03 יום ה-27 לאוקטובר 1958: מיהו יהודי?

  • הרב אביעד תבורי

 

מיהו יהודי?

מדינה ישראל הצעירה מתחילה את צעדיה הראשונים על במת ההיסטוריה. עם הזמן, צצות למדינה החדשה סוגיות והתמודדויות חדשות. יעבור עשור שלם עד שסוגיית הגדרת הזהות היהודית תפרוץ בסערה.
זרח ורהפטיג, אחד מהחתומים על הכרזת העצמאות ושר בממשלת בן-גוריון, כתב כי בשנותיה הראשונות של המדינה הזהות היהודית היתה בעיקרה דתית. לדבריו, הנחת המוצא היתה שהסטטוס קוו ישמר, והזהות היהודית תמשיך להיקבע על פי עקרונות ההלכה היהודית.[1]
במרץ 1958, שר הפנים של ישראל, ישראל בר-יהודה, החליט שהורים ישראלים יכולים להכריז על ילדיהם כיהודים גם במקרים בהם האם לא יהודיה. ההחלטה יצרה סערה במדינה והובילה למשבר קואליציוני. כתוצאה מכך, החליט בן-גוריון להקים ועדה המורכבת מעצמו ושני שרים נוספים.[2]
משימת הוועדה היתה לבחון את כללי הרישום של ילדים בנישואים מעורבים. בעצת בן-גוריון הוחלט לבקש חוות דעת ממלומדים יהודים בארץ ובחו"ל, לפני הכרעה בנושא כה נפיץ. הדיון בממשלה סבב סביב הגדרת רישום ילדים, ולא מבוגרים. במקרה האחרון, הוחלט שכדי להירשם כיהודי, די בכך שהמבוגר "ירגיש" יהודי.
ב-27 לאוקטובר 1958 נשלח מכתב ליותר מ-50 משוררים, חוקרים ורבנים מובילים בבקשה לחלוק את דעותיהם בשאלה הבאה:
במקרה והאם לא יהודיה ולא נתגיירה, אבל היא וגם האב מסכימים שילדם יהיה יהודי – אם לרשום אותו כיהודי על יסוד הבעת רצונם של ההורים והודעתם בתום לב כי הילד אינו בן דת אחרת, או נוסף להסכמת ההורים והודעתם דרוש עוד טקס כל שהוא, - למען שהילד יירשם כיהודי.[3]
הוועדה קיבלה בסך הכל 46 תגובות בכתב.[4] כצפוי, כל הרבנים והמלומדים האורתודוקסים היו מודעים לכך שמדובר בשאלה דתית ולכן סברו שיש להכריע אותה על סמך ההלכה היהודית.[5] לדוגמה, תגובתו של האדמו"ר מליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון, אינה משתמעת לשני פנים:
דעתי ברורה בהחלט, בהתאם לתורה למסורת המקובלת מדורי דורות, כי בענינים כאלה אין כל תוקף להצהרה בדיבור על הרצון להרשם בתור יהודי, ואין בכח הצהרה זו לשנות את המציאות. על פי התורה והמסורת של דורי דורות הקיימת וחייה עד היום הזה – יהודי, או – בסגנון שונה אבל בתוכן שווה – שייך לעם בני ישראל, הוא זר ורק זה שנולד מאם יהודיה או גר שנתגייר באופן גירות מדויק, אשר פרטי סדר גירות זה מבוארים בספרי פסקי דינים של עמנו בית ישראל מדור לדור ועד להשולחן ערוך.[6]
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק הגיב במכתב משותף עם חברו ועמיתו הרב חיים הלר. במכתב הם כתבו את המובן מאליו מבחינה הלכתית, אך הוסיפו את דאגתם:
מאוד אנו תמהים למה תבוא ממשלת מדינת ישראל ותקצץ בנטיעות ותנסה לקעקע את בירת היהדות העתיקה שנתקדשה בדמיהם ובייסוריהם של דורות קדומים, אשר רק הודות להם נשמר ייחודינו כעם קדוש המקושר בחבלי אהבה עזה וקדושה לארץ הקודש. האם מחורבנה של קדושת ישראל תיבנה מדינת ישראל?[7]

 

"ולדה כמותה מנלן"?

