02 פרשת נח: נטיעת הכרם

  • ד"ר ציפי ליפשיץ
לאחר ימי המבול, נח יוצא מן התיבה וממשיך לפעול לקידום האנושות. התורה מספרת שהוא זוכה להתגלות, בונה מזבח ומקבל ציווי אלוקי על המשך דרכה. ברם, מרגע שצריך לעסוק בעשייה אנושית של יצירה ועמל לשם בנייה מחדש של הסביבה הפיזית ושל חברה אנושית חדשה ויציבה הראויה לצלם האלוקים שבאדם, נח לא עומד במשימה. התורה מתארת את האיש המגשר על פני שני עידנים, שהוביל לבדו את העולם לקראת המשך קיומו במהלך המבול ולאחריו, בשפלותו ובביזיונו.
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:       (בראשית ט, כ-כא) 
מדוע נח נכשל כישלון גורף ומיידי כל כך? מדוע אין בו כוח כדי לבנות עולם חדש? בשיעור זה נדון במחזור דרשות מתוך מדרש בראשית רבה על פסוקים אלה, בהם יש תשובות אחדות לשאלה זו. נציג את התשובות, תוך דיון במסרים ובמשמעויות העולות מתוכן.
הדרשות נאמרות משמותיהם של אמוראים ארצישראלים רבים, רובם בני הדור ה 5-3: רבי יוחנן, רבי אבא בר כהנא, רבי ברכיה, רבי חייא בר אבא, רבי יהודה ברבי סימון, רבי שמואל בר רבי יצחק ורבי הונא.[1] 
יש להעיר שמדרש בראשית רבה הינו מדרש פרשני, בו מובאים דבריהם של חכמים לפי רצף מילות הפסוקים של התורה. מאפיין זה מקבל ביטוי ברור ברצף הדרשות שלפנינו.[2]
 

נעשה חולין

נתבונן ברצף הדרשות הראשון:
"ויחל נח איש", נתחלל ונעשה חולין.
למה? "ויטע כרם".
לא היה לו ליטע דבר אחד שלתקנה, לא יחור אחד ולא גרופית אחת, אלא "ויטע כרם"?
ומאיכן היה לו?
אמר ר' אבא בר כהנא: הכניס עמו זמורות לנטיעות, יחורים לתאינים, גרופיות לזיתים, הה"ד (=שנא') "ואספת אליך" (בראשית ו כא), אין אדם כונס דבר אלא אם כן היה צריך לו.
                                                     (ב"ר לו, כ)
התשובה הראשונה המופיעה במדרש היא שנח מפנה עורף לאחריות המוטלת עליו בעולם שלאחר המבול. הלשון "נתחלל ונעשה חולין" מוסבת לא רק על אחריתה של פעולת הנטיעה בה נח מתגולל בשכרותו באהל לעיני בנו, אלא על כוונותיו בראשיתה. הדרשן רואה בבחירתו של נח לפתוח בנטיעה של כרם הוכחה לכך שנח לא מתכוון לעסוק ביישובו של עולם ובכינונו מחדש. בכך, הוא מעיד על עצמו שהוא מסיר מעליו אחריות ולא מקבל על עצמו תפקיד בתוך המציאות החדשה. החילול והחולין הינם אנטיתזה להתקדשות ולקדושה; בנקטו עמדה זו, נח מחלל את עצמו – את מי שהוא ומה שהוא עבר. בנוסף, הבחירה להתרכז בחולין היא חילול של השליחות ההיסטורית שהוטלה עליו ושל הברית בינו לבין ה'.  
מתוך מאמרו של רבי אבא בר כהנא עולה כי נח התעתד לעסוק ביישובו של עולם אחרי המבול. עצם הימצאותן של זמורות הגפן בידיו של נח אינה בעייתית או מפתיעה, ומהווה חלק מפעולות ההכנה הלגיטימיות והנדרשות. אם כן, ההחטאה של נח מתחילה רק אחרי המבול.[3]
 

