יראת שמיים ושנאת חינם

*

לע"נ אבי מורי

אלחנן בן ישעיהו ז"ל

ת.נ.צ.ב.ה

  

הגמרא המפורסמת במסכת יומא (ט' ע"ב), המתארת את הסיבות לחורבן שני המִקדשים, מעוררת תמיהה ותהִיה:

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים - מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם.

מאמר זה תמוה בשל חוסר ההתאמה המדהים שבין הסיבות לחורבן בית ראשון לבין סיבת חורבן בית שני. העבירות שבגללן חרב בית ראשון הן שלֹש העבירות החמורות בתורה, שעליהן נאמר "יהרג ואל יעבור", ואילו ה"עבירה" שבעטיה חרב בית שני - שנאת חינם - האם היא נחשבת בכלל עבירה?

שמא תאמר, והרי פסוק מפורש הוא: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט, יז). השפל עיניך לסוף הפסוק - "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"; הסיפא מפרשת את מהות האיסור שברישא, כפי שמסביר הרשב"ם על אתר:

אם גמלך רעה - לא תתראה לפניו כאוהב שלום ובקרבו ישים ארבו, לא טוב! אל תשנאהו בלבבך אלא הוכח תוכיחהו על מה שעשה ומתוך כך יהיה שלום.

אם כן, לא השנאה אסורה אלא "אהבה מצועצעת" או שמא נאמר "אחד בפה ואחד בלב", כלומר האיסור הוא על העמדת פנים. ישנם ודאי מאמרי חז"ל רבים בגנות השנאה, אך מכאן ועד איסור תורה - רב המרחק.

לאור זאת עולה ביתר שאת השאלה, כיצד ניתן על שנאת חינם עונש כה חמור של חורבן, בייחוד לאור העובדה שחורבן ראשון בא בשל האסורים החמורים ביותר בתורה?

שנאה ללא סיבה

כעת אתייחס למושג התמוה כשלעצמו "שנאת חינם". לכאורה, בהבנה ראשונית של המושג, אנחנו מבינים שנאת חינם כשנאה ללא סיבה. אך האם באמת תתכן שנאה שכזו? כל שנאה בעולם הינה תוצאה של גורם כלשהו - ולכן יקשה מאד לומר עליה שהיא "חינם". הרי לא נוכל להעלות בדעתנו שראובן שונא את שמעון ללא סיבה; האם אדם קם בבוקר ומחליט בצורה שרירותית לשנוא מישהו?

מספרים, כי לפני כמאה וחמשים שנה התהלך הסופר האנגלי הנודע צ'רלס לם (LAMB CHARLES) יחד עם חברו הטוב באחד הרחובות של לונדון. לפתע עצר לם והצביע על אדם בקצה השני של הרחוב:

- "אתה רואה את האיש ההוא?" שאל, "אני שונא אותו!"

- "שונא אותו?" תמה ידידו, "כיצד אתה יכול לשנוא אותו? אתה הלוא כלל אינך יודע מיהו?!"

- ולם ענה: "בדיוק!"

סיפור אירוני זה מדגים היטב את האבסורדיות וחוסר ההיגיון המשווע של שנאה ללא סיבה. לפיכך, נצטרך לתת הגדרה אחרת לביטוי שנאת חינם, הגדרה שבהכרח תכלול סיבה.

נחזור לרגע לפירוש הרשב"ם, שהזכרנו לעיל, שאמר: "אלא הוכח תוכיחהו על מה שעשה ומתוך כך יהיה שלום". הרשב"ם יוצא מתוך הנחה שבעקבות התוכחה ישנה האיש את התנהגותו וממילא יחדל השונא לשנֹאתו. בצורה מפורשת מצאתי הסבר זה בדברי הרמב"ן:

ויאמר הכתוב: 'אל תשנא את אחיך בלבבך' - בעשותו לך שלא כרצונך אבל תוכיחנו, מדוע ככה עשית עמדי. 'ולא תשא עליו חטא' - לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו. (פירוש רמב"ן לויקרא יט, יז)

שני הפרשנים מניחים בפירושיהם הנחה סמויה, לפיה השנאה קשורה במעשה מסוים או בחטא שנעשה כלפי השונא ע"י אדם אחר.

