י"ט, כו); "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כ"ג, כג); "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (במדבר כ"ד, א). פולחן הנחשים מוסבר על העובדה, שהארס שלהם שימש גם לתרופות, אך פרשת נחש הנחושת (במדבר כ"א, ד-טז) מתנגד לחלוטין לתפיסה זאת (ראה תמונה 17). [59] העם מתגעגע למצרים ומתלונן על משה שהוציאם ממצרים "למה העליתנו ממצרים למות במדבר" (שם ה') - ה' שולח בם דווקא את הנחשים, החיות המצריות הנפוצות שנשיכתן ארסית, בכך רוצה ה' לומר, כי לא בגלל חסדי ה' של יציאת מצרים בני ישראל מתים במדבר (דברים ח', טו), כי הרי במצרים היו מתים על ידי החיות האלה, הנחשים-הפרעונים. על ידי נחש הנחושת הנישא על נס, משה מראה לבני ישראל, שה' הוא השולט על כוחות הטבע של הנחשים ורק בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה היו נגאליםעל ידי ה' השולט על הטבע: "וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים" (ראש השנה פ"ג מ"ח) [60] הנשיכה היא על ידי הנחש - והרפואה גם היא על ידי הראייה דווקא בנחש. העובדה שהנחש הוא הממית והמחיה גם יחד - דבר שהוא נגד סדרי הטבע וההגיון הפשוט - באה לומר, הן ה' כבול לחוקי הטבע אלא ה' הוא השולט על הטבע ומשנה סדרי מעשה בראשית כרצונו. נחש הנחושת, הסמל המובהק של ההתנגדות לעבודה זרה המצרית, נהפך במשך הדורות שוב לעבודה זרה - עד שחזקיהו השמידו בטהרו את הארץ מהבמות המצבות, האשרה "ונחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו - ויקרא לו נחשתן" (מל"ב י"ח, ד). במגידו, בגזר, בחצור ובשכם נמצאו סוגים של "נס של נחש נחושת" למטרת פולחן ורפואה - התורה דוחה משמעות זאת בשתי ידיים.

תמונה 16 - מטה קסם ונחש שורף: האל "הורוס" בצד שמאל מחזיק בידו נחש המתפקד כמטה קסם. הנחש שהולך לפניו שורף את האויבים. (מקור: E. Hornung, "Tod der Koenige", Zuerich, 1982 p. 161 Tafel 134

תמונה 17 - נחש הנחושת: - נס שנמצא בחצור ששמש לרפואה. בתמונה נראים שני נחשים עם אלת הנחשים (מאה י"ג לפסה"נ). ראה במדבר כ"א, י; מל"ב, י"ח, ד (מקור: א"מ ערך חצור).

תמונה מס 15+14 - החרטומים ופרעה: - במרכז החלק העליון של התמונה יושב המלך על כסאו, בידו מטה הרועים שהוא סמל המלוכה. לפני המלך עומד מלך אחר שאף לו כתר דומה על ראשו. מאחורי המלך עומדים החרטומים. החרטום השלישי מחזיק בידיו שני נחשים-מטות ועל ראשו יושבת חיה שאף היא משמשת לכישוף. נחש גדול וארוך מחלק את התמונות לשני חלקים: בעליון המלך ואנשי חצרו, ובתחתון - משפט האלים את בני האדם. (מקור:Pionkoff Rambova "Mythological Papyri N. Y. 1957 p. 58 f תודתי המיוחדת לפרופ' קאל, פריבורג, שוויץ ששלח לי תמונות אלו)

 

יא. המכות

המכות הם אחד הנו ם המרכזיים של סיפורי מצרים, המקרא מתייחס למכות בספרים אחרים "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם" (י', ב). על מבנה המכות יש הצעות שונות ונראית החלוקה 1:3:3:3 (רשב"ם).

שתי המכות הראשונות קשורות ליאור ושתי האחרונות, השמינית והתשיעית, וכנראה גם השביעית והעשירית יוצאות נגד האמונה באל השמש, כפי שנראה לקמן. ברד וארבה מתייחסות לתבואת מצרים. דבר ושחין הם סוגים של מחלות מצרים. את משמעותם המדוייקת של כינים וערוב קשה להבין. [61] לפני ההסבר של כל מכה ומכה נקדים על החלוקה והמבנה של עשרת המכות:

 

 

במרכז המכות נמצאת התבואה המבורכת, שפעם הצילה את מצרים ושכנותיה בשנות הרעב; לפניה ואחריה הנו ם הם אלי מצרים, היאור והשמש. המכות כינים, שחין וחושך מסיימות את החטיבות ומשמעותם דתית, כפי שנראה בפירוש כל מכה ומכה בהמשך. [62]

