04: הבציעה על המצות בליל הסדר

  • הרב שלמה לוי

הבציעה על המצות בליל הסדר / הרב שלמה לוי

איתא בברייתא בפסחים קטו, ע"ב:

...דבר אחר: " לחם עוני" - עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה.

ופירש רש"י:

"אף כאן בפרוסה": לברך על אכילת מצה.

ושתי שלמות מייתי משום ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי כיכרות שלמות ובוצע מאחת השלמות.

לכאורה, בליל הסדר קיים ניגוד בין החובה לברך, כבכל יום טוב אחר, על מצות שלמות מדין "לחם משנה", לבין החובה לברך על מצה שהיא "לחם עוני", היינו: פרוסה.

מדברי רש"י משמע שניתן להפריד בין הדבקים: יש לברך "על אכילת מצה" על הפרוסה, ואילו הבציעה תיעשה על שתי המצות השלמות.

להלן ננסה לבאר את השיטות השונות שמופיעות בדברי הראשונים בפתרון בעיה זו ונבחן כיצד נפסקה ההלכה בעניין זה.

התוספות על אתר מביאים את דברי הגמרא בברכות (לט, ע"ב): "הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה לתוך השלמות ובוצע", שממנה עולה כי אין להפריד לגמרי בין בציעת המצות השלמות לבין אכילת הפרוסה.

היות המצה "לחם עוני" באה לביטוי גם בברכת "המוציא". בראשונים קיימות שלוש מחלוקות עיקריות בנושא זה, ועיקרן:

א. כמה מצות לוקחים לברכת "המוציא"?

ב. דרך הבציעה

ג. שיעור האכילה

להלן נדון בשאלות אלה כסדרן.

א. כמה מצות לוקחים לברכת "המוציא"?

בעלי התוספות, וכמוהם ראשונים רבים, סבורים שיש לקחת שתי מצות שלמות מדין "לחם משנה", ועליהן להוסיף פרוסה משום "לחם עוני". היינו: בסך הכל שלוש מצות.

והתוספות מוסיפים שבמצה השלישית מקיימים דין "כורך" כדי לקיים מצווה בכל שלוש המצות (שעל מספרן נאמרו כבר רמזים רבים).

הרי"ף והרמב"ם חולקים על שיטה זו. לדעתם, יש לקחת לברכת "המוציא" מצה ופרוסה בלבד ולא שתי מצות שלמות. וכך כותב הרי"ף:

ובפסח אתא 'לחם עוני' וגרעא לפלגא דחדא. הלכך בצעינן אחדא ופלגא, וכד בצע - מנח לה לפרוסה בגווה דשלמתא ובצע. דאמר רב פפא: הכל מודים בפסח מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע.

נעיר שכך הוא גם מנהג הגר"א, לקחת מצה וחצי ולברך עליהן.

ב. דרך הבציעה

בשאלה זו מצאנו ארבע שיטות עיקריות:

* שיטת הר"י בתוספות (וראשונים רבים אחרים): "מברך 'המוציא' על השלמה, והדר 'על אכילת מצה' על הפרוסה ובוצע".

* שיטת רבי מנחם מיוני המובאת בתוספות: שתי הברכות הן על הפרוסה (כך גם שיטת "בעל המאור" בברכות ועוד ראשונים).

* שיטת הראב"ן (מובאת גם בראבי"ה פסחים), וכן דעת הר"ח והגאונים: מברך 'המוציא' על הפרוסה, ו'על אכילת מצה' על השלמה. גם הטור (בסימן תעה מביא שיטה כזו).

* שו"ת הגאונים (ולענ"ד כך גם שיטת הרמב"ם והרי"ף): מחזיק את השלמה והפרוסה, מברך שתי ברכות, ואוכל כזית מהיכן שירצה. דומה שלדעת הרי"ף והרמב"ם, כל מה שנוטל ומברך עליו נחשב כדבר אחד, כשם שכאשר מברך על ככר שלמה, הברכה חלה על כולה אף על פי שהוא בוצע אותה ואוכל רק חלק ממנה. הוא הדין, כאשר מחזיק המברך בידיו את שתי המצות, השלמה והפרוסה, שתיהן נחשבות כאחת, ועל כן יכול לאכול כזית מהיכן שירצה.

החולקים על הגישה הרביעית סבורים שאף על פי שהוא מחזיק שתיהן כאחת בשעת הברכה, יש להתייחס בנפרד לכל אחת מהן, וממילא יש לדון מהו "תפקידה" של כל אחת מהן. לכאורה, נקודה זו עומדת גם ביסוד המחלוקת הראשונה.