אבל כאן עלינו לשאול את עצמנו: האם באמת כל שנאה היא תוצאה של מעשה או התנהגות מסויימת? האם לא קיימת שנאה שאינה תלויה בשום מעשה אלא היא שנאה לאדם באשר הוא שייך לעם מסויים, לגזע מסויים, לדת מסויימת?

אבחן כמה דוגמאות של שנאה מהסוג הזה:

א. שנאת הלבן לשחור

לא יעזור לשחור שום דבר, ושום פעולה או מעשה שיעשה כלפי הלבן לא ישנה את העובדה שהלבן שונאו בגלל צבע עורו - וצבע עורו לא ישתנה גם אם השחור יהיה בתכונותיו בדיוק כמו הלבן. מעניין הדבר שמדענים ופילוסופים בני המאה ה19- השתמשו בשוני הגזעי בין לבנים לשחורים כדי להסביר את השוני בתכונות ובאופי בין שני הגזעים הללו. הם יצרו סולם הערכה לקביעת "רמתו" של כל גזע במציאות ההיסטורית והתרבותית, תוך כדי הבחנה בין גזעים "עליונים" לגזעים "נחותים".

הנציג הבולט שלהם היה פרנסיס גלטון ((Francis Galton, אבי האֶאוּגֶנִיקָה[1] המודרנית, שבספרו "מצוינוּת תורשתית" דירג את הגזעים השונים על פי יכולתם המנטלית. בתחתית סולם הגזעים הוא שם את הטיפוס האוסטרלי, ובדרגה אחת מעליו נמצא הכושי האפריקני. האדם הלבן נמצא מעל הגזעים האסיאתיים, והרבה מעל לאדם השחור.

קשה שלא לראות בדברים אלו הנמקה והצדקה לעמדתם של חוגים לבנים רבים אשר דכאו וקפחו את זכויות השחורים, ואף כבסיס אידאולוגי להצדקת העבדות שרווחה בארה"ב עד אמצע המאה ה19-. השנאה והזלזול כלפי השחורים לא פסקו גם אחרי שהעבדות חוסלה, והם היו תופעות שגרתיות במדינות רבות בארה"ב עד שנות ה60- של המאה העשרים! השנאה כלפיהם - שנאה שנבעה מצבע עורם אך מצאה לה תימוכין בתורות פסבדו-מדעיות - התבטאה בחוקי הפרדה (SEGREGATION) שמטרתם היתה למנוע מהשחורים גישה למקומות ומוסדות ציבוריים שבהם משתמשים הלבנים.

ב. שנאת עם הארץ לתלמיד חכם

שנאה זו אינה תלויה בשום מעשה של התלמיד חכם, אלא היא נגזרת מהעובדה שעם הארץ מרגיש נחות כלפי התלמיד-חכם, והתלמיד-חכם מצידו מרגיש עליונות כלפי עם הארץ, המתבטאת בצורת דיבורו והתייחסותו אליו. חז"ל מתארים בצורה חריפה ביותר את השנאה הזו, ויעידו על כך הדברים הבאים:

גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים הגויים את ישראל, ונשותיהם יותר מהם. תנא: שנה ופירש - יותר מכולם. (פסחים מט, ע"ב)

ומפרש רש"י (שם):

שנה ופירש - תלמיד ששנה ופירש מן התורה ויודע כמה תלמידי חכמים מגנים את עמי הארץ וכמה הם שפלים בעיניהם - שונא יותר מכולם.

