עשרה בספטמבר 1952 | הסכם השילומים

ב-10 לספטמבר 1952, נחתם הסכם בלוקסמבורג בין מערב גרמניה לישראל. על פי ההסכם, גרמניה המערבית תשלם למדינת ישראל את עלויות יישובם מחדש של הפליטים היהודים הרבים שנותרו חסרי כל ונעקרו ממקומם בתקופת השואה. תשלום זה מוצהר רשמית (כפי שנכתב בוועידת התביעות) כפיצוי על "סבל ואובדן כתוצאה מרדיפות הנאצים".[1] סכום התביעה כפי שהגישה הממשלה, עמד על סך מיליארד וחצי דולר, בהתבסס על חישוב של שלושת אלפים דולר על כל אחד מחצי מיליון הפליטים שהגיעו לישראל מאירופה.

 

ברם, על אף שהרעיון לדרוש פיצויים מגרמניה עלה עם תום מלחמת העולם השנייה – רק בראשית שנות החמישים הגישה ממשלת ישראל תביעה רשמית. בעקבות מלחמת העצמאות התמודדה מדינת ישראל הצעירה עם מציאות כלכלית קשה. פליטים יהודים זרמו למדינה שטרם התאוששה מנזקי המלחמה. הכלכלה נכשלה, ודוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז, הבין את הפוטנציאל שיש לתשלומים הללו כדי לשפר את כלכלת המדינה.

 

בן-גוריון טען טענות נוקבות כדי לשכנע את עמיתיו לכנסת להצביע בעד ההסכם. בצטטו את הפסוק המפורסם "הֲרָצַחְתָּ וְגַם-יָרָשְׁתָּ?!" (מלכים א כא, יט), הוא הצהיר כי אין על ישראל לאפשר לרוצחים הגרמנים ליהנות ממות קורבנותיהם. הוא הוסיף וטען שהנקמה הגדולה ביותר בזוועות הנאצים תהיה השימוש בכספם לבניית מולדת יהודית.

 

ההתנגדות הקשה והאלימה להסכם הובילה להפגנות נגד הממשלה. ראש מחנה המתנגדים היה מנחם בגין. בעצרות ציבוריות כינה בגין את ההסכם כמעשה בגידה והפרת אמונים. בנאום דרמטי לכנסת פנה בגין לעמיתיו, והפציר בהם להצביע נגד התשלומים ואף הציע לערוך משאל עם.[2] בפניה לחברי הכנסת הדתיים, הוא הצהיר:

 

פנייתי השלישית היא לחברי המפלגות הדתיות. הלכתם אל העם בבחירות לא בשם הענין הזה. הלכתם אל העם בבחירות בשם דת ישראל, בשם תורת ישראל. מה לתורת ישראל ולמשא-ומתן עם עמלק? הרי תמחקו על ידי הצבעה כזאת פסוק שלם, קדוש ומקודש בתורה – "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". איך יילחם ה' בעמלק, אם אתם, מגיני הדת, תצביעו בעד שלום עם עמלק, בעד קבלת כסף מעמלק?^[3]

 

הוויכוח סביב סוגיית הפיצויים היה ככל הנראה אחד מהוויכוחים הקשים בתולדות ישראל. בשביעי בינואר 1952, התקיים דיון סוער בכנסת אודות ההסכם, שהופרע על ידי הפגנות והשלכת חפצים לעבר חברי כנסת.

 

בקהילות יהודיות ברחבי העולם, כמו גם בישראל, רבנים הביעו רגשות עמוקים בהתנגדותם להסכם. חלק מהרבנים הדהדו את דברי בגין והתייחסו לגרמנים כאל עמלק, ועוררו בכך רגשות דתיים עתיקים. ישנם דיווחים כי באמריקה הודיע הרב יעקב קמנצקי בכנס רבנים כי "דעת הרוב תומכת בדעתו של הרב אהרון קוטלר, שהתנגד לכל משא ומתן עם גרמניה גם אם ניתן להשיג סכומי פיצויים גדולים".^[4]

 

הרב הרשל שכטר כותב שהרב יוסף דוב סולובייצ'יק התנגד להסכם משתי סיבות.[5] ראשית, קבלת הכסף עשויה להצביע על כך שהעם היהודי סלח לגרמנים על הזוועות שביצעו. שנית, הוא האמין שלגרמנים יש מעמד של עמלק ולכן אסור לנו ליהנות מתועלת כלשהי מהם. לשיטתו, עמלק אינו גזע מסוים של אנשים אלא כל ישות המבקשת להשמיד את העם היהודי.[6] הרב שכטר מוסיף שבשנים מאוחרות יותר שמע כי הרב סולובייצ'יק הודה כי ייתכן שטעה בכך שהתנגד לתשלומים הואיל ובדיעבד התברר שהפיצויים הצילו את מדינת היהודים.