דם

"הדם הוא הנפש" (דברים י"ב, כג), כשהדם יוצא - הנפש מתה; זו היא משמעותה של מכת הדם - היאור וכח פוריותו של מצרים מתו. פרעה, "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשתני..." (יחזקאל כ"ט, ג; ראה כל הפרשה), נוצח על ידי ה', וכאילו דמו ממלא את היאור: "והשקתי ארץ צפתך מדמך אל ההרים - ואפקים ימלאון ממך" (יחזקאל ל"ב, ו). במשא ישעיהו על מצרים הנביא מתאר מכת יאור, כפי שהיתה בימי משה (ישעיהו י"ט, ג-טו). המקדש המפורסם "נא אמון" לאל השמש, שכל ארץ מצרים נקראת על שמו (ירמיהו מ"ו, כה), נמצא דווקא ביאורים: "...נא אמון הישבה ביאורים מים סביב לה אשר חיל ים מים חומתה" (נחום ג', ח). סופם של המצרים לטבוע בימים, ובני ישראל יצאו ביד רמה ביבשה. הדגה, האוכל הנפוץ והזול של מצרים (במדבר י"א, ה), אינו קיים בימי מכת דם "ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה..." (ישעיהו י"ט, ח). [63]

פגישות משה עם פרעה הם דווקא השכם בבוקר ליד היאור, השמש זורחת אז על היאור ופרעה חייב בשעה זו לבקש רחמים על הצלחתו כבנו של אל השמש. הטבילה ביאור נחשבה כמעשה של קדושה. דווקא בשעה זו משה מופיע לפניו ומודיע לו את כשלונו: "לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר…" (שמות ז', טו). [64] בני ישראל אינם זקוקים לפוריותה של מצרים - הם רוצים לצאת למדבר, וה' יאכילם שם לחם מן השמים.

הדם היה "בעצים ובאבנים" - "ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרתם על יאריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים" (שמות ז', יט). לדברי קאסוטו הכוונה לעבודה זרה, וכך באמת משמע מכמה כתובים, שעץ ואבן פירושם עבודה זרה. [65] לגישה זו מסייעת העובדה, שהמקדשים התרכזו באמת ליד היאור, דבר שעולה מן הפסוק הנ"ל בנחום ומתאשר גם כן מהחפירות הארכאולוגיות. לפי מספר כתובות, הפולחן המרכזי היה עם זריחת השמש של מצרים. לפי ציווי פרעה היאור היה אמור להמית את בני ישראל (שמות א'). בתור עונש על דרך מידה כנגד מידה, ה' מכה את היאור תחילה. [66]

צפרדע (ראה תמונה 18)

"בין אלילות מצרים היתה גם אלילה שהיתה ממונה על המילדות ומגינה עליהם. שמה היה "חקת" בדמות אשה וראש צפרדע לה. כי בהיות הצפרדעים פרים ורבים במידה יתירה, שימש השרץ הזה אות למספר "עשר רבבות' = 100,000, ואתו עשו המצרים לסמל אותה האלילה כסימן לברכה, וקמיעות היו עושים למיילדות עם תמונתה. ובכן מכיוון שפרעה אמר להשמיד את ישראל בצוותו את המיילדות להשליך ליאור את כל הבן הילוד לעבריים, באה מכה זו לענוש אותו ואת עמו על ידי אותו השרץ, שיצא מן היאור ושהיה סמל אלילת המילדות, והפטרון המגן עליהם". [67]

תמונה 18 - הצפרדע: תמונה זא נמצאה במקדש סתי א (1279-1290). המלך מביא מנחה לאלה "הקת" השומרת על הלידות. שים לב לצפרדע הקטנה מעל הצפרדע הגדולה. (מקור: Prof. O. Keel, Tier in der Bible S 39 תודתי למחבר ששלח לי את התמונה).

כינים

מכמה כתובות מצריות ידוע, שלכהני מצרים אסור לעבוד בפולחן עם מחלות, במיוחד מחלות עור. גם הרדוטוס [68] מתאר, שאחת לשולשה ימים הכהנים מגלחים את שער כל גופם, שלא ייראה בהם כינם בשעת הפולחן [ב, 37]. כוונת גזירה זו להדמות בשעת הפולחן לבני אלוהים, שלא שולטות בהם מחלות. חז"ל אולי ביטאו רעיון זה במדרשם: "כל אותו הדור ששמעו קולו של הקב"ה בהר סיני, זכו לחיים כמלאכי השרת - ולא משלו בהם כל מיני כינים" (פרדר"א סוף פרק נ"א).

גם בשחין, שהיא מחלת עור מצרית ידועה, מודגש, כמו במכת כינים, שדווקא החרטומים סבלו מהמחלה, במכת כינים: "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" (ח', טו) ובמכת שחין: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין..." (ט', יא). בין חכמי מצרים וחרטומיה היו גם רופאים, והרי במצרים העיסוק ברפואה היה קשור לפולחן ולמאגיה. נמצא תבליט של כלי ניתוח בכתלי אחד המקדשים; [69] מהמאה הכ"ח ידועים רופאים מפורסמים בבית המלך, והתייחסו לרופאים כמו אל אלים. הרודוטוס [ב 84] מאוד מתרשם מחכמת הרפואה שמצא במצרים, ובאמת נתגלו בחפירות מצרים כלי ניתוח, כתובות על מחלות וטיפולים כירורגיים. גם בשלדים מצאו סימנים של ניתוחים וטיפולי עצמות. מצאו גולגולות עם סימני ניתוח ראש ברורים, שהחולה המשיך לחיות אחרי הניתוח. [70]

כל זה מעיד על הרמה הגבוהה של רפואת מצרים. המכות באו לערער את גאוותם של רופאי מצרים. [71] מעבר לבעייה הרפואית של מכת כנים, שחין ומכת בכורות - היתה במכות אלה גם פגיעה לאומית ודתית.

