04: פורים במשנת המהר"ל

  • הרב יהודה עמיטל

פורים במשנת המהר"ל* / הרב יהודה עמיטל

מלחמה לה' בעמלק מדור דור

מאבק נצחי יש בין ישראל לעמלק - "כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור", החל מעמלק המזנב בבני ישראל במדבר ועד המן שמזרעו של עמלק הוא, הזומם להשמיד את היהודים.

אעפ"כ ולמרות המצווה למחות את זכר עמלק, הרי שכפי המשתמע מהרמב"ם (הלכות מלכים ו, ד, ושם בראב"ד ובכס"מ), במידה ובן עמלק מקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, חדל הוא להיות עמלק והריהו כשאר בני נח הכשרים. אנו מוצאים אף מחלוקת החל ממדרשי חז"ל והראשונים האם מקבלים גרים מעמלק. בכל אופן, העובדה שאנו מוצאים בהלכה שיכול בן עמלק לחדול מלהיות עמלק מלמדת אותנו שהמלחמה היא כנגד הדעות של עמלק וכנגד תרבותו.

במה מתאפיין עמלק ומדוע מלחמה כה קשה לנו כנגד תרבותו?

ראשיתו של המאבק בעמלק הוא במלחמה ברפידים. שם אין עמלק תוקף את ישראל בשל פחדו, אחרי שומעו את הניסים שנעשו לישראל, אלא - "אשר קרך בדרך". המן הוא הרי ממשיך הדרך, ואכן כאשר מסופר על פגישתו של מרדכי עם התך נאמר: "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו", ודרשו חז"ל: "אמר להתך: לך אמור לה, בן בנו של קרהו בא עליכם. הה"ד: 'אשר קרך בדרך'" (אסתר רבה ח, ה).

עניין המקריות הוא, איפוא, מאפיינו של עמלק ומהווה נדבך מרכזי בתרבותו ובתפיסתו הפילוסופית.

משמעות תפיסה זו היא, אידיאולוגיה של אנטי כל אידיאולוגיה. הווי אומר: אין שום קו, אין כל כיוון, הכל מקרה, ומהלך ההיסטוריה חסר משמעות הוא. אלא שתוצאותיה של תפיסה זו הן שעמלק מאבד למעשה את זכות קיומו כעם. שהרי, לכל פרט יש משמעות בתמונה הכוללת, לכל דבר בעולם יש תפקיד חיובי כלשהו, קטן כגדול. גם לטעם המר, למשל, יש מקום במערכת הטעמים למרות שכשלעצמו מר הוא. גם לחלבונה יש מקום בתערובת הבשמים לקטורת. בגמרא נאמר ששאול נענש מפני שריחם על האכזרים. וכי אין מידת רחמנות מידה טובה היא? אלא, שגם למידת האכזריות יש מקום, למשל במלחמה או במאבק בטרור. לכל מעשה, איפוא ולכל חפץ בעולם יש חשיבות. כל בורג חשוב למנגנון כולו.

אך כל זה במידה ואכן רואים שיש מערכת כוללת, שיש מהלך כולל בעולם. עמלק, בדחותו תפיסה שכזו, שומט למעשה את בסיס קיומו העצמי. הוא מהווה ישות נפרדת שאינה רואה עצמה חלק מהמציאות הכללית וממהלך ההיסטוריה ולפיכך אין מקומו באותה מציאות, וכדברי המהר"ל:

כלל הדבר: עמלק מחולק מן המציאות עד שהוא נחשב בפני עצמו, ולכך כל זמן שעמלק בעולם לא נאמר שהוא יתברך אחד ושמו אחד עד שיכלה זרעו של עמלק... מפני כך ראוי להם הכליון לעתיד, כאשר יהיה השם יתברך אחד כאשר עמלק וזרעו יוצא מן האחדות של השם יתברך, ודבר זה הוא הפלת עמלק.

ולכך כתוב בהפלתו יום מחר כי הוא דומה ליום מחר, שיום הראשון הוא יום אחד ויום שאחריו הוא השני והוא השניות וכן עמלק הוא השניות... ולכך אמר משה: 'מחר אנכי נצב על ראש הגבעה', אסתר אמרה ג"כ: 'ומחר אעשה כדבר המלך'. (מהר"ל, אור חדש, עמ' קסז)

ולחוטא נתן עניין לאסוף ולכנוס

רבי אבא בר כהנא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: 'כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס לתת לטוב לפני הא-להים...'. 'כי לאדם שטוב לפניו' - זה מרדכי, 'ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס' - זה המן, 'לתת לטוב לפני הא-להים' - זה מרדכי, דכתיב ביה: 'ותשם אסתר את מרדכי על בית המן' (אסתר ח, ב). (מגילה י, ע"ב)