לאור כל זאת, נעיין ביסודות ההלכתיים המניעים את שאלת הגדרת יהדותו של ולד. מהו המקור לכך שאנו קובעים את יהדותו של הילד על פי האם ולא על פי האב? וכלשון שאלת הגמרא בקידושין (סח ע"ב): "ולדה כמותה מנלן?"
רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי עונה על השאלה בהבאת פסוק מספר דברים האוסר על נישואי תערובת: "בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ... כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים ז, ג-ד), ומסיק ממנו את הדברים הבאים:
בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה.
הרב ברוך אפשטיין בפירושו לחומש[8] מסביר את הקשר בין ההוכחה לפסוק:
""כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ..." לא הו"ל לסיים בלשון כי יסיר דקאי רק על נתינת בת ישראל לעובד כוכבים, אלא הול"ל כי יסירו דהיה קאי על שני אופני החיתון, אלא ע"כ ה"ק, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנו אשר תלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר קרא בטעם זה מפני שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה."
לאחר שהתורה אוסרת נישואי תערובת לנשים וגברים כאחד, היא מסבירה את הסכנה והתוצאה של נישואים כאלה. ברם, היא מזהירה דווקא על חיתון בת ישראל עם נכרי, ולא להפך. זאת "מפני שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה".
בנוסף, הגמרא ביבמות (מה ע"א) קובעת כי צאצאיו של גוי או עבד המקיים יחסים עם אישה יהודייה הוא יהודי, והוא כשר להתחתן עם בקהל ישראל.
עם זאת, על פי מקורות אחרים, לא ברור אם נוהג זה התקיים בתקופות מוקדמות. בספר ויקרא מופיעה הסיטואציה הבאה:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל...
                                             (ויקרא כד, י-יא).
על פי המדרש הלכה, בנם של אישה ישראלית וגבר מצרי קילל את א-לוהים לאחר שבית דינו של משה קבע כי הוא אינו רשאי לרשת אדמות בישראל כישראלי.[9] המדרש מבין אפוא שהאֵם ישראלית לא הופכת את הולד ליהודי במקרה שהאב מצרי. יתרה מזאת, המדרש מוסיף שבן האישה הישראלית אף התגייר, ועדיין לא הוגדר כיהודי (!).
הרמב"ן (שם) מטיל ספק בפרשנות המדרש, שכן הוא נוגד את ההלכה הנורמטיבית לפיה הזהות היהודית הולכת אחרי האם. הוא מצטט דעה מפי חכמי צרפת הטוענים שלפני שניתנה התורה בהר סיני, המנהג היה להגדיר את הזהות היהודית על ידי האב, כפי שמרמז המדרש.
ברם, הרמב"ן חולק עליהם וטוען כי הכלל של התורה שהבן הלך אחר האם, הוא עקבי. הוא מבין שהמדרש מתייחס למספר הלכות בהם אנו עוקבים אחר שושלת האב, כגון: חוקי ירושה והכהונה. באשר להתייחסות המדרש לגיור, הרמב"ן מסביר שלא מדובר בגיור אמיתי אלא בהחלטתו להשתייך למשפחת אמו ולא למשפחת אביו הגוי.
המקור הישיר ביותר מתקופת המקרא לנוהג המקובל היום, עולה מספר עזרא:
(א) וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱ-לֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה: ס (ב) וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עולם עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵא-לֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: (ג) וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵא-לֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲ-דֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱ-לֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: (ד) קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה:
                                                 (עזרא י, א-ד).
הברית שכרת עזרא כוללת את סילוקן של הנשים הלא יהודיות וילדיהן. ילדיהם של גברים לא יהודים אינם מוזכרים, כך שיש להניח שהם נותרו בקהילה היהודית.
הרב יחיאל וויינברג, פוסק חשוב מהמאה העשרים, הגיב גם כן למכתבו של בן-גוריון. במכתבו הוא מציע סיבות לפסיקת התורה לפיה אנו עוקבים אחר האם בבחינת מיהו יהודי:[10]
לפי דיני התורה הולך הולד אחרי האם. אין אנו יודעים טעמי התורה, יש אומרים שהוא טעם ביולוגי ביצירת הולד ותכנותו הגופנית והנפשית, ויש אומרים שיש בזה טעם מוסרי, שכן האם והשפעתה התמידית מכריעה בחינוך הבנים. [...] ואחרים, רואים את הטעם בוודאות הבלתי מפוקפקת בהשתייכות הילד הנולד לאמו. אבל יהיו הטעמים איך שיהיו, כאן מכריע לא היסוד הרציונלי של החקירה המדעית, אלא היסוד הדתי, שהוא היה הגורם המכריע בעיצוב דמות האומה ובעיצוב המשפחה-העברית.

