03: תקיעה על סדר הברכות: על היחס שבין שופר ותפילה

  • הרב יאיר קאהן

תקיעה על סדר הברכות: על היחס שבין שופר ותפילה / הרב יאיר קאהן

א. מבוא

המשנה בראש השנה (לג, ע"ב) רואה את מצוות השופר כדורשת השמעת שלוש "יחידות" של תרועה:

סדר תקיעות: שלוש של שלוש שלוש. שיעור תקיעה כשלוש תרועות. שעור רועה כשלוש יבבות.

כל "יחידה" של תרועה מורכבת מתרועה אחת הכרוכה בשתי תקיעות, מלפניה ומלאחריה. מכל מקום, קולה המדוייק של ה"תרועה" שימש נושא למחלוקת תנאים. לדעת אחד מהם, קול התרועה הוא כקול גניחה, "גנוחי גנח", מעין קול "שברים" שלנו; ואילו לדעת תנא אחר קול התרועה הוא קול יבבה ויללה - "ילולי יליל".

רבי אבהו מעלה את ההצעה שלפיה קול התרועה הוא קול "מורכב": מתחיל בגניחה ומסיים ביללה. צירוף זה הלוא הוא אותם קולות "שברים-תרועה" שלנו (שם, לד, ע"א).

כדי לענות על מירב האפשרויות, כל קול מקולות התרועה חייב להיכרך בשתי תקיעות, וחוזרים על סדר זה שלוש פעמים. בסדר זה אנו נוהגים קודם תפילת המוסף כדי להבטיח שנקיים את המצווה הבסיסית. סדר תקיעות זה ידוע גם בכינויו "תקיעות דמיושב".

הגם שמצוות שופר נתמלאה זה מכבר, אנו ממשיכים ב"תקיעות דמעומד". צורך זה, בחזרה על התקיעות, נובע מקיום המצווה האופטימלי, של שילוב תקיעת השופר בשלוש הברכות הנאמרות בתפילת המוסף של ראש השנה: "מלכויות", "זכרונות" ו"שופרות". שילוב השופר בברכות אלה ידוע בכינויו כ"תקיעות על סדר הברכות" ויעמוד במרכז דיוננו. נפתח בדיון הנוגע למקורן של שלוש ברכות אלה.

ב. מלכויות, זכרונות ושופרות

הגמרא (ר"ה לב, ע"א) מצטטת פסוקים שונים מן המקרא כמקור לשלוש ברכות אלה. במקום אחר (שם טז, ע"א) היא אף מוסיפה:

אמר הקב"ה: ... אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות; מלכויות - כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה; ובמה? בשופר.

ממקורות אלה עולה לכאורה כי מקור שלוש הברכות הוא מן התורה.

בפירושו לתורה (ויקרא כג, כד) מפרש רש"י את הפסוק המקראי "זכרון תרועה", כמתייחס לברכות הזכרונות והשופרות:

זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל.

הרמב"ן (שם) חולק על רש"י בנקודה זו:

והיה צריך הרב [=רש"י] להביא גם פסוקי המלכויות מן המדרש, שלא יתכן שיזכי הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכויות... אבל כל זה אסמכתא מדבריהם...

בהסתמכו על מקור זה, מסיק הרמב"ן כי חובת אמירת הברכות היא מדרבנן בלבד. ממילא, הוא טוען כי הגמרא שהביאה פסוקים שונים כמקור לברכות אלה שתה כן רק בדרך של “אסמכתא".

בפירושו לספר המצוות, טוען הרמב"ן שאין לקבל כפשוטן מקורות אמוראיים המביאים, כביכול, "ציטוטים" מפיו של הקב"ה. הוא מוכיח זאת מהסוגיה שנזכרה לעיל, שבה מופיעה, כביכול, דרישה מאת הקב"ה ("אמרו לפני") לאמירת שלוש הברכות, כשלמעשה מקורן וחיובן מדרבנן בלבד. קודם שננסה להסביר מה יענה רש"י לקושיית הרמב"ן, נתבונן טוב יותר במהות התקיעה שעל סדר הברכות.

ג. תקיעות דמעומד

כפי שצויין לעיל, קיומה של מצוות התקיעה על סדר הברכות הוא ב"תקיעות דמעומד", כאשר אמירת שלוש הברכות מלווה א תקיעת השופר.

קיים דיון נרחב בראשונים ביחס לקיום מצוותן של תקיעות אלה. לפי המנהג המקורי, ברכת "מלכויות" לוותה בתקיעת סדרה של "שברים-תרועה" (היינו: תשר"ת). לעומת זאת, ברכת "זכרונות" היתה מלווה בתקיעת סדרה של "שברים" (תש"ת), ואילו ברכת "שופרות" לוותה בתקיעת סדרה של "תרועה" (תר"ת).