דינמיקה של התמכרות לאדמה

התשובה השנייה המופיעה במדרש מצביעה על מגמה הפוכה. נח לא מעל בתפקידו בעיסוק ביישובו של עולם, אלא נסחף לתוכו עד כדי שכחה ומחיקה של כל מטרה אחרת. לשם נוחות הקריאה נחלק את דברי המדרש לשלושה חלקים:
1.
"איש האדמה".
שלשה הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהם תוחלת, ואילו הן: קין נח ועוזיהו.
קין היה עובד אדמה (שם ד ב).
נח, "ויחל נח איש האדמה".
עוזיהו, "אכרים וכורמים בהרים ובכרמל כי אוהב אדמה היה" (דה"ב כו י).
2.
"איש האדמה",
שעשה פנים לאדמה (=חרש ונטע), שבשבילו נתלה לה (=נתיישבה)[4] אדמה ושמילא פני אדמה.
"איש האדמה", בורגר (=עובד אדמה ביוונית) לשם בורגרותה (=עבודת האדמה).
3.
אמר ר' ברכיה: חביב משה מנוח.
נח משנקרא "איש צדיק" (בראשית ו ט) נקרא "איש אדמה", אבל משה משנקרא "איש מצרי" (שמות ב יט), נקרא "איש האלהים" (דברים לג א), מנוח דהוה סופיה אלום.[5]
הביטוי "איש האדמה" בפסוק נדרש במדרש לשלושה עניינים: אפיונו של נח כשייך לקבוצת האנשים הלהוטים אחר האדמה, אופן התנהלותו של נח ותפקידיו, והשוואתו למשה. קין, נח ועזיהו הם אנשים שיש להם חופש פעולה לפעול במציאות כמעט ללא מֵצרים, שמסמסו במחי יד את כל העוצמה שהייתה בידיהם. קין, בהורגו את הבל; נח, בשתותו מן הכרם שנטע; עזיהו, המלך מבית דוד שהביא את מלכות יהודה לשגשוג כלכלי חסר תקדים, בנוטלו לעצמו את תפקיד הכהונה במעשה ההקרבה של הקטורת במקדש.[6]
העניין השני בדרשה מתייחס לשני פנים בפועלו של נח ביחס לאדמה, האחד חיובי ומשנהו שלילי. הפן החיובי מתבטא בכך שמי "שבשבילו נתלה לה" – שצדקותו עמדה לעולם להמשיך להתקיים אחר המבול, ממשיך להעמידה מחדש. העיסוק באדמה היה צו השעה וייעודו של נח לאחר המבול, בהצמחת לחם מן הארץ, ביישובה ובמילוייה בבני אדם. הפן השלילי מתבטא בדברי המדרש "בורגר לשם בורגרותה"; נח נשתעבד לאדמה שיעבוד מוחלט, תוך מחיקה וטשטוש של ערכיו והמטרה הכוללת של פועלו. כאמור, על פי דברים אלה נח מלכתחילה לא התכוון להתנתק מן השותפות עם ה' שהייתה לו במבול, כפי שפירשנו למעלה, אלא שהעיסוק התובעני באדמה העביר אותו על דעתו. על פי דברים אלה, יש לפרש את הביטוי "לא נמצא בהם תוחלת" במדרש כנאמרים ביחס לציפיותיו של ה' מנח, ולא שאין במעשיו תועלת באופן כללי. ההשוואה בין משה לנח במאמרו של רבי ברכיה, החותמת חלק זה, מצביעה על הניגוד בין השחיקה הרוחנית של נח להתקדמותו ועלייתו הרוחנית של משה.[7] 
מתוך דברי המדרש אלה עולה בבירור כי היה מצופה שנח ינהג אחרת, וכי הוא אחראי למעשיו ולתוצאותיהם.
 

