(04) פרקים ב'–ג' (1) / וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם

  • הרב אמנון בזק
לע"נ צביה בת יצחק
 
א. מבנה הנבואה
לאחר סיומו של תיאור מעשה המרכבה, שבו ראה יחזקאל מראות אך עדיין לא נאמר לו דבר, מתחיל חלקה השני של נבואת ההקדשה, ובו הקב"ה פונה ליחזקאל בדברים. כפי שכבר ציינו, חלק זה גופו נחלק לשתי יחידות: היחידה הראשונה – עד ג', טו; והיחידה השנייה, המתרחשת "מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים", מג', טז ועד סוף הפרק.
היחידה הראשונה נחלקת בבירור לארבע יחידות משנה:
1.   ב', א–ז: הקב"ה מגדיר ליחזקאל את מטרת נבואתו ומציין את הקשיים העומדים בפניו.
2.   ב', ח – ג', ג:[1] הציווי ליחזקאל לאכול מגילה הכתובה דברי קינה ויחסו של יחזקאל לציווי זה.
3.   ג', ד–ט: חזרה ביתר שאת על הקשיים הצפויים ליחזקאל.
4.   ג', י–טו: שליחותו של יחזקאל אל בני הגולה ושובו אליהם.
במרכז עיוננו יעמוד הדבר הבולט ביותר לכל אורך היחידה: תגובתו החריגה של יחזקאל לשליחות שהוטלה עליו, המגיעה לשיאה בסיום היחידה, בשובו לבני הגולה.
 
ב. מטרת נבואתו של יחזקאל
(ב', א) וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ: (ב) וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי וָאֶשְׁמַע אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי: (ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גּוֹיִם[2] הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: (ד) וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה':[3] (ה) וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ[4] כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם: (ו) וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים[5] אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה: (ז) וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה:
כבר כאן ניכר ששליחותו של יחזקאל שונה משליחויותיהם של הנביאים שהכרנו עד כה. אין כאן ציפייה שהנביא ישפיע במעשיו על התנהגותם של בני ישראל, אדרבה, בפסקה זו לבדה נאמר ליחזקאל פעמיים שלמעשה אין זה חשוב כל כך אם ישמעו בני ישראל לקולו אם לאו: "אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ" (פס' ה, ז). יתרה מזאת, במהלך הנבואה מכונה עם ישראל שבע פעמים (כדרכן של מילים מנחות) בתואר 'מרי' (בדרך כלל בתוך הצירוף 'בית מרי'). 'מרי' הוא העדר נכונות לשמוע, כגון "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" (דברים כ"א, יח) ו"שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ', י). הווה אומר: עם ישראל כבר חדל מלשמוע – ואף על פי כן יש צורך בנבואת יחזקאל.
מהי אפוא מטרת הנבואה? המטרה מוגדרת כאן במפורש: "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם". גם אם לא ישמעו ליחזקאל כלל עד החורבן, טובה אחת לפחות תצמח מנבואתו: לאחר החורבן יֵדעו שהדברים לא היו מקרה; הם יזכרו את נבואות הפורענות של יחזקאל, ויכירו שהיו אלה נבואות של נביא אמת. גם אם לא תהיה לנבואת יחזקאל שום השפעה עד החורבן, לפחות תהיה לה השפעה לאחריו. יחזקאל אמור אפוא 'לצבור אשראי' על נבואתו, גם אם בשלב הראשון יפנו לו עורף.
מבין השיטין עולה שעצם בואו של החורבן הוא כבר עובדה מוגמרת. וגם זו סיבה מדוע אין זה משנה אם ישמעו ישראל לקול יחזקאל אם לאו: גזרת החורבן בוא תבוא; אין היא יכולה להיבטל עוד.
לאור כל זאת, לא תיפלא תגובתו של יחזקאל. למעשה אין כאן תגובה כלל. יחזקאל איננו מוציא מילה מפיו במשך כל נבואת ההקדשה. כפי שנראה לקמן, יחזקאל מגיב למצב בכאב מאופק, ואינו מביע שום אמירה חיובית המבטאת נכונות לקבל עליו את המשימה. לעת עתה נציין, שכבר מתחילה אין יחזקאל ממהר לקיים את מה שנצטווה, ולמעשה הציוויים תוקפים אותו בעל כורחו. מיד בפתח דבריו ציווה ה' את יחזקאל: "עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ", אבל בפועל נעמד יחזקאל על רגליו באופן סביל לחלוטין: "וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי". ובכן, כבר מהרגע הראשון ניכר שיחזקאל אינו שש לקבל עליו את התפקיד. בהמשך הפרק הרושם הזה הולך ומתעצם.
 