פירוש דבר זה כי יש ללמוד מן המגילה הזאת דרכי ה' אשר נוהג עם הצדיקים ועם הרשעים, כי השם יתברך נותן הצלחה ועושר לרשע כדי שיבוא הצדיק ויטול מן הרשע. ומה שאינו נותן לצדיק רק ע"י רשע, בשביל שהרשע עינו חסר תמיד ומבקש עושר ומאסף אותו, אשר דבר זה מידה מגונה להיות עינו חסר לאסוף עושר. ואילו הצדיקים די להם בשלהם ואינו רודף ומבקש להתעשר כמו שמבקש הרשע. ומפני כך אין הצדיק מוכן לעושר כל כך, כאשר אינו מבקש ורודף אחר העושר רק הרשע מוכן לזה. (מהר"ל, אור חדש עמ' סד-ה)

הקב"ה רצה לתת למרדכי את בית המן, לא רק את הבית הפיזי אלא בעצם את השלטון. לדעת המהר"ל, נותן הקב"ה עניין לרשע לאסוף ולכנוס, דבר שלא נתן לצדיק, שהרי עיניו של זה נתונות בחכמה ודעת. הרשע מכין לעצמו את כל הרכוש וכשזה מוכן, מעבירו הקב"ה לצדיק.

בכדי להגיע לתפקיד שלטוני בכיר יש צורך, כידוע, לדרוס אנשים, להילחם ולהיאבק ולהשתמש במרפקים. גם כיום אנו רואים שבכדי להגיע למשל לתפקיד שר יש להתחיל ראשית ב"עבודה השחורה" של סיור בסניפים, אחר כך לעבור למרכז המפלגה ורק לבסוף, לאחר עבודה מאומצת להגיע לדרגת שר. כך הוא גם במגילה - הקב"ה נתן להמן את היכולת לבנות את המשרה וליצור את הכלים, כך שיגיע לשליטה מלאה על כל המתרחש בחצר המלך ועל כל המדינות. כשהוא מגיע לידי כך מועבר השלטון למרדכי, המגיע אל המוכן: "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". מרדכי לא היה מסוגל לבנות את התפקיד הזה, בהיות לו דאגות אחרות, כעיסוק בחכמה.

ניתן להשליך ולתרגם זאת לתפיסתו של מרן הרב קוק ביחס לשאלה מדוע ארץ ישראל נבנתה דווקא בידי חילונים. לאור תפיסתו של המהר"ל, הרי שבכדי לבנות מדינה מבחינה כלכלית, צריך שיהיה האדם בעל עניין בצדדים הכלכליים. אדם שמרכז הכובד של חייו הוא חכמה ודעת לא יוכל לעסוק בכלכלה של מדינה. ה"חפץ חיים" לא היה מסוגל לבנות בית חרושת וכך גם הרב קוק, עם כל החשיבות שבדבר. שכן, על מנת לבנות מפעל כלכלי, צריך להיות אדם שמעוניין להגיע לעוצמה כלכלית, לעושר.

בבניין הארץ השתתפו דווקא אותם אנשים שהיה חשוב להם להתיישב על הקרקע, בלא שעניינים רוחניים יהיו בראש מעייניהם. דווקא אלו הם המסוגלים לבנות את הארץ מבחינה גשמית וכלכלית. אם הצדיק, אשר די לו בשלו ושמח בחלקו, ינהל את הכלכלה של המדינה, כשלונו מובטח, שהרי יאמר שמסתפק במה שיש ולא יפתח ויבסס את המדינה מבחינה כלכלית. כמובן שהמטרה היא שלבסוף יהיו כולם צדיקים וכולם ייהנו.

איש את רעהו חיים בלעו

רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: 'שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם' - אדם ולא מלך. (מגילה יא, ע"א)

פירוש זה שבא לומר, כי עניין המן היה הפורענויות שלא היה בכל הצרות שעברו על ישראל, כי נמכרו להשמיד ולהרוג ולאבד את כולם, וזה מפני כי המן אדם ולא מלך - כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם, שאין מלך בלא עם. והמדינה שמורדת במלך, מבקש המלך לייסרם ולא לכלותם לגמרי. אבל המן שלא היה מלך ולא היה מחשבתו למלוך רק להשמיד ולהרוג. וזה שאמר הכתוב: 'לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם' - כי כאשר היה אדם מתקומם עלינו אז ראינו כי השם יתברך הוא שעומד לנו, אשר אינו מניח לאבד ישראל. (מהר"ל שם, סז)

משמעות הדברים, כפי שממשיך ומבאר המהר"ל, מומחשת בדברי חז"ל בפרקי אבות, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. הווי אומר, האדם מצד עצמו הוא אגואיסטי, הוא אינו מסוגל שיהיה בעולם מלבדו מישהו נוסף.