 

בישראל, הרב ראובן כץ, רבה הראשי של פתח תקווה דאז,[7] טען בלהט נגד ההסכם. הרב כץ פירסם מאמר הלכתי בנושא זה, ובו טען שלוש נקודות עיקריות. ראשית, בדומה לרב סולובייצ'יק, הוא טוען שלמדינה הגרמנית יש מעמד של עמלק. שנית, הוא חושש שמדינת ישראל תקבל מלבד כסף גם מוצרים, מכונות וטכנולוגיה גרמניים שנבנו במחיר דם יהודי:

 

כלום אנו מעלים על הדעת ומשערים לרגע קט, כמה מן המכונות שתגענה – אם אמנם תגענה – שחקו בין גלגליהם דם ועצמאות ישראל [...] האמנם תוכל יד יהודית לנגוע ולהשתמש בתוצרת גרמנית ממכונות אלו, הספוגות וטבולות בדם קדושים וטהורים.[8]

 

לבסוף הוא מזכיר סיבה נוספה. לדבריו, בנייתה של מדינת היהודים בכופר הדם תהיה ביזיון וחילול ה'. כך חלילה יועבר מסר לעולם כי ניתן לקנות ולמכור דם יהודי.

האם ההתנגדות העזה הזו לפיצויים מבוססת על עקרונות הלכתיים או שמא מדובר בתגובות רגשיות גרידא לזוועות השואה?

 

בשנת 1976 נשאל הרב יוסף אלישיב האם מותר לקבל כסף מממשלת גרמניה לצורך הדפסת כתבי יד ראשונים. במאמרו[9] הוא מזכיר את המקורות התלמודיים השונים האוסרים לקבל צדקה מהגויים. לאחר מכן הוא מצטט את פסיקתו של הרב יוסף קארו (יו"ד רנד, א) כי אמנם אסור לקבל צדקה מגוי בפרהסיא, אך מותר לעשות זאת בצינעא.

 

פסק דין זה מבוסס על הגמרא בסנהדרין כו ע"ב המסבירה כי יהודי המקבל צדקה מגויים אינו עד כשר. הגמרא מגבילה כלל זה לאדם שמקבל כסף בפומבי, ומוסיפה שאם אין ליהודי אפשרות אחרת מלבד לקבל את הכסף בפרהסיא, מותר לו לעשות זאת לפרנסתו. המאירי (שם) מסביר כי במקרה האחרון הגמרא מתירה לקבל כספים בגלל פיקוח נפש, הגובר על רוב השיקולים ההלכתיים. מהי אפוא הסיבה לאיסור? יש המסבירים[10] כי הסיבה לאיסור קשורה לחילול ה' שהיה נוצר אם היהודי היה לוקח את הכסף. לקיחת הכסף מרמזת על כך שהקהילה היהודית מפנה עורף לאחד מעמה, ומאפשרת לו להגיע למצב בו הוא נזקק לעזרה חיצונית. הרב שבתאי כהן (ש"ך יו"ד רנד, א) מסביר באופן מעט שונה. לדבריו, החילול נוצר בעצם הסיטואציה בה היהודי מתחנן בפומבי.

 

העניין נידון גם בבבא בתרא י ע"ב. כאן טוענת הגמרא שיהודים עשויים שלא לקבל צדקה מסיבה אחרת: על ידי קבלת הצדקה העם היהודי "יזכה" את הגויים בזכות, אשר בתמורה תעניק להם את הלגיטימציה השמימית להמשיך את שלטונם בעם היהודי. הגמרא אמנם מאפשרת לקבל את הכסף במקרים מסוימים. למשל, במצב בו דחיית הכסף תשבש את היחסים הטובים בין הממשלה לקהילה היהודית, יש לקחת אותו מפני "שלום מלכות". אך אין זה היתר גמור; על פי הגמרא יש לחלק את הכסף בין עניי הקהילה הלא-יהודית בלבד.

האם יש הבדל הלכתי בין שני הטיעונים? במילים אחרות: מדוע נראה כי הרב יוסף קארו אינו לוקח בחשבון את הסוגיא בבבא בתרא י ע"ב? הרי אם אדם עני מקבל צדקה בצינעא, עדיין קיימת הבעיה של מתן זכות לגויים!

 

הט"ז (שם) טוען כי הגמרא בבבא בתרא עוסקת רק במקרים בהם הגוי מכוון באופן ספציפי את הצדקה שלו כלפי יהודים. במצבים בהם הגוי תורם צדקה מתוך טוב ליבו ואינו מייעד את הצדקה שלו ליהודים, איננו מודאגים מהעובדה שהוא "זוכה" בזכות ממצוות צדקה שלו.