לפי הרי"ף, מכיוון שכל המצות נחשבות כאחת, לקיחת שתי מצות שלמות והוספת פרוסה עליהן, אינן מבטאות קיומו של "לחם עוני", שהרי המברך לא גרע דבר ממנהגו בשאר ימות השנה, והריהו מחזיק שתי מצות שלמות. לכן עליו להחזיק בידיו רק מצה וחצי ופיחות זה – ממנהגו בכל השנה – מבטא את "לחם העוני".

לעומת זאת, החולקים עליו רואים כל מצה בפני עצמה. לכן, הפרוסה נחשבת "לחם עוני" בלי קשר לעובדה שיש לידה שתי מצות שלמות.

אם נקבל הנחה זו, שלפיה יש לראות את הפרוסה והשלמה כשני דברים נפרדים, דעת הר"י תהיה מובנת. ברכת "המוציא" הריהי ברכת הנהנין, וחובתה נוהגת בליל הסדר כבכל השנה, וקיומה במצה שלמה דווקא, והיא-היא המצה שבה מתקיימת מצוות אכילת מצה. לעומת זאת, מצוות "לחם עוני" מתקיימת בפרוסה.

את שיטתו של רבי מנחם מיוני ניתן אולי להבין באמצעות החילוק שבין הברכה לבין הבציעה והאכילה. ברכה אמורה להיעשות על מצה שלמה. אמירת ברכה על דבר שלם ומשובח מעניקה חשיבות לברכה. לעומת זאת, האכילה היא קיום של מצוות מצה, ולכן בשלב האכילה יש לאכול "לחם עוני", היינו: את המצה הפרוסה.

קיים עדיין קושי בהבנת שיטת הראב"ן, שלפיה מברכים "המוציא" על הפרוסה ואילו "על אכילת מצה" על השלמה.

ג. שיעור האכילה

הלכה פשוטה היא שחייבים לאכול כזית מצה. לכן, הסובר שאוכלים רק ממצה אחת, ודאי יסבור שמסתפק בכזית.

לכאורה, גם הסובר שיש לאכול משתי המצות יסבור שאוכל כזית לשם אכילת מצה, ורק "כלשהו" לשם 'המוציא', כדרכו בכל ימות השנה ש'המוציא' אינו מחייב אכילת כזית, ורק אכילת מצה דורשת כזית.

הראבי"ה והמרדכי אומרים שיש לאכול כזית הן מן השלמה, הן מן הפרוסה. ולכאורה יש לברר מנא לן שיעור כזית זה?

ד. המצה כעיקר סעודה

הגמרא (פסחים דף קכ, ע"א). מביאה את דברי רבא שלפיהם חיוב מרור בזמן הזה הוא רק מדרבנן, מכיוון שאכילתו תלויה בקרבן פסח, "על מצת ומרורים יאכלוהו".

לעומת זאת, חיוב מצה בזמן הזה הוא דאורייתא, מכיוון שחובת המצה נלמדת מפסוק נוסף - "בערב תאכלו מצות".

יש שהבינו שמדאורייתא קיימים שני חיובים של אכילת מצה בליל הסדר: מצה שבאה עם הפסח, ומצה מדין "בערב תאכלו מצות". ומכל מקום, גם לו היה ניתן, בזמן שבית המקדש היה קיים, לקיים את שתי המצוות בכזית אחד, יש לפנינו שני קיומים נפרדים.

אכן, יש שחלקו והבינו שקיימת רק מצווה אחת של אכילת מצה בליל הסדר. החידוש של רבא הוא שחייבים בה גם ללא קרבן פסח.

כידוע, גם בלילה הראשון של סוכות חייבים לאכול כזית פת. דין זה נלמד בהיקש מחובת אכילת כזית מצה פסח. אמנם, בליל סוכות איננו מברכים "על אכילת פת" כשם שמברכים אנו בפסח "על אכילת מצה". הסיבה לכך היא שאנו מברכים "לישב בסוכה", וברכה זו על הישיבה בסוכה עולה גם למצוות אכילת הפת.

האחרונים חקרו בטיב הקשר שבין מצות האכילה לבין הישיבה בסוכה (ואין כאן מקום להאריך בנקודה זו). לענייננו, חשוב להבין ולזכור את הגישה שלפיה אכילת כזית פת בסוכה היא קיום של מצוות ישיבה בסוכה.

הווי אומר: אכילת הפת אינה מצווה כשלעצמה. המצווה היא שאותה פת, שעליה קובעים את הסעודה, תיאכל בסוכה. במלים אחרות: בליל סוכות אינך יכול לחמוק מקביעת סעודה, ומחובתך לקבוע סעודה זו בסוכה דווקא.