ממבט ראשון הדבר נראה משונה, כיוון שאין עקביות בהשמעת התרועה. שלושת ה"נוסחים" של התרועה נשמעים לחלופין בשלוש הברכות. ייתכן איפוא שהתקיעה הנכונה של "התרועה" נשמעת רק באחת משלוש הברכות. הראשונים אכן התחבטו מהסתירה הפנימית המובלעת במנהג זה.

קיימות מספר הצעות לפתרון בעיה זו. רב האי גאון ובעל "המאור" מציעים לומר ששלושת "נוסחי" התרועה אינם "בלעדיים", אקסקלוסיביים. אמנם, רצוי שיישמע קול "תרועה" אחד ואחיד, אך בדיעבד כל "נוסח" של תרועה מתקבל.

הרי"ף והרמב"ם טוענים שלא ניתן ל"וותר" על שמיעת קול ה"תרועה" המדוייק, האחד והיחיד. עם זאת, הם מסבירים כי אין חשיבות להשמעתו דווקא בעת ה"תקיעות דמעומד", שהרי המצווה דאורייתא כבר נתקיימה ב"תקיעות דמיושב".

לעומת זאת, טוען רבינו תם שכל האפשרויות כלולות בצמד של "שברים-תרועה". מסיבה זו, הוא משנה את המנהג כך שהצמד "שברים תרועה" ילווה את כל שלוש הברכות.

מנהגנו, ה מבוסס על דברי בעל "הערוך", כולל את כל שלושת נוסחי התרועה בכל אחת משלוש הברכות.

רוב השיטות שהוצעו לעיל מקבלות את ההנחה הבסיסית שלפיה קול "תרועה" כהלכתה חינוי הוא ל"תקיעות דמעומד". הרמב"ן, כך נראה בבירור, דוחה הצדה את הבעייה כולה. לטענתו קיים הבדל בסיסי בין מצוות השופר בראש השנה לבין המצווה ללוות את ברכות המוספין בקול השופר. הבדל זה מקורו בשני מקורות שונים ועצמאיים.

בפרשת אמור (ויקרא כג, כד) נצטווינו לתקוע שופר בראש השנה. מצווה זו ממוקדת בשופר, ולכן דורשת ביצוע מדוייק של הקולות הנדרשים, הרכב של תקיעה-תרועה-תקיעה, שלוש פעמים.

בפרשת בהעלותך (במדבר י, ט) נצטווינו לתקוע בחצוצרות בכל פעם שבו עם ישראל עומד בפני סכנה. הן לדעת הרמב"ם (הלכות תעניות א, א), הן לדעת הרמב"ן (ראה פירושו לספר המצוות, מצוות עשה ה). מצווה זו יוצרת חיוב של תפילה וזעקה שאליהם נלווה קולה של החצוצרה. מכאן, שהדיוק והדקדוק בהשמעת קול החצוצרה אינו חיוני. הרמב"ן ממשיך ומזהה את הלכות ה"תקיעה שעל סדר הברכות" בראש השנה עם מצוות התקיעה בחצוצרות בעת סכנה, מתוך תפישה שלפיה גם ראש השנה - יום הדין - הוא יום של זעקה ותחינה על צרה שלא תבוא.

לפי הרמב"ן, בתקיעת השופר שקודם תפילת המוספין ("תקיעות דמיושב"), מתקיים ומושלם חיוב התקיעה המיוחד לראש השנה.

החיוב הנוסף, של "ליווי" ברכות המוספין בקול השופר - "תקיעות דמעומד" - שורשו נעוץ בהלכה הכללית של תפילה בעתות צרה . לכן, הגם שהדיוק בהשמעת קולות התרועה חיוני ל"תקיעות דמיושב", אין בו צורך כאשר מדובר ב"תקיעות דמעומד".

אותם ראשונים שאינם מקבלים את פתרונו של הרמב"ן, עשויים להסכים עם גישתו שהדיוק בהשמעת הקולות אכן אינו נחוץ כשמדובר בחיוב התקיעה בחצוצרות בתעניות ובעתות צרה. מנגד, יכולים הם לדחות לחלוטין את גישת הרמב"ן בנוגע לחובת התקיעה בראש השנה. ראשונים אלה ה יכולים לטעון כי "תקיעות דמעומד" אינן מהוות חיוב נוסף השונה משה של "תקיעות דמיושב". ההלכה המחייבת את השמעת קול השופר על סדר הברכות היא קיום "מלא" ושלם יותר של מצוות התקיעה הכללית של ראש השנה.