נזקיו של היין

חלקו האחרון של המדרש על הפסוקים הנדרשים מבראשית ט' מצביע על תשובה שלישית לחוסר תפקודו של נח בעיסוק ביישובו של עולם, הוא העיסוק ביין:
1. 
"ויטע כרם". בשעה שהיה הולך ליטע כרם אגע ביה [שֵדה] שימדון, אמר ליה שוטפי עמך אלא איזדהר דלא תיעול בחלקי, ואם עלת אנא חבל בך (=השֵדה אמרה לנח: אני אהיה שותפה אתך, אלא הזהר שלא תכנס בחלקי, ואם נכנסת חבל לך).
2.
"וישת מן היין וישכר", שתה שלא במידה ונשתכר ונתבזה.
אמר ר' חייה בר בא: בו ביום נטע, בו ביום שתה, בו ביום נתבזה.
3.
ויתגל בתוך אהלה".
ר' יודה בר' סימון, ר' חנן בשם ר' שמואל בר רב יצחק:
ויגל אין כתיב אלא ויתגל, גרם לו גלות לו ולדורות.
עשרת השבטים לא גלו אלא בשביל יין, הה"ד הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וגו' (ישעיה ה יא).
שבט יהודה ובינימן לא גלו אלא בשביל היין, הה"ד וגם אלה ביין שגו (שם כח ז).
4.
"בתוך אהלו", אהלה כת' - בתוך אהלה שלאשתו.
אמר ר' הונא בשם ר' אליעזר: נח כשיצא מן התבה הכישו ארי ושברו, ובא לשמש מיטתו ונתפזר זרעו ונתבזה.
5.
אמר ר' יוחנן: לעולם לא תהי להוט אחר היין, שכל פרשת היין כת' בה ווי י"ד פעמים.
הה"ד: ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם, וישת מן היין, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד לשני אחיו, ויקח שם ויפת, וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו, ויקץ נח, וידע את אשר עשה לו, ויאמר ארור כנען.[8]
שלוש הדרשות הראשונות מתייחסות לסכנות הטמונות ביין עבור האדם והעולם בשלושה מוקדים של זמן: ההכנה לשתייה (1), שעת השתייה (2) ותוצאותיו לעתיד (3). כבר בשלב של נטיעת הכרם, נח מעורר כוחות הרסניים המצויים במציאות, החוברים אליו ומשתלטים עליו.[9] בשעת השתייה, הסכנה האורבת לאדם היא ההפרזה ותוצאותיה המיידיות – השכרות וההתבזות. דרשתו של רבי חייא בר אבא "בו ביום נטע, בו ביום שתה, בו ביום נתבזה" מצביעה על הקלות הבלתי נסבלת בה האדם מחליק במדרון החלקלק של השכרות.[10] לבסוף, בטווח ארוך, היין גורם לגלות.[11]  
נעמוד על משמעות החיבור בין היין לגלות במאמרם של חכמים כאן. הדרשן מוציא את המילה "ויתגל" מהוראתה הפשוטה כמתייחסת לגילוי, ודורשת אותה לעניין גלות, על מנת להצביע על קשר רעיוני ביניהם.[12] כפי שהגלות עניינה ניתוק האדם ממקומו הטבעי[13] כך גם השכרות מביאה את האדם לידי שכחת עצמו, הוא הולך ומתרחק ממהותו, מתפקידיו וייעודו. הגלות המנטאלית גוררת בעקבותיה אפשרות של גלות במובן הגאוגרפי מכיוון שהגלות הגאוגרפית הינה שיקוף של מצבו המנטאלי של האדם או האומה, בתחום של המרחב.[14] בעידן של בנייה של העולם מחדש, בה האנושות זקוקה להיאחז בקרקע מחדש, התנהגותו של נח מובילה אל עבר חוסר יציבות.
בפתח המאמר הוצגה השאלה מדוע לא עסק נח ביישובו של עולם והסתבך. עד כה הראינו שלוש תשובות במדרש: ההתרחקות מה' ומן האחריות, הלהיטות לאדמה והיין. הדרשה הרביעית פותחת צוהר לשאלה יסודית יותר, הנוגעת לדינמיקה הפנימית בתוככי נפשו של נח, המניעה אותו להתרחק מה', להיות להוט לאדמה ולשתות לשכרה. 
הקשר של הדרשה הרביעית אל נושא היין לא מפורש. אם נקרא את תוכנה בתוך הרצף של הפסוקים, הרי שנח בשכרותו נכנס אל אוהלה של אשתו לשם עיסוק בתשמיש, למרות הפגיעה בתפקודו בעקבות הכשתו של הארי. דרשה זו היא היחידה הקושרת בין שהותו של נח בתיבה במהלך המבול ופועלו לאחריה, תוך הצבעה על פצעים שנח סוחב אתו מן התיבה, הבאים לידי ביטוי בתחום האישות.[15] ייתכן שהדרשה באה להשמיע שאדם שראה עולם בחורבנו, היכולת שלו ליצור עולם חדש נפגעת.[16] 
האם לפי רבי הונא השכרות גרמה לשיבוש בשיקול דעתו של נח, שנכנס לאהלה של אשתו למרות מוגבלותו? הרב זאב וולף (מהרז"ו) על אתר מציע פרשנות אחרת בדברי המדרש:
אך נח מאחר שאינו ראוי להוליד פרש מאשתו... ונח חשב שכאשר ישתה יין יתחזק ויתרפא ויוכל להוליד... על כן נטע כרם והמתין מהעונה עד שתיית היין.
על פי דבריו, הדרשה משתלבת היטב ברצף פסוקי התורה ודרשות חכמים כאן, שכולן בעניין היין. יש לקרוא את כל הפרשה של נטיעת הכרם כניסיון כושל של נח לרפא את עצמו באמצעות היין, על מנת שיוכל לעסוק בתשמיש ובפריה ורביה. היין מופיע כפתרון לבעיה קיומית של נח שנוצרה בעקבות השהייה בתיבה. נראה לומר כי תיאור זה של נח מצייר דמות הפועלת מתוך מצוקה אישית, ואולי אף זוגית. ברם, הדרך בה נוקט נח לא הקלה את המצוקה אלא גרמה להחרפתה. הבעיה לא נפתרה, נח התבזה בעיני עצמו, בעיניה של אשתו ושל ילדיו.[17] לעומת זאת, אם נח לא היה פונה אל היין ואל השכרות היה סיכוי שדרכו תצלח.
כאן מגיעים אנו אל דרשתו של רבי יוחנן, הדרשה החמישית. רבי יוחנן מקונן על דמותו של נח. ריבוי ה"וואי" בפרשה מצלצל כמו אלפי פעמונים האומרים שהכול היה יכול להיות אחרת.[18] לנח היה פוטנציאל אדיר וכוחות רבים, גם אחרי המבול, והוא לא היה צריך לסיים את פועלו המפואר באופן נמוך כל כך. גם אם אדם נושא צלקות בגוף ובנפש, נתבע ממנו לעסוק ביישובו של עולם, לתרום לאנושות תוך קבלה של מגבלותיו, ובשום אופן לא לצלול אל תוך תוכן, לחפש פתרונות מפוקפקים או לטשטש את הכרתו הצלולה ואחיזתו במציאות.
מה יעשה האדם שעבר קטסטרופה וצריך לבנות חייו מחדש? מה יעשה אדם שראה עולם בנוי וחרוב, ועודנו עומד? מתוך מחזור הדרשות עולה קריאה ברורה לא לוותר גם כאשר אתה נושא בתוכך משקעים מן העבר. העולם צריך אותך, יש לך אחריות על פועלך כלפי עצמך וכלפי העולם.[19]
 
