03: את צמח דוד מהרה תצ

  • הרב יהודה עמיטל

את צמח דוד מהרה תצמיח[1] / הרב יהודה עמיטל

א. ניסים שביום וניסים שבלילה

"נכון ליבי אלקים נכון לבי אשירה ואזמרה" (תהילים נ"ז)

כדי לשיר יש צורך בנכונות הלב, בהכנת הלב. את הפסוק "אז ישיר משה" מפרש רש"י "אז עלה בליבו לשיר" החידוש אינו בעצם השירה אלא ברצון לשיר. כשמדובר על מאורע מהעבר הרחוק שחז"ל וחכמי ישראל במשך הדורות פרשו לנו משמעותו הרי שנוכל לשיר. אבל כשמדובר על מאורע בתקופתנו שלא זכינו בה לבעלי רוח הקודש שיפרשו משמעותו, המצב שונה. אותה מדינה שבמשך כל השנה אנחנו מתייחסים אליה בבקורת רבה, יש צורך במאמץ מיוחד, בהבנה למעמקים כדי שהלב יהיה מוכן לשיר על תקומתה.

"לך יום ואף לילה"

אומרים חז"ל:

"בשעה שאתה עושה לנו ניסים ביום אנחנו שרים ביום, ובשעה שאתה עושה לנו ניסים בלילה אנחנו שרים בלילה".

לעיתים השירה ביום, שירה על ניסים ברורים וחד משמעיים שאין בהם מקום להבנה לא נכונה, אין מקום לקושיות ושאלות. אז גם שירתנו ביום. אולם גם על ניסים "בלילה" - כשלא הכל מתבהר ויש גם אפלולית, אנחנו שרים בלילה. חז"ל מגלים לנו שבשירת הים - "עולל על ברכי אמו, הגביה צווארו ואמר שירה. יונקי שדיים השמיטו את דדי אימותיהם ואמרו שירה". הייתה זו שירה שלא הצריכה פרשנות. אנו מצפים לנסים ביום, אבל גם כשזכינו רק לנסים בלילה - אנחנו שרים לקב"ה.

ב. מעבדות לחירות

"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח).

בעת שאנו עוסקים בישועה כללית של כלל ישראל, דורשים מאתנו חז"ל לראות גם את הראיה האישית. מתוך תחושה אישית, מתוך ראיה אישית, אפשר אולי לתפוס את הכלל ואת ישועתו.

התחושה הראשונית ביום העצמאות היא כמובן התחושה של יציאה מעבדות לחירות. זהו גם יסודה הראשון של שירה - יציאה מעבדות לחירות. מסופקני אם יש רבים באולם הזה שחוו עבדות, וברור שמי שחסירה לו תחושת העבדות חסר גם את חוית החירות. אני רואה עצמי באופן אישי שליח ציבור להעביר מתחושות אישיות מה היא עבדות. מובנו של עבד - אדם ללא זכויות משפטיות, עבד הוא כרהיט ביד אדוניו, כשם שאדם יכול לשבור כסא שלו, אותו כסא לא יוכל לתובעו, כך גם לעבד אין שום זכויות. אדוניו עושים בו כפי רצונם ואין בית משפט ואין משטרה שיתערבו בענין. זוהי עבדות. בעוונותינו הרבים עבר חלק גדול מעם ישראל תחושה זו של עבדות. ליהודי אין חוק ומשפט, אין זכויות, בסך הכל זהו... יהודי... אבל עבדות עדין אינה הגרוע מכל. "אילו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי" (אסתר ז'). עבדות נותנת לפעמים בטחון סוציאלי. בעל הבית מעונין לשמור על רכושו. אם מפיק מעבדו תועלת - שומר עליו כפי ששומר על כלבו וחמורו בקוותו להפיק מהם תועלת. עבדות ללא ביטחון סוציאלי - זו עבדות מצרים, וכזו היתה גלותינו. אדם הזוכה לצאת מאותה עבדות לחירות - ודאי פיו מלא תהילה לקב"ה. ספק אם ניתן להעביר תחושה זו, אבל יש תחושה אחרת אותה ניתן אולי להעביר.