אכן, גישה אחרונה זו מניחה שמצוות השופר בראש השנה הינה יותר מאשר "סתם" חובה ל"שמוע" קול שופר. השופר הוא אחת מצורות התפילה, צעקה וזעקה לפני הקדוש-ברוך-הוא שביטוייה אינו מילולי אלא קולי (ראה תוספות פסחים קטו, ע"א ד"ה מתקיף). ומכל מקום, כאשר מלווה היא באמירת שלוש הברכות שעל הסדר, "תפילת" השופר ניזונה ומתעשרת מתוכנן של הברכות. אשר על כן, למרות שמצוות השופר הבסיסית נתקיימה זה מכבר בעת "תקיעות דמיושב", קיומה המלא והשלם, ברמתו הגבוהה, מוצא מן הכוח אל הפועל בהשמעת קול השופר המלא ורווי בתוכנן של ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות.

לפי הבנה זו, יהא זה אך הגיוני שאותו דיוק ודקדוק הנדרש ב"תקיעות שמיושב" יחול אף על ה"תקיעות דמעומד".

ד. השלכות הגישות השונות

כתב הרמב"ם בהלכות שופר (ג, יא):

זה שתוקע כשהן יושבין, הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים, ואינו מדבר בין תקיעות שיושב לתקיעות שמעומד.

ייתכן לראות בהלכה זו הלכה ספציפית לבעל התוקע, כיוון שהברכה הנאמרת על ידו קודם התקיעות דמיושב צריכה לחול גם על התקיעות שלאחריה. אכן, ישנן דעות שמרחיבות הלכה זו לכלל הציבור (ראה מגיד משנה, שם). אם נראה, כאמור לעיל, את ה"תקיעות דמעומד" כקיום של מצוות השופר, יהא זה הגיוני לדרוש מידה מסויימת של המשכיות בין ראשית המצווה לתכליתה. אם, מצד שני, הלכת התקיעות שעל סדר הברכות היא מצווה עצמאית, אין מניעה להפסיק בין שני סדרי התקיעות.

הברכה שאנו אומרים קודם התקיעות ידועה כ"ברכת המצוות". בחלק מהברכות אנו עושים שימוש במינוח "על" (דוגמת "על נטילת ידיים"), ואינו בחלקן אנו עושים שימוש בצורת "ל-" (דוגמת: "להדליק נר של שבת"). הגמרא במסכת פסחים (ז, ע"ב) מחזרת למצוא מודל או עיקרון שיהא בו כדי להסביר את השוני בין שני ניסוחים אלה. מכל מקום, מסקנתה הלא-ברורה של הסוגייה הביאה עמה ויכוח ער בין הראשונים. רבינו תם סבור כי המינוח "על" מתייחס לאותן מצוות המקויימות במעשה מוגדר וראשוני, חד פעמי. לעומת זאת, הניסוח "ל-" מתייחס למצווה שקיומה נמשך אל מעבר למעשה הראשוני (דוגמת תלמוד תורה או הנחת תפילין). הרמב"ן חולק על רבינו תם, ומביא מספר דוגמאות שאינן עולות בקנה אחד עם שיטתו.

אחת השאלות העולות בסוגיית מצוות השופר נוגעת לנוסח הברכה: "וציוונו לשמוע קול שופר". הרמב"ן טוען כי מצוות השופר צריכה להוות דוגמא קלאסית למצווה שקיומה הוא במעשה חד-פעמי. ככלות הכל, אדם מישראל צריך לשמוע שלוש יחידות של "תרועה" ותו לא מידי.

הרא"ש מבקש להגן על שיטת רבינו תם, וטוען כי מצוות השופר אינה מקויימת במעשה חד-פעמי שהרי חלה חובה נוספת לשמוע את ה"תקיעות דמיושב".

לאור האמור לעיל, הדברים מתבררים כמאליהם. הרמב"ן, לשיטתו, סבור שהתקיעות על סדר הברכות הן קיום "עצמאי", שאינו חלק מקיום מצוות השופר הבסיסית. ממילא, אין הוא מקבל את עמדת הרא"ש כאילו מדובר במצווה "מתמשכת". תקיעת השופר אינה חלק מן התפילה, ודי בהשמעת מספר קולות כדי להגשימה. זו מצווה שקיומה מוגדר וחד פעמי.

הרא"ש, לעומת זאת, רואה בוודאי בתקיעות שעל סדר הברכות המשך קיומה של מצוות השופר הבסיסית, והשלמתה ברמה הגבוהה ביותר. ראיית מצוות השופר כמצווה שקיומה אינו "חד פעמי" ומוגדר, אינה נובעת איפוא רק בשל פער הזמנים שבין "תקיעות דמיושב" לבין "תקיעות דמעומד". תפישת השופר כאחת מצורות התפילה - ומכאן צמידותה לסדר הברכות - הופכת אותה למצווה "מתמשכת" מעצם טיבה וטבעה. לפי הבנה זו, אפילו היתה הברכה נאמרת מיד בסמוך ל"תקיעות דמיושב", עדיין המינוח הראוי היה "לשמוע קול שופר" ולא "על שמיעת קול שופר".