מדוע השנאה בין תלמידי חכמים לעמי הארצות כה יוקדת? משום שמדובר בשנאה שאינה תלויה במעשה מסויים שעשה עם הארץ אלא שנאה לעמי הארצות בכללותם בהיותם חסרי השכלה. כל עוד קיים הפער הזה באינטלגנציה - השנאה תמשיך להתקיים - ונסיונות פיוס או קירוב לא יועילו כהוא זה.

ג. אנטישמיות

האנטישמיות הינה הדוגמה המובהקת לשנאה שאינה תלויה בשום מעשה, לפי שכל מהותה היא שנאת אדם בשל השתייכותו לדת היהודית. כמובן שבתקופות שונות ניסו להצדיק את השנאה ולתלותה בתכונות ובמאפיינים של היהודי, ובזה אין הבדל בין שנאת ישראל הישנה לבין האנטישמיות המודרנית. היטלר יש"ו, לדוגמה, טען שאין הוא שונא את היהודים רק משום שהם יהודים, אלא משום שהם לדבריו "אנוכיים, מלוכלכים, רמאים, פחדנים, רודפי בצע, חסרי לב, חסרי מעצורים מוסריים ומיניים, בעלי רגליים עקומות ובעלי ריח גוף רע". אלה תכונות שהגזע היהודי, לדבריו, אינו יכול להיפטר מהן, והיהודי לעולם לא יוכל להפוך לגרמני בשל סיבות הטמונות בדמו. דוגמה זו של שנאה לאדם בגלל שיוכו הגזעי היא כה מחרידה משום שהיא דברה אל לבם של מיליוני אנשים בעלי איטלגנציה גבוהה ותודעה תרבותית "מתקדמת".

ד. הגדרה חדשה

שלוש הדוגמאות הללו יכולות לסלול את הדרך להגדרה חדשה למושג "שנאת חינם": שנאה שאינה תלויה במעשה אלא נובעת משיוכו של אדם לקבוצת אנשים מסויימת. זוהי, אם כן, שנאה שאין דרך להפסיקה אלא אם כן האדם מפסיק להשתייך לאותה קבוצה, דבר שהוא בלתי אפשרי לחלוטין בדוגמה הראשונה, אפשרי במידה חלקית בדוגמה השניה (התנא ר' עקיבא הוא דוגמא מצויינת), ושוב בלתי אפשרי לחלוטין בדוגמה השלישית.

נמצינו למדים שפירוש המלה "חינם" הוא לא "בלי סיבה" - בודאי שיש סיבה לשנאה הזו - אלא הפירוש הנכון הוא: "ללא מעשה", כלומר שנאה שלא התעוררה בעקבות התנהגות מסויימת.

לאחר שהגדרנו מחדש את המושג "שנאת חינם", עלינו לשאול את עצמנו האם זוהי אותה שנאה שעליה דברה הברייתא במסכת יומא שהובאה בראשית דברי? האם זו השנאה שבגללה חרב בית המקדש השני?

ללא ספק זוהי שנאה חמורה מאד. זוהי שנאה שאין לה תקנה והיא מלווה את השונא כל עוד האדם השנוא קיים עלי אדמות. אך למעשה לא היתה קיימת שנאה כזו בימי בית שני. מבין שלוש הדוגמאות שהבאתי ל"שנאת חינם" - רק הדוגמה השניה יכולה להיות רלוונטית לתקופת בית שני, אבל אין בה כדי להסביר את העונש הנורא, ושוב דומה הדרא קושיא לדוכתיה: האם בגלל השנאה בין עמי הארצות לבין תלמידי הישיבות נחרב הבית?

עלינו לחפש, אפוא, שנאה אחרת שהיתה רווחת בימי בית שני, שנאה שהיא החמורה מכולן.

ה. שנאה "דתית"

קיים סוג נוסף של שנאה מסוכן ביותר: שנאה שמקורה ברגש דתי, שנאה הנובעת מתחושה של קדושה ושל עליונות דתית. היכן מצינו דוגמה לשנאה כזו? השנאה הראשונה בעולם היא דוגמה מצויינת לשנאה מהסוג הזה:

"ויאמר קין אל הבל אחיו" - על מה היו מדיינים? אמרו בואו ונחלק את העולם: אחד נטל את הקרקעות, ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר: ארעא דאת קאים עליה - דידי. ודין אמר: מה דאת לביש - דידי. דין אמר: חלוץ! ודין אמר: פרח! מתוך כך - "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהרגהו".