גם הדבר היא מחלה קשה ועל ידי המכה הזאת, ה' מראה את אפסות רופאיהם - "דבר בדרך מצרים" (עמוס ד', י,).

ערוב

ניתנו מספר הסברים לזיהוי הערוב: 1. חרקים שמוצצים את דם הבקר (תרגום השבעים); 2. מיני יתושים (תנחומא); 3. חיות רעות כמו אריות, דובים, נמרים (מדרש הגדול); 4. "זאבי ערב" (רשב"ם). בתהלים הערוב מופיע בהקבלה לצפרדע (ע"ח, מה) או לכינים (ק"ה, לא), והפסוק אולי משוה את מכת ערוב למכת ארבה על ידי השימוש ב"ומלאו בתיך" (ח', יז; י, ו; לפי פירושו של בנו יעקב).

דבר

ראה בסוף "כינים".

שחין

לדעת הרבה חוקרים השחין הוא מחלת עור, שנובעת מחום השמש והיא מחלה מצרית ידועה עד שבתוכחה נאמר: "יככה ה' בשחין מצרים..." (דברים כ"ח, כז). הכתוב גם קורא לשחין "יככה ה' בשחין רע..." (שם, לה), וזה נראה רמז לאל השמש, שנקרא "רע" (ראה למעלה בקטע "כי רעה נגד פניכם"). לפי דברים כ"ח, לה מכה זו היא דווקא "על הברכיים ועל השוקיים", היינו אותם אברים שבעזרתם משתחוים לאל השמש, על ידי מכת שחין חרטומי מצרים אינם יכולים להשתחוות לאלוהיהם, וגם לא לעמוד לפני משה ואהרן "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין" (שמות ט', יא; בשם בנו יעקב).

ברד

הופעת ה' והשפעתו בברד גלויה מאוד: תופעת הברד אינה ידועה ורגילה במצרים "אשר לא היה כמוהו במצרים מים הוסדה ועד עתה" (ט', יח). שלטון השמש מופרע על ידי הברד, הפסוקים מדגישים, שלמכה זו יש חשיבות גדולה במיוחד (ט', יג-יח), הלשונות דומות להתגלות סיני [72] ולמעשה מרכבה. [73] במקרא "אש וברד" נזכרים בהופעת ה' לעמים: "... ברד וגחלי אש..." (תהלים י"ח, יג.יד), "... והשמיע ה' את הוד קולו... ולהב אש אוכלה... ואבן ברד" (ישעיה ל', ל). על ידי הברד, ה' מתערב במלחמה לטובת ישראל: "וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימתו רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב" (יהושע י', יא), "... ואוצרות ברד תראה, אשר חשכתי לעת צר, ליום קרב ומלחמה..." (איוב ל"ח, כב-כג).

ארבה

מכת הארבה ממשיכה את מכת הברד "ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד" (י', ה). [74] כמו הברד גם הארבה קשור לשמים ולשמש, הוא "עולה על ארץ מצרים" (יב), "מכסה ומחשיך את עין הארץ" (טו). ההפרעה לאל השמש המצרי גדולה מאשר במכת הברד. דווקא במכה זו פרעה מזכיר או רומז לאל השמש המצרים "ראו כי רעה נגד פניכם" (י', י). א"ש יהודה מוכיח ממקבילות מצריות, שהשמש נקראת עינו של אל השמש: "ולפי אמונת המצרים היתה השמש עינו של האלוה רע... השמש היתה העין הפתוחה אשר דרך בה נפוץ האור על פני הארץ וכשהיתה סגורה או מכוסה, אז החשיכו פני הארץ וזה מה שנאמר בכתוב...". "ויכס את עין הארץ ותחשך הארץ" מתקשר אם כן לאל השמש המצרי; א"ש יהודה מוצא הוכחה לדבריו בתרגום אונקלוס "וחפא ית עין שמשא בארעה...". [75]

חושך

הארבה היה הקדמה למכת ה"חשך" (י', טו). מכת החושך תהיה גם כן לעתיד לבוא, לפי "הקינה על פרעה מלך מצרים" ביחזקאל ל"ב, ז-ח: "וכסיתי בכבותך שמים והקדרתי את כוכביהם שמש בענן אכסנו וירח לא יאיר אורו. כל מאורי אור בשמים, אקדירם עליך ונתתי חשך על ארצך נאום ה' א-להים". בתהלים ק"ה, מכת החושך מופיעה כמכה ראשונה, ורק אחריה מתחיל סדר המכות עם מכת דם (פסוק כח ואילך). מכת חושך היא מעין "כיבוי אורות" באמצע הצלחת מצרים, הבנויה על השמש דווקא. בישעיהו מ"ז, נזכר החושך במובן זה: "שבי דומם ובאי בחשך בת כשדים, כי לא תוסיפו יקראו לך גברת ממלכות". [76] שלא כמו בכל המכות האחרות, אין צער פיסי במכת חושך, כפי שגם מובא בחלק ממדרשי חז"ל; הפגיעה הדתית של שלילת האמונה המצרית באל השמש היא עיקר המסר של מכת חושך. לבני ישראל היה אור במושבותם, כשם שה' האיר להם בעמוד אש (י"ג, כא; י"ד, כ). בתהלים ק"ה, וביחזקאל ל"ב מכת דם מופיעה ליד מכת החושך, היינו המכה ליאור ולשמש. במכת דם והערוב משה פוגש את פרעה השכם בבוקר ביאור, כנראה בפולחן בשעת זריחת השמש; סופו של פרעה וכל חילו למות בלילה של יציאת מצרים דווקא בים. המוטיבים של היאור והשמש פותחים וסוגרים את המכות.