 

הרב וולדנברג (ציץ אליעזר טו, לג) והרב קוק (דעת כהן קלב) מסבירים כי כל מקור דן במצב שונה. בעוד שהגמרא בבבא בתרא מתייחסת לסיוע מגוף ציבורי כמו ממשלה, הגמרא בסנהדרין מתייחסת לצדקה הניתנת מאדם לאדם אחר. חילול ה' חל רק במקרה האחרון, בו יהודי חי מנדיבותו של גוי, שכן הדבר כרוך בביזיון ובושה. עם זאת, הדאגה למתן זכות לגוי על ידי קבלת הצדקה שלו, מתייחסת רק לממשלות זרות. בהתבסס על הבנה זו, הרב וולדנברג מתיר לקבל צדקה מכספים פרטיים אם לא יתרחש שום חילול ה'.

 

על סמך מקורות אלה נראה כי לא ראוי היה לקבל את התשלומים הגרמניים. גם אם נאמר כי אין בעיה של חילול ה' כשמדינה מקבלת כסף ממדינה אחרת, הטיעון המובא בגמרא בבבא בתרא ודאי חל.

הרב אלישיב מתיר לקבל צדקה (במיוחד לפרסום כתבי יד ללימוד תורה) על סמך כמה סיבות. ראשית, הוא מצטט ראשונים הטוענים כי מתנות, בניגוד לצדקה, מתקבלות.[11] ההבדל בין מתנה לצדקה הוא שנותן המתנה עושה זאת לפעמים מתוך אינטרס עצמי. במקרה של פרסום כתבי יד טוען הרב אלישיב שהגרמנים משלמים על כתבי היד מכיוון שהם זוכים לכבוד שהמחברים המוערכים הללו נולדו בגרמניה. שנית, הוא מצטט את הפרשנים שהוזכרו לעיל, אשר בזמנים קשים מאפשרים לקבל תשלומים. לבסוף הוא מזכיר את ההלכה הקובעת כי לגוי מותר לתת צדקה לבית-הכנסת, שכן הדבר דומה לתרומת קרבן לבית-המקדש. הכסף במקרה זה נועד למען מטרה דתית, ולכן הוא מותר.

 

במאמר העוסק בסיוע החוץ של ארה"ב לישראל, הרב מרדכי פרום, ר"מ לשעבר בישיבת מרכז הרב, דן בשאלות ההלכתיות בדבר קבלת צדקה מממשלות לא יהודיות.^[12] למרות שיש הבדלים עצומים בין הפיצויים של גרמניה לסיוע החוץ של אמריקה, ישנם כמה טיעונים הלכתיים דומים.

 

הרב פרום תוהה אם כסף שניתן על ידי ממשלות זרות נחשב לצדקה. הוא מצטט את הט"ז הנ"ל, וטוען כי אמריקה מחלקת כספים למדינות אחרות כמו גם לישראל. הממשלה האמריקאית אינה פועלת מתוך טוב לב אלא מתוך האינטרס הלאומיים שלה.

 

הרב פרום מכיר בכך שההלכות מסוגיות הגמרא (משני המקורות) מתייחסות גם לקהילות יהודיות וגם ליחידים יהודים. אולם, החשש של הגמרא בבבא בתרא עדיין קיים – קבלת כספים מממשלות לא יהודיות עשויה להעניק לתורמים יתרונות שעלולים להעצים אותם לשלוט בעם היהודי. בתגובה לכך מסביר הרב פרום שהמציאות העומדת לפנינו אינה דומה. ברגע שישנה מדינה יהודית עצמאית המצב שונה. לדבריו, ההיתר ההלכתי לקבל סיוע חיצוני יגרום לתוצאה הפוכה, שהרי הכסף יחזק את מדינת ישראל! למעשה, בניית מדינה יהודית חזקה תחליש את שלטונן של מדינות אחרות עלינו.

 

לבסוף, הוא מזכיר שבעת צורך רב, במיוחד במצבי פיקוח נפש, מותר לקבל תרומות. מדינת ישראל זקוקה מאוד לכספים אלה כדי לשמור על ביטחונה וכלכלתה, ולכן היא רשאית לקבל את הסיוע. נדמה לי שניתן להשתמש בטיעון זה גם בהקשר ההסכם עם גרמניה, שהרי היום די ברור שהכסף שהתקבל מהגרמנים שינה את מצבה הכלכלי של ישראל.

 

מכל האמור לעיל נראה כי אנו עומדים בפני מציאות הלכתית חדשה. ההבנה שאין אנו עוסקים עוד באינדיבידואלים – אלא בהסכמים בינלאומיים בין מדינות עצמאיות – יוצרת מציאות חדשה שמאתגרת את העולם ההלכתי.