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהם נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין? אלא זה אומר - בתחומי בית המקדש יבנה, וזה אומר - בתחומי בית המקדש יבנה. ומתוך כך "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". (בראשית רבה פרשה כב)

מה בעצם טוען ר' יהושע? הוא אומר שלו היתה זו שנאה על רקע ממוני גרידא היה הסכסוך ביניהם נפתר בדרכי שלום, ובסופו של דבר היו האחים מתפשרים.

לר' יהושע לא נראה הגיוני שריב ממוני ייגמר ברצח. הרי ספר בראשית משופע בסכסוכים ממוניים שלא נגמרו בשפיכות דמים אלא הצדדים הגיעו לעמק השווה אחרי מחלוקת כספית קשה, אם ע"י היפרדות ואם ע"י הסכם או ברית. (אברהם ולוט, אברהם ואבימלך, יצחק ואבימלך).

לדעתו, רק להט דתי יכול להסביר את הרצח בריב קין והבל. כשכל צד חשב שהוא נאבק על דבר קדוש, או אז הפך הלהט הזה למכשיר אלים ומסוכן שבסופו של דבר נגמר ברצח. זוהי, אם כן, שנאה מסוכנת שבעתיים משנאה על רקע ממוני. בעוד שנאה על רקע מטלטלין וקרקעות יש לה סיכוי רב להסתיים בפשרה או בוררות, הרי ששנאה על רקע מאבק דתי יש לה סיכוי גדול מאד להגיע לשפיכות דמים, משום שהצדדים חדורים בלהט דתי המצדיק שמוש בכל האמצעים.

אנחנו מוצאים קנאות דתית בתקופת בית שני, קנאות שמקורה היה דווקא בהלכה היהודית. ספור קמצא ובר קמצא מגלה לנו שהיה מאבק בין המתונים שדגלו בפשרות הלכתיות תוך כדי ראיית המציאות הכוללת, לבין הקיצונים שהיו חדורים בנחישות לבצע את ההלכה ככתבה וכלשונה:

מעשה באדם שהיה אוהבו קמצא, ושונאו - בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר קמצא. בא (בעל סעודה) ומצאו (לבר קמצא) יושב. אמר לו: הרי שונא אתה לי, ומה לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי - הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא.

-אתן לך דמי חצי סעודתך...

-לא!

-אתן לך דמי כל סעודתך

-לא!

תפסו בידו, העמידו והוציאו.

אמר בר קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מיחו בו- מכלל שנוח להם. אלך ואלשין עליהם לפני המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו (הקיסר): מי יאמר? אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו.

הלך ושלח בידו עגל משלש. בהליכתו הטיל בו בר קמצא מום בניב-שפתים, ויש אומרים: בדוקין שבעין, מקום שלנו הרי הוא מום ולהם אינו מום.

אמרו חכמים להקריבו, משום שלום מלכות. אמר להם ר' זכריה בן אבקולס: יאמרו, בעלי מומים קרבים למזבח. אמרו להרוג את בר קמצא, שלא ילך ויספר למלך. אמר להם ר' זכריה: יאמרו: מטיל מום בקדשים - יהרג.

אמר ר' יוחנן: ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (גטין נה, ע"ב, עפ"י תרגומו של ביאליק בספר האגדה)

תחילתו של ספור קמצא ובר קמצא הוא בשנאה טריוויאלית, שנאה שכיחה למדי בין אנשים בכל חברה ובכל תרבות. אילו בכך היתה מסתכמת השנאה לא היו הדברים מגיעים לסוף כל-כך טראגי.