בכורות

בקטע של "אבות פרעה" הראנו את משמעות הדתית של היחס בין פרעה לבנו בכורו: פירושו של יחס זה הוא, ששושלות מצרים מתיחסות לאל השמש (ראה למעלה). סדר המכות ושעבוד מצרים חותם אם כן בשלילת היוחסין האלוהים והמסר הוא: "ומצרים אדם ולא אל..." (ישעיהו ל"א, ג).

יב. חכמי מצרים וחרטומיהם

החרטומים הם חכמי מצרים, אשר עסקו בכתיבה ונקראים כך כנראה על שם הכתיבה בחרט ("וכתב עליו בחרט…" - ישעיהו ח,' א). פרעה קרא להם לפתור לו את חלומותיו - "…ויקרא את כל חרטמי מצרים ואת כל חכמיה…" (בראשית מ"א, ח; ראה גם פסוק כד).

כתב החרטומים המצרי הוא יצירה תרבותית מרשימה של התקופה המצרית הקדומה, אשר משקפת בסמלים מרובים את תרבות מצרים. בטבלה המצורפת ננסה לעמוד על הקשרים בין הסמלים של הכתב ובין פסוקי המקרא (ראה עמוד הבא דוגמות של כתב החרטומים).

יש לשים לב להתייחסות התורה ל"חכמה" במצרים: בספר בראשית החרטומים נזכרים עם "חכמי מצרים" ולא עם "המכשפים" כמו בשמות ז', יא ("ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים "), כי בבראשית לא מדובר על כישוף או עשיית ניסים כמו בספר שמות, כי אם על החכמה לפתור את חלומותיו של פרעה. יוסף מצליח לפתור בחכמתו את החלומות, ובסופו של דבר פרעה מכיר בחכמתו: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים…ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" (בראשית מ"א, לג.לט). חכמתו של יוסף הצילה את מצרים, אך לאחר מותו של אותו דור, קם מלך חדש על מצרים, אשר הכחיש את ההישגים של יוסף ואת תרומתו למצרים, ודווקא פה התעמולה המצרית מנסה להשכיח את יוסף ומדגישה

במקומה את חכמת מצרים: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף…הבה נתחכמה לו…" (שמות א', ח-י). [77]

לחרטומים יש תפקיד חשוב בבית פרעה, והתורה מציינת אצלם מפנה מסויים במהלך סיפור המכות, כפי שמתואר בפסוקים הבאים:

שמות ז', יא: "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן."

שמות ז', כב: "ויעשו כן חרטמי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה' ."

שמות ח', ג: "ויעשו כן החרטמים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים."

שמות ח', יד: "ויעשו כן החרטמים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו ותהי הכנם באדם ובבהמה."

שמות ח', טו: "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'."

שמות ט', יא: "ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין כי היה השחין בחרטמם ובכל מצרים."

בהתחלה החרטומים נלחמים בהתלהבות רבה נגד משה, הרי הפיכת מטה היא כביכול הצד החזק שלהם (שמות ז', יא וראה תמונה למעלה על הנחשים). בשעת עשיית הכישוף החרטומים מרגישים תחושת נצחון, ולתוצאות של הכישוף אין שום נזק למצרים, כמו במכת דם (ז', כב), מכת צפרדע (ח', ג) או מכת כנים (ח', יד). זאת הסיבה, שהתורה מבדילה בין "בלהטיהם" לבין "בלטיהם", כי בשמות ז', יא החרטומים פועלים מתוך התלהבות מלאה ועם תחושת נצחון - בניגוד ל"בלטיהם", כשהחרטומים מודעים לנזק העצמי של הכישוף שלהם. [78] "בלהטיהם" הוא מלשון "להט", אשר פירושו התלהבות: "אש להט" (תהלים ק"ד, ד), בהקשר של להבה (יואל א', יט; ב', ג; תהלים פ"ג, טו; ק"ו, יח). השמטת האות ה"א מראה כאילו "התקפלות" של החרטומים, ונוצרה מילה חדשה שונה לחלוטין עם משמעות הפוכה: "בלטיהם" היא מלשון "לט", דהיינו בשקט ובנסתר: "הנה היא לוטה בשמלה" (שמ"ב כ"א, י), "וילט פניו באדרתו" (מל"א י"ט, יג), "דברו אל דוד בלט לאמר" (שמ"א י"ח, כב), "ויכרת אל כנף המעיל…בלט" (שמ"א כ"ד, ה), "ותבא בלט ותגל מרגלתיו" (רות ג', ט). אחרי התלהבות בהתחלה - "בלהטיהם" (שמות ז', יא) החרטומים הבינו את כשלונם "בלטיהם" (ז', כב; ח', ג.יד). אך לאחר אי-הצלחתם במכת כנים - הם מודיעים לפרעה את כשלונם ומצהירים בפני המלך את הכרת ה' שלהם "אצבע א-להים היא" (ח', יד-טו). "יד אלהים" ידועה בעולם הסמלים של מצרים (ראה תמונה 1 למעלה) ולכן משה מזכיר גם לפרעה "הנה יד ה' הויה במקנך…" (שמות ט', ג). גם בני ישראל, אשר מתגעגעים לסיר הבשר במצרים, משתמשים בסמלים הדתיים של מצרים: "ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע…" (שמות ט"ז, ג). בהקשר זה מתפרש גם פה המושג "אצבע א-להים" כסמל מצרי מובהק.