 
[1] חוץ מרבי יוחנן בן הדור השני, רוב המופיעים כאן קיבלו מתלמידיו או תלמידי תלמידיו.
[2] על בראשית רבה כמדרש פרשני הערוך לפי רצף הפסוקים (ולא לפי עניינים) ראה: יונה פרנקל, מדרש ואגדה, כ"ג (תל-אביב, תשנ"ז) עמ' 781-780.
 
[3] לכאורה ניתן היה לדרוש את אסיפת הגידולים לגנאי, כחלק מלהיטותו של נח לאדמה כפי שהופיע בהמשך. ברם, פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם אופן סידורם של הדרשות במדרש כאן.
[4] ראה מהד' אלבק-תיאודור ח"א עמ' 337 הערה 7; נתרבו כאן הגרסאות בכתבי היד של המדרש, ראה אפרט שם.
[5] המילה "אלום" סתום, ראה מהד' אלבק שם הערה 10.
[6] לגבי דמותו של עזיהו ראה דהי"ב כו. מעניין להשוות את דברי המדרש כאן על שלושה שהיו להוטים אחר האדמה למקבילה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יח, כז. שם מופיעה רשימה של ארבעה: "בוא וראה כמה היה צדקן שלבני יתרו, שהרי יונדב בן רכב שמע מפי הנביא שבית המקדש עתיד ליחרב ועמד וגזר על בניו שלש גזירות שלא ישתו יין... ומנין למד שפרישות היין מארכת ימים? שהרי ארבעה היו לוהטין אחר האדמה ולא נמצאו כראוי: קין ונוח ולוט ועזיהו. קין וקין היה עובד אדמה (בר' ד ב). נח ויחל נח איש האדמה (בר' ט כ). ולוט וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן (בר' יג י). עזיהו כי אהב אדמה היה (דה"ב כו י)." נראה לומר כי המסורת התנאית המופיעה במכילתא שובצה בבראשית רבה, תוך השמטת שמו של לוט מן הרשימה. מתוך העיון בפסוק המובא במכילתא לגבי לוט: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית יג, י) יש להסביר השמטה זו בכך שאין בו אזכור מפורש של המילה אדמה. המכילתא מרחיבה בעניין צדקותו של יתרו וזרעו בני יונדב בן רכב בהקשר של פרשת ביאתו של יתרו למחנה ישראל, לעומת מדרש בראשית רבה הדורש את המילים "איש האדמה" בפסוק.
 