התוצאה הנוראה, אליבא דר' יוחנן, נעוצה בחלק האחרון של הספור שבו החכמים מנסים בראיה מפוכחת של המציאות להקריב את הקרבן למרות המום שהוטל בו, אבל לאחר מאבק עם ר' זכריה בן אבקולס נמנעים מכך בגלל דקדקנותו הדתית. ועל הדקדקנות הזו אומר ר' יוחנן שהיא "החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". כלומר, לדעת ר' יוחנן לא השנאה בין קמצא ובר קמצא היא מוקד העניין כפי שרגילים לחשוב, אלא הקפדנות הדתית העוורת היא לב העניין.

הקנאים הדתיים בימי בית שני היו מכונים הבריונים. בראש מחנה הבריונים עמד אבא סיקרא, ומולו נצבו החכמים שבראשם עמד ר' יוחנן. החכמים נסו לדבר ולשכנע את הבריונים לזנוח את דרך הקנאות:

עלה עליהם אספסיינוס קיסר, בא וצר על ירושלים שלש שנים. היו שם שלושה עשירים: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת... פתחו את אוצרותיהם ונמצא בידם כדי פרנסת עשרים שנה ואחת. היו שם בריונים. אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום עם הרומיים. לא הניחום, ואמרו להם: נצא ונעשה מלחמה עמהם. אמרו להם חכמים: לא יעלה בידינו כלום. עמדו הבריונים ושרפו אותם האוצרות של חטים ושעורים - וגבר הרעב בעיר. (שם נו, ע"א)

הבריונים היו אחוזים קנאות עד כדי פגיעה בבני עמם הם. צא ולמד, עד היכן מגיעה כוחה של אידאולוגיה דתית חסרת פשרות וכמה מסוכנת היא.

זאת היתה האוירה שרווחה בימי בית שני, ובגלל האוירה הזו חרב הבית השני. עתה מובן לנו כיצד בא עונש כה כבד על "שנאת חינם". חברה שבה שורפים והורגים ומורדים בחכמים תוך כדי אחיזה בקרנות המזבח - חברה כזו אינה ראויה כלל לבית מקדש. בית מקדש שאמור להיות מרכז שממנו יוצאת בשורת השלום[2] בודאי שאיננו יכול להתקיים בתוך חברה כזו, והוא ניטל מהעם מפני שהעם אינו ראוי לו.

הנצי"ב מוולוז'ין אומר את הדברים הללו בהקדמתו לספר בראשית. הוא מסביר מה היה הפגם בחברה של בית שני, ואלו תופעות שליליות רווחו בה:

ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע"כ מפני שנאת חינם שבלבם זא"ז חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית... שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אע"ג שהוא לשם שמים דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. (העמק דבר, פתיחה לספר בראשית)

אם כן, שנאת חינם עפ"י הנצי"ב היא שנאה שלא צומחת על רקע חוסר יראת שמים, אלא דווקא בגלל יראת שמים. יראת שמים הטומנת בחובה שנאה - לשנאה זו ייקרא "חינם", מפני שאין לך דבר מנוגד ופרדוכסלי יותר מזה. זו גם השנאה המסוכנת ביותר, מפני שהיא פורצת את כל גבולות המותר בעוצמה ובלהט הבלתי-מתפשר שלה. בשנאה זו - המטרה מקדשת את האמצעים, גם את האמצעים של רצח והרג וחבלה.

ו. לסיום:

לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל אין צורך להכביר במלים עד כמה כוחם של הדברים היום יפה יותר מתמיד. אם היו הדברים נכונים בימי בית שני, ואם היו הדברים נכונים בימי הנצי"ב, הרי שבימינו נכונים הדברים שבעתיים. שומה עלינו לוודא שכל הנתלים בדעותיהם במקורותינו ואמונתנו יחקקו דברים אלה על לוח לבם.

את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות בוגרים מס' 8 בשנת תשנ"ו, כתב שמאי ליבוביץ (מחזור י"ט)

---