כי האדם נברא יחידי, שתראה מזה, כי כן בטבע בריאתו של אדם שיהיה יחידי, וזה מפני כי האדם הוא מלך בתחתונים, כי תחתיו כל הנבראים תחתונים ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ואם מתרבה האדם והם הרבה בעולם, דבר זה מצד השם יתברך, שהוא מל מלכים ורוצה בריבוי, כי מצד השם יתברך שהוא מלך מלכים אין ראוי שיהיה האדם מלך, וסוף סוף בטבע ראוי שיהיה האדם יחידי מצד שהוא מלך בתחתונים. (שם)

אדם נברא יחידי כי הוא מלך, מלך על העולם כולו, כל היצורים שמתחתיו משועבדים לו. אפשרות הקיום של אנשים נוספים היא העובדה שיש מלך מעליהם - הקב"ה, שכן אחרת - איש את רעהו חיים בלעו - כל אדם מצד עצמו רוצה הכל לעצמו.

תפיסה כזו מובילה אותנו למסקנה מאד פסימית - האדם מצד עצמו אינו סובל תחרות, אינו רוצה בקיום הזולת, וקיום החברה, כאמור, מובטח רק ע"י קיומה של מלכות.

אמנם, בד"כ המלכות היא מלכות בשר ודם, הבאה במקום מלכות שמים, ולפיכך היא נותנת רק מענה חלקי לבעיה. שהרי שלטון שכזה מבוסס על אינטרסים אישיים של שליטיו ועל מוסר האדם ולפיכך אינו יכול להתקיים כראוי. רק מוראה של מלכות שמים יכול למנוע כראוי מצב של איש את רעהו חיים בלעו.

להיות עתידים ליום הזה

ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים... פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים להיות עתידים ליום הזה. הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה... והעיר שושן נבוכה. (אסתר ג, יג-טו)

המילה "נבוכה" אינה שייכת כאן לכאורה. שהרי צריך היה להיכתב שהעיר אבלה או עצובה, אך מה עניין המבוכה כאן?

אף בפסוק הבא (ד, א): "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" יש קושי - ומה בכך שידע, הרי הכל ידעו, הרי איגרות נשלחו לכל מקום?

ובהמשך, לאחר שלאסתר נודעת הפרשה והיא פונה לאחשוורוש, זה משיב לה: "מי הוא זה ואי זה הוא". וכי הוא טיפש עד כדי כך שאינו יודע במי המדובר? זאת ועוד - כשמבקשת ממנו אסתר שהגזירה תתבטל, הוא אומר לה: "ואתם כתבו... כי כתב אשר נכתב בשם המלך... אין להשיב" - אי אפשר לבטל מה שכבר נכתב ונשלח, אלא לכתוב ההיפך ולשולחו - הייתכן מצב שכזה שלא ניתן לבטל החלטות קודמות אך ניתן לעוקפן?

ניתן לומר, שהמן חשש שמא היהודים ימצאו דרך להשפיע על גורמי השלטון לבטל את הגזירה. לפיכך, הוא התחכם ושלח לאחשדרפנים ולפחות איגרת סודית בה פירט את התוכנית להשמיד את היהודים, ובנוסף יצא מינשר גלוי לעמים שיתכוננו למאורע מסוים בתאריך זה, אך לא נאמר מהו אותו מאורע ("להיות עתידים ליום הזה"). חוסר הבהירות שבמינשר גרם לכך ש"העיר שושן נבוכה". מרדכי ידע שקיימת מזימה כנגד היהודים ויידע את אסתר על כך. וכשזו פונה לאחשוורוש מנסה הוא להיתמם שאינו יודע במה המדובר, שהרי האיגרת היתה סודית. לאחר שכל הפרשה נחשפת בפניו, הוא אומר שאינו יכול להחזיר את מה שנשלח כבר, אך מוצא הוא מוצָא - כיוון שאין האמור באיגרת ידוע לכל, ניתן לכתוב איגרות גלויות "כטוב על היהודים" והעם יחשוב שזה המאורע לו הם אמורים היו לצפות.

 


* שיעור שהועבר באדר תשנ"ג.