לאחר הכרת כשלונם והכרת ה' המילולית במכת כנים, מכת השחין מביאה על החרטומים את מפלתם הסופית: ה' הכה אותם "בשחין מצרים" כלשון התוכחה בספר דברים: "יככה ה' בשחין מצרים… אשר לא תוכל להרפא. יככה ה' בשחין רע על הברכים ועל השקים אשר לא תוכל להרפא מכף רגלך ועד קדקדך." (דברים כ"ח, כז. לה). הם אינם יכולים "לעמוד" יותר לפני משה (ראה למעלה "עמידה לפני המלך"), והמפלה שלהם היא גם מפלתם של כל מצרים, ולכן הם מוזכרים ביחד עם כל מצרים - "בחרטמם ובכל מצרים" (ט', יא). דווקא במקום זה התורה כותבת את המילה בכתיב חסר "חרטמם", כדי לציין את "החסר" והמפלה של חרטומי מצרים. [79]

יג. "אנוסה מפני ישראל, כי ה' נלחם להם במצרים"

מעבר למשמעות הצבאית והמדינית, יש למלחמה משמעות דתית מרכזית מאוד. גם על בני ישראל השפיע הנצחון על מצרים השפעה דתית ומצא את ביטויו הנשגב בשירת הים "ה' איש מלחמה". בשביל מצרים - שמראשית תקופת השעבוד כה דואגים לכחם הצבאי ומתגאים בו (שמות א', י) - היתה למלחמה של קריעת ים סוף משמעות דתית, וניתן לומר, שהכשלון הזה הוא השיא של "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' " (י"ב, יב).

היציאה ממצרים היא דווקא דרך ים סוף. הים והנהרות הם מוקדי פולחן במצרים ובראשם היאור הוא כח אלוהי מרכזי. המקדשים ומקומות הפולחן נבנו בכוונה דווקא באזור הימים, כעדות המקרא: "... נא אמון הישבה ביאורים, מים סביב לה, אשר חיל ים, מים חומתה" (נחום, ג', ח). דבר זה מתאשר גם מממצאים ארכאולוגיים.

הסוף אף הוא סמל מרכזי מאוד של ממלכת מצרים העליונה (ראה למטה בדיון על הצרעה עם התמונות שם). מקום המאבק האחרון הזה הוא "לפני בעל צפון", מקום עבודה זרה לשמש (ראה למעלה על "בעל צפון") והמקרא מדגיש את חשיבות המקום פעמיים (שמות י"ד, ב.ט.).

המלחמה היתה דווקא בלילה בשעה שהשמש אינה שולטת. מצרים מחכים לזריחה, אך דווקא לפני שעת הזריחה מצרים סופגים את המכה הקשה ביותר מיד ה' בעצמו: "ויהיו באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים" (י"ד, כד). מלאך ה' שומר על צבאות בני ישראל היוצאים ממצרים "ויסע מלאך הא-להים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם" (י"ד, יט).

רבים היו סמלי העבודה זרה והפולחן הקשורים ליציאה למלחמה (ראה תמונה 21). כפי שהראנו למעלה, מצרים מתים דווקא בשעות הבוקר לפני שעת זריחת השמש וטובעים בים, היינו העבודה זרה שלהם בעצם קוברת את עובדיהם. הוידוי האחרון של הרודפים ("כי ה' נלחם להם במצרים") נובע דווקא מהקושי לנהוג את המרכבות, שהמפוארות שבהם נשאו את אלי המלחמה שלהם לקרב, כי הרי מהתעודות ומהתמונות המצריות מתברר, שהאלים יצאו בראש צבא המלחמה. [80] שמא הפסוק בכוונה אינו מזכיר עבודה זרה של מצרים, כדי שתועבות מצרים לא תהיינה שגורות בפי ישראל. אולי מעברו של עמוד האש אל מאחורי המחנה בה בניגוד לאלהי מצרים, שיוצאים למלחמה בראש המחנה, ולשם כך המלאך לא נוסע לפני העם אלא דווקא מאחוריהם, כמו כן, הדבר נחוץ על מנת שמצרים יראו במו עיניהם "כי ה' נלחם להם במצרים" (שמות י"ד, כה).