[7] להרחבה נוספת ראה פירושו של רבי שמואל יפה אשכנזי "יפה תואר" על אתר.
[8] מהד' תיאודור-אלבק כ"ג, עמ' 339-337. במקבילותיה של דרשה זו לאורך ספרות חז"ל, מופיע "יג" פעמים, ראה בבלי סנהדרין ע ע"א.
[9] ראה מקבילה בתנחומא על אתר. שדים מוזכרים לאורך ספרות חז"ל, להרחבה ראה אפרים אורבך, חז"ל: אמונות ודעות, ירושלים, עמ' 142-144.
[10] השווה בראשית רבה כ"ד, ב: "בו ביום נבראו ושימשו והוציאו תולדות". האברבנאל בפירושו על אתר מפרש דרשה זו כמעידה על כוונתו הראשונית של נח בנטיעת הכרם לשם הפקת יין.
[11] עוד מקורות מתוך ספרות חז"ל העוסקים בנזקיו של היין: ויק"ר פרשה יב, א; בבלי סנהדרין ע ע"א. הסכנה ביין מודגש במקורות ביחס למנהיג העוצמתי המתחיל שושלת: נח, שלמה המלך, נדב ואביהו.
[12] הדרשן מוציא את המילה "ויתגל" מפשוטה ודורשת אותה לעניין גלות, ראה פרוש ראב"ע על אתר.
[13] ראה הקדמתו של המהר"ל לספרו נצח ישראל.
[14] כמו אדם הראשון הגולה מגן עדן בשל חטאו – החטאתו, וישראל הגולים מאדמתם כאשר אינם ממלאים את ייעודם כראוי. יש לציין כי ההתייחסות בדרשה לעשרת השבטים וליהודה ובנימן שגלו בגלל היין, הופכת את העיסוק בסכנות היין במדרש לעניין כלל-אנושי, הנוגע לעם היהודי לא פחות מאשר לגויים. השווה תנחומא (ורשא) נח יד: "ויטע כרם זה אחד מארבעה שהתחילו בד' דברים, נח התחיל בנטיעה דכתיב ויטע כרם, ובארורה ארור כנען, ובעבדות עבד עבדים יהיה לאחיו, בשכרות וישת מן היין וישכר, ואברהם התחיל בזקנה וביסורין ובפונדק ובליגטא... משה התחיל בכהונה ובדוכן וקרבנות ובתורה... בלעם התחיל בקוביא בבלורית ובקסמים ובזנות." במדרש תנחומא, נח מוצג כמי שיוצק נורמות קלוקלות בחברה האנושית, לעומת אברהם שיוצק תבנית לחברה מוסרית. ממשיכו של נח הוא בלעם, בעוד משה הוא ממשיכו של אברהם; בלעם ומשה מייצגים את האפשרות של קישור נכון או מעוות אל האלוקות. ההעמדה של נח ובלעם לעומת אברהם ומשה במדרש תנחומא מצביעה על עליונותו המוסרית של עם ישראל לעומת אומות העולם, ומציגה נקודת מבטה שונה מזו העולה מתוך הדרשה הנידונה.
[15] השווה ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כ, א. שם מופיעה הדרשה על הארי שהכיש את נח בלי התייחסות לתחום של אישות.
[16] בניו של נח הם הפעילים בעולם שלאחר המבול, ראה בראשית ט, א; ח; יח-יט, וכן ב"ר לו עמ' 336: "ירוע כבירים לא חקר" (איוב לד כד), הרעו אנשי דור המבול במעשיהם הרעים. "לא חקר" - אין חקר למעשיהם הרעים. "ויעמד אחרים תחתם" (שם), אלו בני נח, "ויהיו בני נח" וגו' ".  
[17] יש להקביל בין נח לבנות לוט: עריות, יין, שינה, פריה ורביה, התאחדות בנים או בנות לעשות מעשה באבא והאב שיוצא מן התמונה אחרי קטסטרופה.
[18] השווה הדרשה מתוך התנחומא המובא בהערה 14 לעיל, שם חסרה נימת הקינה על דמותו של נח, וההתייחסות אליו היא כמכונן תרבות אנושית נמוכה.
[19] האברבנאל בפירושו על אתר מתייחס לקשייו של נח בעולם שלאחר המבול: "וספר הכתוב שעם היות שקודם המבול היו שם גפנים לאכול הענבים הנה לא היה כרם מסודר שורות שורות לעשות יין עד שבא נח שמזמורות הגפנים שהכניס עמו בתיבה נטע כרם מסודר שורות שורות כדי להוציא יין מהענבים אולי כי כאשר קץ בחייו מפני מי המבול בקש לעשות יין לשתות ממנו כדי שלא ישתה עוד מים ולא יראה אותם לעולם".