ה. שיטת רש"י

כך שנינו (ראש השנה לד, ע"ב) :

תנו רבנן: תקיעות אין מעכבות זו את זו; ברכות אין מעכבות זו את זו; תקיעות וברכות של ראש השנה מעכבות.

רש"י מסביר הלכה זו כבאה לומר שמצוות אמירת שלוש הברכות בראש השנה אינה יכולה להיות מקויימת ללא קול תקיעת השופאר הנלווה אליהן, ולהיפך: מצוות השופר אינה מקויימת ללא אמירת הברכות המתלווה אליה.

התוספות (לג, ע"ב) דוחים פירוש זה. לדעתם, כל אחת משלוש הברכות תלוייה בחברותיה. כיוצאבזה, כל אחת משלוש היחידות של התרועה תלוייה בחברותיה.ומכל מקום, הברכות והתקיעות אינן תלויות זו בזו.

אם נסבור, כשיטת הרמב"ן, שכל אחת משתי המצוות, השופר והברכות, היא עצמאית, "חי הנושא את עצמו", הרי שלא תהא סיבה להניח שקיומה של המצווה האחת יהא קשור לקיומה של האחרת. אם נראה, מנגד, בברכות המוספין "הרחבה" של מצוות השופר ומילוייה בתוכן נוסף, הרי שהתלות בין השתיים מתקבלת על הדעת.

התוספות דוחים את פירושו של רש"י לדברי הגמרא שנזכרו לעיל, ומהן עולה כי על אדם להעדיף, בשעת הצורך, שמיעת קול שופר ללא אמירת ברכות המוספין על פני אמירת ברכות המוספין ללא שמיעת קול שופר, וזאת מאחר שמצוות השופר היא מדאורייתא ואילו הברכות הן רק מדרבנן. אכן, אם נאמר כדעת רש"י, שמצוות השופר תלוייה באמירת הברכות, מהו הרווח והתועלת בשמיעת קול שופר ללא אמירת הברכות?

שמא ניתן לפתור בעייה זו על ידי הצעת פירוש שונה במקצת לדברי הגמרא. לפי הצעה זו, רש"י סבור כי ברכות המוספין הן "הרחבה" של מצוות השופר. הגם שהוא מודה כי מצוות השופר מקויימת גם ללא אמירת הברכות, הרי שעדי להשיג את קיומה ה"מלא" והשלם של מצוות השופר יש צורך לסמוך אותה לאמירת הברכות.

מה קורה במקרה ההפוך כאשר הברכות נאמרות ללא השמעת קול השופר?

לדעת הרמב"ן, התקיעה על סדר הברכות אינה תלוייה במצוות השופר, אלא בחובת התפילה בעת צרה. ממילא, הברכות הן העיקר ואילו קול השופר רק נלווה אליהן, כמסייע אך לא כתוספת הכרחית. חסרונו של השופר יפגום מעט בקיום המצווה, אך לא יביא לביטולה.

לעומת זאת, לדעת רש"י לברכות המוספין אין מעמד עצמאי. יש בהן "הרחבה" של מצוות השופר. מכאן, שבהיעדר תקיעת השופר נשמט בסיסן של הברכות והן מאבדות את משמעותן.

הרמב"ן תומך את גישתו הרואה בברכות מצווה מדרבנן בדברי הגמרא הנזכרת שמבכרת "תקיעת שופר ללא ברכות" על פני "ברכות ללא תקיעת שופר". הגמרא מבהירה כי התורה ציוותה על תקיעת השופר, בעוד שעל הברכות נצטווינו רק מדברי חכמים. לשיטת הרמב"ן, שלפיה יסוד התקיעה על סדר הברכות הוא קיום של מצוות תפילה, ראייה זו משכנת ביותר. אחרי הכל, הגמרא מתייחסת לתפילה גופה כאל מצווה דרבנן.

רש"י, מכל מקום, הבין שהברכות הן "הרחבה" של מצוות השופר. ממילא, כאשר ברכות המוספים שנאמרות ללא תקיעת שופר המלווה אותן הן חסרות משמעות. במצב זה חובת אמירתן היא מדרבנן בלבד. ועם זאת, כאשר הברכות מלוות את השופר, ייתכן אף ייתכן שיש בהן קיום של מצווה דאורייתא, כמודל האופטימלי לקיומה המלא והמושלם של מצוות התקיעה בשופר.