 

יהדות ישראלית ציונית

לפחות פעמיים נוספות בשנים מאוחרות יותר[11] שאלת הגדרת "מיהו יהודי" יצרה משברים גדולים, הן בישראל והן ביהדות התפוצות. הרב עמנואל יעקובוביץ, שהיה אז רבה הראשי של איחוד הקהילות היהודיות של חבר העמים הבריטי, מתאר את הייחודיות של שאלתנו:[12]
אף נושא לא הציג את האתגר והערעור על נורמות יהודיות מסורתיות שנוצרו על ידי השבת מדינה יהודית יותר מאשר הדיון המתמשך בנושא הגדרת המעמד היהודי.
מדוע זה נכון? מה הופך את הנושא לנפיץ וייחודי כל כך? מדוע "הקמת מדינת היהודים" משפיעה כל כך על השאלה העתיקה "מיהו יהודי"?
נדמה שיש שתי סיבות עיקריות לכך. ראשית, שאלת הגדרת הזהות היהודית איננה נשארת רק בגבולות פנים-ישראליים. השפעתה נוגעת ליהודים בכל רחבי העולם. אין זה מקרי שדווקא בסוגיה זו הכרעות של הממשלה והמשפט הישראלי איימו לפצל את העולם היהודי. בנימה דומה, מתנסח הרבי מליובאוויטש במכתבו:
שאלת הרישום, באיזה תואר שיבחרו, אינו ענין מוגבל לארץ ישראל בלבד. כי מובן מאליו, וכמבואר גם במכתב כ', שאין ביכולתו של מישהו להקים מחיצה בין יהודי ארץ ישראל ליהודי חוץ לארץ, ואדרבה, כל אחינו בני ישראל באשר הם שם מהוים עם אחד, מיום היותם לעם, למרות פיזורם בכל קצוי תבל. מכאן, שפתרון השאלה צריך להיות כזה שראוי להתקבל על כל בני ישראל בכל מקום שהם...[13]
שנית, היה חשש עמוק בעולם היהודי שמדינת ישראל מנסה ליצור יהדות חדשה. מהלך זה העלה חשד שהציונות החילונית מנסה להגדיר מחדש את הלאום היהודי.
היהדות הוגדרה מאז ותמיד כדת ולאום כאחד. לאורך כל שנות הגלות הארוכות היה זה ההיבט הדתי ששמר על זהותנו היהודית. האם מדינת ישראל החדשה תשנה זאת? האם יתפתחו קריטריונים חדשים להגדרת העם היהודי שידחו את מקומה של הדת?
הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל מתייחס לנושא זה במאמרו החשוב על האח דניאל.[14] האח דניאל (שמואל אוסוואלד רופאייזן, 1922-1998) נולד למשפחה יהודית בפולין. במהלך השואה, הוא המיר את דתו לנצרות על מנת להינצל מהנאצים. בשנות החמישים הוא פנה בבקשה לאזרחות ישראלית. הוא טען שלמרות שהוא אינו יהודי שומר מצוות, על פי ההלכה היהודית הוא עדיין נחשב יהודי.
ממשלת ישראל דחתה את בקשת האח דניאל בנימוק שהתנצר. התיק הגיע לבית המשפט העליון ובשנת 1962 בית המשפט אישר את החלטת הממשלה: כל יהודי המתגייר לדת אחרת יאבד את זכות אבותיו לעלות לישראל.
בהקדמתו מציין הרב ליכטנשטיין את השינויים שמדינת ישראל הביאה לדיון המתמשך על מיהו יהודי:
קיומה של המדינה שינה מן הקצה אל הקצה את אופייה של הבעיה עצמה. ייסודה של המדינה פתח את האפשרות שגורמים פוליטיים וגאוגרפיים יקבעו את החברות בכנסת ישראל, בנוסף לנתוני גזע ודת, או במקומם. האפשרות הזאת היא כמובן דו־צדדית. מצד אחד אפשר לטעון שהיהודים שחיים במדינת ישראל הם באופן כלשהו יותר 'יהודיים' מאשר אחיהם לדת שחיים במקום אחר. [...] מאידך, הרוצה לטעון לטובת הכלה בניגוד להוצאה מן הכלל, עשוי לסבור שתושבים לא יהודים של המדינה, שייכים אף הם — במובן מסוים — ל'כנסת ישראל'.[15]
סוגיית הזהות היהודית בישראל ממשיכה אפוא ללוות אותנו גם בשנות השישים, ותמשיך להופיע גם הלאה. נדמה כי השאלה עודנה שבה ומגיחה מדי פעם במדינת ישראל ובתפוצות, בהקשרים שונים ומגוונים.
 