ג. "יחלצני כי חפץ בי"

לצורך המחשה, אספר מחוויותי האישיות באירופה בימים הקשים.

היינו קבוצת חברים בני תורה, וקבלנו עלינו את הדין. אם זה רצונו של הקב"ה, יהא כך. חווית הפחד אינה זכורה לי מלבד שני מקרים: האחד בעת הפצצה אמריקנית על הגרמנים שסיכנה גם אותנו. והאחרת כשנאלצנו לעבוד בחפירות תחת אש רוסית, בחזית הרוסית. ליהרג כיהודי - זה גורלנו, אך להיפגע מכדור סתמי שלא נועד לפי כתובת יהודית - זה הטיל בנו פחד. היום ברוב המקומות בעולם יהודים מתהלכים כבני חורין. אבל בשום מקום בעול אינם מתהלכים כבני חורין כיהודים. במקומות אלו אדם מתהלך כבן חורין למרות שהוא יהודי, כאן המקום היחיד שיהודי הוא בן חורין משום שהוא יהודי. זהו דבר גדול! מי שחי חיים עמוקים, מי שחווה את החיים יודע להרגיש משמעותו של דבר זה. תחושה זו יכולה להקיף גם את מי שלא עבר מאורעות של עבדות.

וכי תאמרו מה החידוש בדבר? כל אומות העולם מתהלכות בארצותיהם כבני חורין. אצלנו הדבר שונה כדברי הכוזרי "הם בהשחיתם דרכם, כי חטאו ועברו על חוק, לא ירדה עליהם אש מן השמים ולא מגפת פתאום... וכאשר נפגע ליבם - רצוני לומר: הבית ההוא אשר אליו הם מפנים את תפילותיהם - לא בא כל שינוי במצבם, ואם נשתנה - לא נשתנה כי אם מהיותם רבים או מעטים, חזקים או חלשים, שרויים במחלוקת או מאוחדים, - הכל כפי דרך הטבע והמקרה. אולם אנחנו כאשר נפגע ליבנו הוא בית מקדשנו, נחלינו, וכאשר ישוב ליבנו לאיתנו - נרפא גם אנחנו, בין שנהיה רבים בין שנהיה מעטים, יהיה מצבנו אותה שעה מה שיהיה - כי יוצרנו אלוקים חיים."

אם הקב"ה נותן לנו חירות - סימן הוא כי "רוצה ה' בעמו יפאר ענווים בישועה" (תהילים קמ"ט) זהו הדבר הגדול. עלינו לדעת כי הקיום היהודי בעולם איננו דבר המובן מאליו. לפי כל חוקי ההסטוריה לא היה צריך עם ישראל להתקיים, כפי ששום אומה ולשון לא התקיימו מאז תקופת התנ"ך ועד היום. קיומנו נוגד את חוקי ההיסטוריה. שיבת ישראל לארצו אחרי אלפיים שנה היא אבסורד היסטורי. לפני כחמש עשרה שנה ביקרה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, בישובי גוש-עציון. בכנוס שנערך אחרי הביקור הועלו טענות בדבר ההסברה של ישראל בחו"ל "למה לא מטפלים בהסברה" תשובתה היתה "אינכם מבינים מהי בעיתנו. הגויים אינם מסוגלים להבין אותנו, לא בגלל הסברה כושלת, אלא מכיוון שכל פועלנו כאן הוא אבסורד. אדם צריך להיות יהודי כדי להבין את ההסברה שלנו". בעוונותינו הרבים, הנוער שלנו שהתרחק מתורה אינו מבין היום את מה שלא הבינו הגויים לפי דבריה של גולדה.