יד. מתן תורה בהר סיני - "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"

קיימים מספר רמזים במתן תורה בהר סיני, אשר קשורים ישירות לחוויה של שעבוד מצרים:

במעמד הר סיני בני ישראל מכונים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (י"ט, ו), אך אין הכוונה למלכות בשר ודם כדוגמת מלכות מצרים. המושגים "ממלכת כהנים" ידועים מהקשרים אחרים של סיפורי מצרים: השעבוד התחילה עם גזירותיו של "מלך חדש על מצרים" (א', ח), אך היא מסתיימת בשירת הים החותמת במילים "ה' ימלוך לעולם ועד…מקדש ה'" (ט"ו, יח). כעדיו של ה' (ישעיה מ"ג, י) בני ישראל יגשימו את מלכות ה' וקדושתו בתחתונים, ולכן ייעודם בהר סיני מנוסח באותם לשונות: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". בדומה יש גם למושג הכהונה רקע חשוב: יוסף התחתן עם בתו של "כהן און" (בראשית מ"א, מה), ואף משה נשוי לבתו של יתרו, "כהן מדין" (שמות ב', ט). יוסף ומשה הכירו את עולמם הדתי של עמים אחרים מקרוב, אך בני ישראל יזכו לקדושה ולמלכות דווקא בהר סיני: "והייתם לי סגולה מכל העמים. כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים..." (שמות י"ט, ה-ו) - מנהיגי עם ישראל הכירו את מושג הקדושה של עמים אחרים לפני שנמסר להם הייעוד של"ממלכת כהנים וגוי קדוש".

באותו הקשר מתפרש גם המשל של "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות י"ט ,ד): לפי מספר ציורים נשרים שומרים על מלכי מצרים (תמונה 19, 20). כיון שבני ישראל מכונים בהר סיני "ממלכת כהנים", אף הם זוכים לשמירה מיוחדת מה' אשר נמשלת לשמירת הנשרים דווקא (ראה גם דברים ל"ב, יא).

התורה מציינת, שלוחות העדות כתובים "באצבע א-להים" - "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע א-להים" (שמות ל"א, יח; דברים ט', י). דווקא לפי עשרת הדברות הרי אסור לעשות "פסל תמונת כל" וההאנשה של ה' דווקא בהקשר זה לכאורה מוזרה ביותר. המושג "אצבע א-להים" לקוח מפי החרטומים במצרים ואינו מופיע בשום מקום אחר במקרא: "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע א-להים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'" (שמות ח', טו). המכות במצרים הביאו את חרטומי מצרים לידי הכרת ה', ודווקא חווייה זאת קרבה את בני ישראל לתורה בהר סיני.

 

תמונה 19 - מסע המלך: שנים עשר חיילים-כהנים (כמספר שבטי בני ישראל הנוסעים סביב ארון ה') נו ם את המלך היושב על כסא מלכותו - דמות הכלב שליד כסאו מזכירה את הפסוק "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות י"א, ז) (ראה גם תמונה 19) (מקור: Erman "Aegypten's Leben... S. 100)

תמונה 20 - הצפור - שומר המלך: בתמונה מימין הצפור מחזיקה את טבעת המלך. בתמונה משמאל הנחש והצפור מצויידים גם כן במטה המלך, יושבים בתוך "תיבה" על הסוף שהוא סמל הממלכה העליונה (גם משה ניצול בתיבה בסוף!). ראה מקבילות לפסוקי התורה בהסבר לתמונה 19. (מקור: Erman Aegypten's Leben S. 39; Hans Bonnet Reallexikon der Aegypt. Religionsgeschichte S 507

תמונה 21 - אל השמש יוצא למלחמה: אל השמש, בידו כלי פולחן; הוא עומד על מרכבה בעלת אופן גדול ויפה; הסוסים דורסים את האויב. מאה הי"ח (מקור: H. Gressmann, "Altorientalische Bilder Nr. 278)

התגלות ה' בהר סיני נמשלת לעשנו של כבשן: : "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן... אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים..." (י"ט, יח-כא). התמונה של הכבשן מעלה בבני ישראל זכרונות של מצרים בית העבדים: בעבודת הלבנים בני ישראל השתמשו מסתמא בכבשנים לשריפת הלבנים (א', יד; י', ז-יט). מאותו פיח הכבשן יצאה גם מכת השחין: "... קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן..." (ט', ח). "... הכבשן הוא מסמן ומסמל את העבודה הקשה של הפועלים. ולפיכך מן הדין יהיה שפיח זה, שנוצר כאילו מתוך זיעת אפיהם של המשועבדים, יביא עונש על בשרם של המשעבדים". [81] האסוציאציה של הכבשן במשך התגלות ה' לעם המשוחרר לפני קבלת התורה אם כן משמעותית ביותר: אותו עשן הכבשן, שהיה סמל העבדות של מצרים, נהפך לסמל של התגלות ועבודת ה' - "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ', ב). [82]