ג. אכילת המגילה
כעת ה' פונה ליחזקאל ומצווה עליו לעשות מעשה סמלי:
(ח) וְאַתָּה בֶן אָדָם שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ אַל תְּהִי מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ: (ט) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר: (י) וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי:[6] (ג', א) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ב) וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת: (ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק:
מה משמעותו של מעשה סמלי זה? נראה שהוא מבטא את המוחלטות של החורבן. המגילה עמוסה דברי אבל וצער, "וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר", כלומר משני צדיה, שלא כמגילת קלף רגילה. עומס זה מסמל את האינטנסיביות של הקינה, שהמגילה צרה מלהכיל את מלוא היקפה. אכילת המגילה באה לסמל שהתוכן שלה כבר אינו ניתן לשינוי.
מבחינה סמלית, אכילת המגילה עומדת בניגוד למה שנאמר בנבואות ההקדשה שכבר מוכרות לנו מספריהם של ישעיהו וירמיהו. על ישעיהו מסופר שכאשר חשש מעצם המפגש עם ה' – "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְ‑בָאוֹת רָאוּ עֵינָי" (ישעיהו ו', ה) – עף אליו אחד מן השרפים ובידו גחלת ("רִצְפָּה"), "וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (שם, ז). ירמיהו ביטא בנבואת ההקדשה שלו חשש מסוג אחר: "אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (א', ו), וה' הרגיע אותו בדרך דומה: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (שם, ט). ובכן, אצל ישעיהו וירמיהו הדגש היה על הקדשת פיהם, ואילו ביחזקאל הדגש הוא: "בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא". דברים שנמצאים בפה עודם ניתנים לשינוי; אך משנתעכלו במעיו של האדם, שוב אין כל אפשרות לשנות את מה שהיה כתוב על המגילה בטרם נאכלה.[7]
מכאן נעבור ליחסו של יחזקאל לציווי זה. כבר מן הפתיחה נוצר הרושם שהקב"ה מבין שיחזקאל לא ימהר לקיים את הציווי: "שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ, אַל תְּהִי מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי, פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ". הקב"ה קורא ליחזקאל שלא לדבוק במידותיהם הסרבניות של בני ישראל ולא להיכנס אף הוא לתבנית של 'מרי', אלא לשמוע בקול ה'. אך יחזקאל אינו נענה לקריאה: אין הוא פוצה את פיו, וכל שכן שאיננו אוכל את המגילה. מסתבר שיחזקאל מבין היטב את המשמעות של אכילת המגילה, ועל כן אינו שש לאכול אותה, ובכך לתת את המוחלטות לתוכן הקשה שהיא מייצגת.
אשר על כן, לאחר שפרש בפני יחזקאל את המגילה, ה' שב ומצווה עליו לאוכלה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל". ה' מוסיף שלאחר אכילת המגילה יחזקאל צריך ללכת ולדבר אל בית ישראל, ונראה שכוונת הדברים שיחזקאל יאמר לבני ישראל את מה שכתוב במגילה.
כעת יחזקאל מתחיל למלא את הצו, אך גם זאת רק באופן חלקי. אין הוא אוכל את המגילה, אך הוא עושה צעד ראשון לשם כך: "וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת". כך נתקיים ביחזקאל גם הציווי הזה – כמוהו כציווי "עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ" – באופן סביל: "וַיַּאֲכִלֵנִי". ואולם, במהרה מתברר שיחזקאל עודנו דבק בסירובו: אין הוא בולע את המגילה, אלא משאיר אותה בתוך פיו. משום כך הקב"ה שב ומצווה אותו: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ". אז, ורק אז, משלים יחזקאל את הציווי: "וָאֹכְלָה".
יחזקאל אוכל את המגילה, ולמרבה ההפתעה "וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק". כיצד ייתכן שמגילה שכתובה פנים ואחור דברי "קִנִים וָהֶגֶה וָהִי" היא מתוקה כדבש?
נראה ש'סתירה' זו מבטאת את הסתירה הפנימית בחווייתו של יחזקאל. מצד אחד, תוכן הדברים אכן קשה, ועל כן יחזקאל מתקשה מאוד להשלים עם אכילת המגילה. מצד שני, טעמה המתוק כדבש מבטא את עצם חוויית הנבואה, המתגלה כעת ליחזקאל במלוא עוצמתה. קבלת דבר ה' היא המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שבן אדם יכול להגיע אליה, וזוהי תמצית טעמה המתוק של המגילה. חוויה דומה מאוד חווה ירמיהו, המספר אף הוא על הסתירה בין התוכן הקשה של הנבואות שקיבל ובין עצם הזכות לקבל את דברי ה'. מצד אחד הוא אומר: "נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי ה' אֱ‑לֹהֵי צְ‑בָאוֹת" (ירמיהו ט"ו, טז). מצד שני, תוכן הדברים מביא אותו לתחושות קשות: "לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי. לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ" (שם, יז–יח).
 