שני מקורות לקיום היהודי בעולם, שני פסוקים. הפסוק האחד "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוקיהם" (ויקרא כ"ו), והפסוק האחר "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה" (דברים ל'). שני מקורות בלבד. בלעדיהם אין קיום ליהודי בשום מקום. אם אנחנו מתקיימים כאן שלא בזכות "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם" הרי שנותר רק "ושב ה' אלוקיך את שבותך" כדי להסביר את קיומנו כאן. למרות התוכן הדל שיש כיום במדינת ישראל, מכל מקום מתקיים כאן "כי רוצה ה' בעמו".

גם הכרת אומות העולם במדינת ישראל אינה מובנת מאליה. הכרה זו היא מיסודותיה הראשונים של ההבטחה הנבואית "ואשרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבא-ות." (מלאכי ג' י"ב).

כל הנסים שנתלוו לתקומת המדינה בתש"ח, ואלו שנתלוו לכל ימי קיומה הם בבחינת "יצילני מאויבי עז כי חפץ בי" מי שעובר בכבישי הארץ ואיננו שומע את הד הפסוקים:

"לא יאמר לך עוד עזובה, לארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפציבה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תיבעל" (ישעיהו ס"ב)

- הוא חרש!

ד. משיחיות וראציונליות

דברים אלה נותנים את המימד הנבואי, המשיחי, שהרי אין לנו קיום בלא הבטחה נבואית. החירות אותה אנו "נושמים" היא יסוד לעתיד גדול - עד "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד) וזהו היסוד המשיחי. ומכאן טרוניה כלפי אלה אשר השניאו את הענין המשיחי "אשר חרפו עקבות משיחך" (תהילים פ"ט) בסלפם את מושג המשיח המשיח, ועל כן היום בחלק גדול מהציבור הס מלהזכירו. מהי משמעות מדינה עצמאית בתהליך של גאולה? הרמב"ם מתמצת את ביאת המשיח במילים:

"אבל ימות המשיח הוא העולם ועולם הזה כמנהגו נוהג, אלא שמלכות תחזור לישראל" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ט' ה"ב)

מהי משמעות "מלכות ישראל"?

א. זוהי חזרה להיסטוריה העולמית. היהדות חוזרת להיות תופעה עולמית שעיני העולם נשואות אליה. דבר המטיל עליה אחריות לגבי מה שילמדו ממנה.

ב. מלכות ישראל פרושו אחריות האומה לגורלה. ומכאן אחריות עצומה על כתפיהם של מנהיגי המדינה. כל צעד וצעד שנוקטים צריך להיות מתוך שיקול דעת מרובה. המשיח יושב "בהיכל קן ציפור" מובא בזוהר ומרן הרב ז"ל מסביר שיש כאן הזדמנות ואפשרות שעלינו לנצלם. זהו מובן המשיחיות. משיחיות אינה משחררת משיקולים מדיניים צבאיים וכלכליים מתוך חשבון עמוק מה טוב לעם ישראל לדורות. זוהי האחריות הגדולה של מלכות ישראל. מי שמפרש משיחיות כשחרור משיקולים עניניים מעוות את מושג המשיחיות. אפשר להבין את האומר שאין לעשות דבר, בחינת "שב ואל תעשה" אבל לעשות ולהשתחרר מהצורך לשקול את תוצאת העשיה לגבי עם ישראל בארץ ובגולה, לגבי דתיים וחילוניים, זהו סילוף של משיחיות. וכך גם היסוד המיסטי מי שמנסה להבין את ההיסטוריה היהודית בלי הנסתר הוא כסיל ועיוור, אך מי שמשתמש בטיעון שיש כאן ענינים נסתרים, ומשתחרר משקולים רציונליים - זהו סילוף ההסטוריה היהודית. היסוד המשיחי מבטיח מבטיח את המטרה הסופית ואת היעד של מדינת ישראל, אבל האם הדרך תהיה חס ושלום ארוכה או קצרה, אם ישרה או מלאה חתחתים, אם בלי שפיכות דמים או חס ושלום עם שפיכות דמים זה תלוי בנו. יש אחריות גדולה עד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (עובדיה א'), יום העצמאות חייב להיות יום של חשבון הנפש לבירור מהותה של אותה מתנה אלקית שקיבלנו, עצמאות מדינת ישראל.