בהקשר זה יש דוגמה נוספת, בה החוויה של התגלות ה' בהר סיני קשורה לתקופת השעבוד במצרים: בני ישראל ראו את ה' כביכול כמעשה לבנת הספיר - "ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (שמות כ"ד, י). והרי לפי עשרת הדברות אין לתאר את ה' בשום פסל, ומה פשר לבנת הספיר דווקא בהקשר זה של התגלות ה' בסיני ? שוב נמצא את התשובה לכך דווקא בסמלים של עבדות מצרים. בשעבוד במצרים בני ישראל עבדו בהכנת הלבנים, והחמרת השעבוד קשורה דווקא לעבודת הלבנים: "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים …" (שמות א', יד); "לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם הם ילכו וקששו להם תבן. ואת מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם תשימו עליהם לא תגרעו ממנו…ויראו שטרי בני ישראל אתם ברע לאמר לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו" (שמות ה', ז-יט). בני ישראל רואים בהתגלות ה' בסיני דווקא את "לבנת הספיר", [83] ללמדך, שה' זוכר כביכול את סבלם של בני ישראל בשעבוד במצרים. מתוך הזדהות ה' כביכול עם סבלם של בני ישראל בשעבוד מצרים, ה' הוציאם מבית עבדים. [84]

החוויה של עבדות מצרים לא נשכחת מזכרונותיהם של בני ישראל, אך היא מתורגמת כביכול לדבר חיובי. דוגמה נוספת לכך ניתן להביא מ"ערי המסכנות" של "עינוי" מצרים - "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" (שמות א', יא). לאחר ארבעים שנות הליכה במדבר, בני ישראל זוכרים "את כל הדרך", ודווקא באותו הקשר חוזרים אותם מושגים וחוויות של מצרים: "וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ידוד א-להיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו מצותיו אם לא…ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה…" (דברים ח', ב.ט). גם הסבל והעינוי של מצרים, מתפרשים למפרע כהשגחת ה' - בבחינת "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" (תהלים קי"ח, כא).

טו. "ושלחתי את הצרעה לפניך"

בשלושה מקומות מדגיש המקרא, שה' שולח את הצרעה לפני בני ישראל ומאפשר להם על ידי כך לכבוש את הארץ:

שמות כ"ג, כח: "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי הכנעני ואת החתי לפניך. לא אגרשנו מפניך בשנה אחת...".

דברים ז', כ: "כן יעשה ה' א-להיך לכל העמים... וגם את הצרעה ישלח ה' אלקיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך".

יהושע כ"ד, יב: "האמרי הפריזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם..."

מהי הצרעה ומה פשרה? כמו כן לא מסופר במקרא מפורשות, שהצרעה באמת כבשה את העמים היושבים בארץ כנען. על פי ממצאים חשובים בקברי מלכים בצפון מצרים, העלה החוקר האנגלי John Garstang לפני כחמישים שנה הסבר מבריק בנושא, שזורק אור חדש על מערכת היחסים בין מצרים וישראל: במשך כל הדורות ניסתה מצרים להשתלט על שכנותיה ובתוכם ארץ כנען. במיוחד ערב תקופת ההתנחלות של בני ישראל, סבלו יושבי כנען קשות ממסעות הכיבוש של מלכי המצרים, אשר היו כעין "מלחמת התשה" של יושבי כנען. בני ישראל נכנסו לארץ ונלחמו עם עמים, שחלקם נלחמו בו זמנית עם מצרים ונלחצו אם כן בשתי חזיתות. בני ישראל נהנו כמובן ממלחמת ההתשה המצרית נגד יושבי כנען, אשר איפשרה להם לכבוש את הארץ בקלות.

והנה בקברי המלכים, שמלכו על שתי הממלכות המצריות, הדרומית והצפונית, נמצאו סמלים של "קנה וצרעה". הקנה והסוף הם סמל לממלכה העליונה, והצרעה - לממלכה התחתונה (ראה תמונה 22). הצרעה היא חרק דוקר ומסוכן, שנהפך לסמל המלכים הצפוניים, שהצטיינו בכשרונם ובכוחם הצבאי. הם המלכים שיצאו למסעי הכיבוש הרבים ונלחמו עם יושבי ארץ כנען, ואכן נמצאה על קברי המלכים האלה תמונה של צרעה כסמל של המלחמה בשכנותיה הרבות (ראה תמונה 23, 24). [85] הממלכה כולה נקראת אם כן בלשון המקרא "צרעה" על שם הסמל שלה. [86] הממלכה הדרומית היא מקור פוריות מצרים המבורכת, היאור בא מהדרום ומפרה את כל מצרים. סמל הממלכה הדרומית הוא סוף והקנה, הינו צמח היאור הנפוץ לאורך שפת היאור כולו.