אם נשוה זאת למצוות מצה, ניתן לומר שיש במצה שני קיומים:

א. מצווה אחת היא לאכול מצה עם קרבן פסח הנאכל על השובע. כאן, המצווה מתבטאת בעצם אכילת המצה.

ב. מצווה שניה היא לקיים "בערב תאכלו מצות". כאן, המצווה היא להפוך את המצה למזון העיקרי שעליו קובעים את סעודת החג, במקום הלחם שאתה אוכל בדרך כלל. כשם שבסוכות הנך חייב לקבוע את סעודתך בסוכה, כך בפסח עליך לקבוע את סעודתך על המצה.

לפי תפיסה זו, ניתן להבין מדוע דווקא ברכת "המוציא" צריכה להיות על הפרוסה, שהרי היא המסמלת את הסעודה וה"לחם".

לעומת זאת, דין "לחם עוני" נאמר על מצה ("בערב תאכלו מצות"), ולא על מצה של קרבן פסח. על כן, ברכת "על אכילת מצה" תיאמר דווקא על המצה השלמה. לפי זה גם מובן מדוע יש לאכול כזית דווקא מהמצה שעליה הוא אומר את ברכת "המוציא", שהרי בה מקיים הוא את מצוות "בערב תאכלו מצות".

כמובן, אין הכרח במסקנה זו: גם אם נאמר שמעיקר הדין הסעודה צריכה להיקבע על מצה, ולכן מברכים "המוציא" על הפרוסה, עדיין יכולים לקיים זאת בפועל במצה שנאכלת במשך הסעודה ולא חייבים לאכול מיד בתחילת הסעודה כזית מצה ולצאת ידי חובה מיד בסמוך לברכת "המוציא".

ה. הלכה למעשה

להלכה מביא הטור את הדעה שסוברת שצריך לאכול כזית מן הפרוסה שעליה מברכים "על אכילת מצה", ואת הדעה שסוברת שצריך לאכול כזית מן המצה השלמה, שעליה – לדעתם - מברכים גם "על אכילת מצה".

לאור ספק זה, כותב המחבר ב"שולחן ערוך" שיש לאכול כזית הן ממצה השלמה והן כזית מהפרוסה.

ה"ביאור הלכה" על אתר תמה על כך, שהרי לא מצאנו מקור לאכילת שני זיתים. כאמור, ככל הנראה פסק זה נובע מחמת הספק לגבי הבציעה, והלכה למעשה נפסק שיקח כזית מהשלמה וכזית מהפרוסה (כמובן, כאשר יש לו מספיק מצה שמורה כדי שני זיתים).

אכן, בדרך כלל קיימת בעניין זה בעיה מעשית: מספר ה"כזית" שיש במצה, קטן בהרבה ממספר המסובים, ועורך הסדר אינו יכול לתת לכל אחד מהם כזית מצה הן מן השלמה והן כזית מן הפרוסה. מכיוון שכל אחד מהמסובים חייב לאכול שני "כזית" נהגו שעורך הסדר מפורר את המצה לחלקים רבים, וכל אחד מקבל מהעורך חלק קטן, ואוכל פעמיים "כזית" ממצות אחרות.

החיסרון בשיטה זו הוא שכל אחד מהמסובים אינו מקבל כזית מהשלמה וכזית מהפרוסה. מצד אחד, אין הוא מקיים את מצוות אכילת מצה במצות שעליהן נאמרה הברכה, או על "לחם עוני" שהוא המצה הפרוסה. מצד שני, מכיוון שכך היא המציאות, יכול הוא להסתפק ב"כזית" אחד, שהרי כל ההלכה שמחייבת אכילת שני "זיתים" לא באה אלא מחמת ספק, מאיזו מצה עליו לבצוע, והוא לא אוכל "כזית" שלם, לא מזו ולא מזו!

בעיה נוספת הקיימת כאן שהרי הבוצע צריך לכתחילה גם בלי קשר לפסח לחלק כזית לכל אחד מהמסובין וכאן הוא לא יכול לקיים זאת.

על כן נראה לכאורה, שעדיף שכל אחד מהמסובין יחזיק בידו בשעת הברכה מצה שלמה ופרוסה, ומתוך ברכת עורך הסדר יכווין לצאת ידי חובת המצווה במצות שבידו, ומיד לאחר הברכה יבצע מהמצות שבידו ויאכלן בהסבה. באופן זה גם נמנעת ההפסקה הגדולה שבין הברכה לאכילה, כאשר יש מסובים רבים ומחלקים את המצות עורך הסדר לכולם, ואחר כך מצרפים אליהן מצות להשלמת שיעור שני זיתים.