ה. הציונות הדתית האמיתית

מרן הרב לימד אותנו - כשאין מלך דיני מלוכה עוברים להנהגת הציבור. לא כאן המקום להכנס לבירור. אבל פרוש הדברים - כל סמכויות מלך עוברות להנהגת הציבור. בהנהגת מדינת ישראל אין שום צעד חד משמעי, כל צעד מלא ספיקות. כך ניתן גם להבין את דיונו של הרמב"ם שאפילו מלחמת מצווה צריכה אורים ותומים. רבי ומורי נשאל לחזון איש על בעיה חינוכית קשה שהתעוררה במקום בו כיהן כרב. ה"חזון-איש" השיב שעליו להחליט כיון שלו יש "סיעתא דשמיא" של פוסק לגבי הציבור שלו. בעיות בהנהגת הציבור לא נפסקו בשולחן ערוך. אותה סיעתא דשמיא של מנהיגי ציבור היא הנותנת בידם כח להכריע. מה חמור הדבר שאנשים יחידים נוטלים לעצמם אחריות למעשים בעלי השלכות לכלל ישראל בלא אותה "סיעתא דשמיא" של מנהיגי הציבור.

תנאי לישועה ולירושת ארץ בדרכי שלום הוא הענוה: "כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה" (תהילים קמ"ט) וכן "וענוים ירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום" (תהילים ל"ז) עלינו להוקיע תופעה של צעירים המכריזים בריש גלי "אנחנו מובילים את עם ישראל". מי נתן בידם מנדט זה, לומר אלה בוגדים ואלה שוטים. "לנו סוד ה' ליריאיו". מאמרים מתפרסמים והלכות נפסקות בענין זה על ידי אנשים שאין בכחם לפסוק בשאלות הנוגעות לבשר ולחלב ואין צריך לומר בהיתר עגונה. פוסקים הלכות על פי פרקי תנ"ך ו"ווערטלאך" ואף מעמידים פסקיהם בעימות עם המדינה! "מי עדיף" היכן הענוה!! מדוע לא מתיעצים בגדולי תורה כגרש"ז אויערבך, הרב סולבייצ'יק ואחרים? אנשים המקפידים על טבל דרבנן ואינם נזהרים מרצח גוי שלדעות מסוימות דינו מסור לשמים!

מבחינה פסיכולוגית היה כאן תיסכול של הנוער הדתי שהרגיש במשך שנים רבות נגרר אחר הנוער החילוני בבנין הארץ. והתחושה שהנה נפלה בידו ההזדמנות ל"הוביל" את העשיה הציונית הביאה אותו לקיצוניות.

אחת ה"קליפות" המסוכנות של הציונות החילונית היתה אותה יוהרה "צברית" אנטי גלותית: "אנחנו זקופי קומה, כל מה שנעשה בגלות - זו חולשה." בעקבות כמה מלחמות והאסון במינכן, אין מדברים יותר על כצאן לטבח יובל, אבל דווקא בשעה כזו ובציבור שלנו מדברים שוב על גלותיות. עולה הטענה "צריכים לדבר היום בסגנון אחר, בדרך של זקיפות קומה, של גאולה." כמה זהירים היו גדולי ישראל ופרנסיו בכל הדורות שלא להוציא כלפי אומות העולם דברים שהכיסוי יפה להם. מי נתן את האחריות בידם של אלו המוכנים לפרסם באמצעי התקשורת שצריך להרוג גוים שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח, ועוד תאוריות משונות ומסולפות. הרי יהודים נמצאים עדין בין הגוים! מדינת ישראל שייכת לעם ישראל כולו לא רק לבעלי זכות הצבעה לכנסת. צריך לשקול היטב כל צעד וצעד על פי השפעותיו כלפי יהודים בעולם כולו.