אם נכונים דברי החוקר הנ"ל - נוכל להבין את היחסים בין מצרים וישראל במשמעות חדשה: לא רק שישראל הצליחו "לברוח" ממצרים ולנצח את הצבא המצרי המהולל, אלא שבסופו של דבר המצרים עצמם הם שעזרו בעקיפין לבני ישראל לכבוש את ארץ כנען, צבא מצרים החליש את יושבי הארץ לקראת הכיבוש הישראלי. מצרים נלחם כביכול בשביל עם ישראל ודווקא מצרים מכינים לעם ישראל כביכול את הדרך לארץ כנען - "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים. [87]

הקנה והסוף מרומזים, למי שמכיר את הרקע המצרי - כמו דור יוצאי מצרים עצמם, בכמה פסוקים: יוכבד אם-משה שמה את התבה בסוף: "ותשם בסוף על שפת היאור" (שמות ב', ג) ודווקא שם מוצאת אותו בת פרעה "ותרא את התבה בתוך הסוף" (שמות ב', ה). הסוף הוא כאמור לעיל - סמל הממלכה הצפונית. דווקא על ידי הסוף ניצל משה מגזירת פרעה, הובא לבית המלך וגדל בו. משה נמצא בתוך הסוף, אשר מסמל את הממלכה המצרית.

יציאת בני ישראל ממצרים היתה בדרך ים סוף, ה' הוביש לפניהם את ים סוף, בני ישראל עברו ביבשה וים סוף - היינו הסמל של הממלכה - אינו מהווה בשבילם כלל מחסום או מכשול מלצאת מארץ מצרים ומשלטון מלכיה. אך למצרים עצמם ים סוף היה מקום נפילתם האחרון - סמל ממלכתם החזקה נהפך לסמל כשלונם ולמקום קבורתם.

גם בספרי הנביאים יש רמזים גלויים לסמל זה של ממלכת מצרים: משא מצרים של ישעיהו (י"ט, ו): "והזניחו נהרות, צללו וחרבו יאורי מצרים, קנה וסוף קמלו". משא מצרים של יחזקאל (כ"ט, ו): "וידעו כל יושבי מצרים, כי אני ה' יען היותם משענת קנה לבני ישראל. בתפשם בך בכף תרוץ ובקעת להם כל כתף ובהשענם עליך תשבר".

הדברים במיוחד ברורים בכינויו המפורסם של מצרים בפי ישעיה (ל"ו, י; ובמקביל מל"ב, י"ח, כא): "הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה - כן פרעה מלך מצרים...". [88]

טז. סוף דבר

מגמת המאמר אינה אגיפטולוגיה והיסטוריה לשמה, אלא הצגת הרקע וההקשר ההיסטורי של סיפורי מצרים במקרא. ההשוואות האלה לא רק נן מחלישות את האמונה במקורותינו, אלא הן דווקא מוסיפות הבנה מעמיקה יותר של המקרא. הפער בין שני העולמות העסיק את דור יוצאי מצרים, ומתוך תרבות מצרים - הגיעו למתן תורה בסיני. מספר פסוקים מתפרשים רק על רקע עיון במקורות המצריים, ורק דרכם ניתן להעריך בדרך נכונה את "והייתם לי סגולה מכל העמים".

תמונה 22 - "הסוף והצרעה": הסמלים של הממלכה העליונה והתחתונה בקברי המלכים

תמונה 23 - הצרעה כסמל של הממלכה התחתונה: קבר מהממלכה התחתונה מהמאה הי"ח. במרכז התמונה הצרעה כסמל לכל הממלכה התחתונה. בחלק התחתון המלך במרכבתו. מעל לראשו מגינה עליו צפור. גם בחלקה העליון של התמונה מעין כנפי נשרים כסמל לשלטון הממלכה התחתונה. (מקור: משער פירושו של J. G. Garstang על יהושע ושופטים)

תמונה 24 - הצרעה: Mr de Garis Davies, "The Tomb of Ken Amun" (93) PL X I

(נמצא בספריית רוקפלר, ירושלים; מהשושלת הי"ח אמנופיס ב')

משמאל לראש המלך שיושב על ברכי אמו מצויירת "הצרעה" - סמל הממלכה, כפי שמשתמע מהכתובת (הטור האנכי משמאל הצופור מלמעלה למטה):

"שר ושר האזור
עיני ממלכת מצרים העליונה
אזני ממלכת מצרים התחתונה"

והנה עוד כמה דברים מאלפים בתמונה זאת:

א. מסמל את המים ואת היאור ובמשמעות יותר רחבה את מלכות מצרים בכלל!

ב. הנחש בכתר המלך מבטא את השלטון על מצרים; התמונה מזכירה את זיהוי המלך המצרי עם הנחש - התנין (ראה א"מ) "פרעה מלך מצרים והתנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאור ואני עשתיני" (יחזקאל, כ"ט, ג).

ג. המטה בידו הימנית מבטא את השלטון; המטה הוא מטה רועים; כפי שהראנו למעלה מלכי היקסוס היו לפי דעה רווחת רועים שבאו מארץ כנען וסמלי המרעה שמשו להם כסמלי המלכות. מטה משה ואהרן מבטאים כנגד מטה זה את שלטונם, דהיינו שלטון ה' ששלח את משה ואהרן לפני פרעה.

25 - מטה האלים:

אלהי מצרים ("אמון", "רע" וכו') מתוארים עם מטה השלטון שלהם - וכנגדם כביכול משה מצווה להופיע לפני פרעה עם "מטה א-להים" ולעשות בו את הניסים.