ד. הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ
לאחר שיחזקאל אוכל את המגילה, ה' חוזר על דברים שנאמרו ביחידה הראשונה, אך מוסיף שתי הדגשות חשובות:
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם: (ה) כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ו) לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם לֹא[8] אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ: (ז) וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי כִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵׁי לֵב הֵמָּה: (ח) הִנֵּה נָתַתִּי אֶת פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם: (ט) כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ לֹא תִירָא אוֹתָם וְלֹא תֵחַת מִפְּנֵיהֶם כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה:
ראשית, יש כאן עליית מדרגה. עד עתה נאמר ליחזקאל שעליו לנבא את נבואתו בין שישמעו לו ובין שלא ישמעו. כעת נאמרת לראשונה האמת במלואה: "וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי". אין ליחזקאל מקום לצפות שבכל זאת תעורר נבואתו משהו אצל בית ישראל, ואף לוּ פיעמה בו תקווה מעין זו, אין לה תוחלת. תפקידו היחיד של יחזקאל הוא "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" – לאחר שתתגשמנה נבואותיו הקשות.
שנית, יש כאן השוואה חמורה בין ישראל לאומות העולם. ה' אומר לנביא שלוּ שלח אותו לאומות העולם, הם היו שומעים לו, אפילו לא היו מדברים כלל בשפתו והוא לא היה דובר את שפתם. ואילו עם ישראל, המדברים בשפתו של יחזקאל, לא ישמעו לקולו. הרעיון שההתנהגות של עם ישראל גרועה מההתנהגות של הגויים יופיע עוד פעמים רבות במהלך הספר, והוא מן היסודות הייחודיים להגותו של יחזקאל.
 
ה. תגובתו של יחזקאל
כעת, משהוגדרו תפקידיו של הנביא, בא הציווי המעשי אליו:
(י) וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע: (יא) וְלֵךְ בֹּא אֶל הַגּוֹלָה אֶל בְּנֵי עַמֶּךָ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ: (יב) וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ: (יג) וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל:
יחזקאל מצטווה בפעלים רבים, ובארבעה מהם הוראה מעשית: "וְלֵךְ בֹּא... וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם". מסתבר שכעת נשלח יחזקאל לומר לעם את דברי המגילה שאכל.
עם פרֵדתו מה' על ידי הרוח שנושאת אותו, הוא שומע מאחוריו קול המכריז "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". דמויות המרכבה נענות לקול הזה בהשקת כנפיים ובקול רעש גדול, אך ללא אומר. כפי שביארנו, מדרגתם של החיות והאופנים נמוכה ממדרגתם של השרפים, ואין בכוחם להוציא הגה. על כן נראה שאת ההכרזה נושאים השרפים, והחיות והאופנים רק מגיבים בהתלהבות לקול הכרזה זו. וכפי שאנו אומרים בתפילה: "והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומת שרפים, לעומתם משבחים ואומרים: ברוך כבוד ה' ממקומו" – משמע שהשרפים הם שמשבחים ואומרים 'ברוך כבוד ה' ממקומו'.
כעת הכתוב חוזר ליחזקאל: האם אכן ילך ויבוא אל בני עמו וידבר ויאמר אליהם את מה שנצטווה?
(יד) וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר[9] בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה: (טו) וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב[10] הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁב [ואשר כתיב] הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם:
יחזקאל מספר כיצד הכול נעשה גם עתה בכפייה ובאופן סביל. אין הוא מסתיר את מצב רוחו ושהוא הולך ובא בכוח יד ה' שחזקה עליו. ואולם, בהגיעו אל הגולים אין בו עוד כוח לקיים את הציווי. יחזקאל בוחר ב'זכות השתיקה', ולראשונה הוא 'מסרב פקודה'. אומנם אין הוא עושה זאת באופן פעיל, אך למעשה הוא יושב שבעה ימים בשתיקה מוחלטת, ואינו אומר לעם דבר.
האם יהיה מחיר לבחירה זו?
 