אנחנו נמצאים בתקופה שהציונות החילונית במשבר. מצד שני נוצרים עיוותים במחנה הדתי. מסלפים את משנתו של מרן הרב ז"ל, ובעצם לא מסלפים אלא שכלל לא לומדים ולא יורדים לעומק משמעותם של הדברים. עלינו להרים את דגל הציונות הדתית האמיתית. שתי סכנות אורבות לנו: מצד אחד בעקבות הדברים שקרו בזמן האחרון, ומצד שני התנערות מכל יהודה ושומרון ומכל ארץ ישראל. עלינו להרים את גישתנו האמיתית. מי שמסתפק בזכותנו על ארץ ישראל כולה, אין לו חלק בתורת משה! מצד שני נדע את האחריות הגדולה שבכל צעד וצעד ונתפלל לסיעתא דשמיא, ולא נאמר ש"רק אנחנו צודקים וכלם טועים וכלם שוטים וכלם בוגדים" אם נדמה לנו שממשלת ישראל טועה, יש רק דרך אחת: להשפיע עליה!

ו. יהודי הארץ ויהודי התפוצות

בעוונותינו הרבים, נכרת שם שמים מפיהם של רבים מיהודי הגולה. עלינו לתת בידם כלי, מקור השראה ליהדותם. מדינת ישראל היא הכלי היחיד לכך, עד יערה עלינו הקב"ה רוח ממרומים ונכיר במלכות שמים. סולם הערכים של תושבי המדינה הוא שיקבע את צביונה ואת ערכה החינוכי עבור יהודי הגולה. לכך דרושה עבודת חריש עמוקה. הצבעה עבור מפלגה כלשהיא בכנסת לא תפתור את הבעיה. השאלה היא מה בראש בראש מעיניהם של תושבי המדינה "סיר הבשר" או טובת הכלל. ומצד שני כלפי יהודי הגולה, אלו המפתחים אידאולוגיות המנותקות מארץ ישראל ותושביה, נאמר להם: אם ארץ זו סובלת, הרי שהדבר נובע גם מחטאיכם שלכם. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כולו והאחריות מוטלת גם על כתפיכם. אלו שאינם מבינים שפה זו יוכלו ללומדה מן הגוים. כשגוי, או יהודי, לוחמים בציונות מתכנים הם ליהודים באשר הם, בניו יורק ובממפיס. אין זה נאה היום לדבר על אנטישמיות לכן מדברים על אנטי-ציונות, כי אצל הגוים היינו הך. אם מדינת ישראל לא הגיעה למה שאמורה היתה להגיע, הרי הסיבה היא, כפי שמסביר הכוזרי:

"אכן מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר! כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד הא-לוה ל'בית השני': רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך - נאום ה'' כי הענין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה, אלו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו - ורבם החשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם... ולכן גמלם הא-לוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוקיות רק במידה מצומצמת, כפי מיעוט התעוררותם, כי הענין האלוקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם - אם מעט מעט ואם הרבה הרבה" (כוזרי מאמר שני).

עלינו מוטל התפקיד לחזק את הבטחון בקיומה של מדינת ישראל. מדינת ישראל איננה אפיזודה חולפת! כי "דבר ה' לעולמים ודבר מדבריו אחור לא ישוב ריקם" אילו היתה זו יצירה אנושית של בן-גוריון וחבריו יכלה המדינה להיות אפיזודה, אך זו יצירה אלוקית של קיום חזון נבואי, ודבר זה עלינו לבטא בקול גדול.

אנחנו מתפללים כל יום "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" הצמח הוא המשיח. הצמח אמנם דל וחולה, רזה וכחוש, אך הוא חי ונושם והוא יצליח!

"ועל כן יאמרו גאולי ה' אשר קיבצם... הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהילים ק"ז).

 


[1] התפרסם בעלון שבות גיליון 107.