 
 
 
 
[1] ראו בספרו חוקה לישראל - דת ומדינה, עמודים 153-178.
[2] בנו של בן-גוריון התחתן עם אישה לא-יהודית, ולכן נראה כי הוא גילה עניין אישי בנושא זה. ראו: אניטה שפירא, בן-גוריון, דמותו של מנהיג עמודים 127-129.
[3] הרב סולוביצ'יק, איש על העדה (ידיעות אחרונות, 2011), עמוד 200. למכתב המלא:
[4] כל התגובות נאספו ופורסמו על ידי הממשלה באוסף הנקרא "קובץ מיהו יהודי". סיכום של כל התשובות ניתן למצוא בספרו של אברהם קורמן "יהודי מיהו ומהו".
[5] מרבית התגובות הסכימו כי ההגדרה של הזהות היהודית היא דתית. למרבה האירוניה, התגובות מעולם לא טופלו כראוי על ידי הממשלה.
[6] המכתב המקורי פורסם בכתב העת הפרדס, שנת ל"ד, חוברת א', עמוד 36.
[7] המכתב המלא נמצא בספרו של הרב סולוביצ'יק, איש על העדה, "על סוגיית "מיהו יהודי?" (א)", עמודים 200-202.
[8] תורה תמימה דברים ז, ג-ד.
[9] ספרא, אמור ד.
[10] המכתב השלם פורסם בספרו לפרקים עמודים שא-שיא. הציטוט נלקח מעמוד שז.
[11] בשנת 1968 עלתה לכותרות פרשת שליט. בנימין שליט, קצין ישראלי, התחתן עם אישה לא יהודייה. בשנת 1970 קבע בית המשפט העליון כי ניתן לרשום את ילדיו כיהודים. לאורך שנות ה-70 פרץ משבר גדול בממשלה בשאלת ההכרה בגיור רפורמי וקונסרבטיבי.
[12] Immanuel Jakobovits, If Only My People, p.193.
[13] הפרדס, שנת ל"ד, חוברת א', עמוד 36.
[14] "האח דניאל והאחווה היהודית", מוסר אביב (מגיד, תשע"ו), עמודים 247-270.
[15] מוסר אביב, עמודים 248-249.