[1]   חלוקת הפרקים הנוכרית כאן שגויה בעליל, שהרי היא קוטעת את היחידה על אכילת המגילה בעיצומה. יש מקום לחשוב שהחלוקה נעשתה ממניעים תאולוגיים אנטישמיים, על מנת להדגיש את עוונותיהם של ישראל (שבעטיים, על פי האמונה הנוצרית, נכרתה בסופו של דבר 'הברית החדשה') באמצעות הסיומת של פרק ב': "וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי". על התופעה של חלוקת הפרקים ממניעים תאולוגיים עיינו ש"ה וינגרטן, "חלוקת התנ"ך לפרקים", סיני מב (תשי"ח), עמ' רפא–רצג.
[2]   כינוי בני ישראל 'גוים' הוא חריג. רש"י כתב: "שני שבטים קרויין שני גוים", ונראה שכוונתו כדברי בעל מצודת דוד, שהגולים הם משני שבטים, יהודה ובנימין. ואילו רד"ק פירש שהנביא מכנה את בני ישראל 'גוים' "מפני שהיו חלוקים במעשיהם הרעים: אלה עובדים לעבודת כוכבים של בני עמון, ואלה של מואב או גוי אחר".
[3]   השם "אֲ‑דֹנָי ה' " שגור ביותר בספר יחזקאל, והוא מופיע בו יותר משהוא מופיע בכל שאר המקרא (217 היקרויות מתוך 293 במקרא כולו). שימו לב שבבואו בתוך צירוף זה, הקרי של שם הוי"ה הוא 'א‑לוהים', כלומר יש לקרוא את הצירוף כולו: "אֲ‑דֹנָי אֱ‑לֹהִים".
[4]   רוצה לומר: בין שישמעו בין שיחדלו מלשמוע.
[5]   "סַלּוֹנִים" הם כנראה סוג של קוץ (רש"י), כפי שמשתמע להלן כ"ח, כד: "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב". לאור זאת ניתן לפרש שגם "סָרָבִים" הם סוג של קוץ (אולי מלשון צריבה, כפי שהוצע בדעת מקרא); אך אפשר גם שפירושו סרבנים ומורדים. מכל מקום, כוונת הפסוק להזהיר את הנביא מפני פגיעתם הרעה של בני ישראל.
[6]   כלומר דברי קינה ונהי, כמו בירמיהו (ט', ט): "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה" (וראו גם שם, יט).
[7]   שמעתי ממו"ר הרב יעקב מדן, שהרי זה מעין היחס שבין התורה שבכתב, שהיא נצחית ואינה משתנה, ובין התורה שבעל פה, שהיא דינמית ומתחדשת בכל עת. הנגיעה על פיהם של ישעיהו וירמיהו היא בבחינת תורה שבעל פה, ואילו המגילה הכתובה של יחזקאל היא בבחינת תורה שבכתב, שאינה נתונה לשינוי.
[8]   "אם לא" במובן 'אילו'.
[9]   "מַר" כאן הוא ניגוד ל"כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" שבאכילת המגילה.
[10]  "תֵּל אָבִיב" הוא שם של מקום על גדות נהר כבר, ומצינו שמות כדוגמתו למקומות אחרים בבבל: "תֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא" (עזרא ב', נט).