04: צירוף (א): גבורה הלכתית

  • הרב ראובן ציגלר
פרק 4 – "צירוף" (א): גבורה הלכתית
 
            בעיני, "צירוף" הוא אחד המאמרים החשובים ביותר שכתב הרב סולוביצ'יק בשפה האנגלית, וסביר להניח שגם הרב עצמו ייחס למאמר חשיבות דומה. הנושאים המופיעים במאמר העסיקו אותו במשך מספר שנים, ובמהלכן נהג הרב לשוב למאמר ולהגיה אותו.[1] "צירוף" מכיל רעיונות רבים כל כך במסגרת קצרה כל כך עד שקשה להתייחס למאמר כראוי מבלי להביא את לשונו במלואה.[2]
איזהו גיבור?
            הרב סולוביצ'יק מציג את דרישתה המרכזית של ההלכה בצמד מילים מרשים: לחיות בגבורה. רק כאשר האדם חי בגבורה, הוא מעניק לחייו משמעות נשגבת. אלא, שהרב אינו מפרש גבורה (או הרואיוּת) במובן המקובל. הגבורה שבה הוא עוסק מורכבת בעיקר מכח האיפוק, מיכולתו של האדם להתגבר על עצמו וממסוגלותו לזכך ולטהר את קיומו. ניתן לנסח זאת במילותיה המפורסמות של המשנה במסכת אבות (ד, א): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".
            הרב מציג הפרדה ברורה בין הפרשנות המקראית (היהודית) לפרשנות הקלאסית (היונית) של מושג הגבורה. הגבורה הקלאסית היא קטגוריה אסתטית, תכונה שיש להעריכה כיוון שמציגה יופי רב. כמחווה גרנדיוזית שנועדה להותיר רושם על קהל, גבורה זו מקנה לאדם תהילה ועל ידי כך חיי נצח. בכך שזיהה עצמו עם הגיבור "אשר ההין לפעול את הבלתי אפשרי ולהגיע לתהילה", הצליח האיש הקלאסי המתוסכל להביא את גאוותו על סיפוקה ולדמיין שגם הוא נטל חלק בתהילה המוקרנת מן הגיבור. "...ומיתוס זה העניק לו נחמה לאין שיעור... הערצת הגיבור היא ביסודה הערצה עצמית" (עמ' 242).
            לעומת זאת, הגבורה המקראית אינה תוצר של  הלך רוח ארעי ואינה מאופיינת בתיאטרליות.
הגבורה היא אולי הבחינה המרכזית של חווייתנו הקיומית, בחינה החודרת בהתמדה את התודעה האנושית ומעניקה לאדם תחושת שלווה מוזרה. האישיות ההירואית, על פי השקפתנו, אינה נכנעת לטירוף ולהתלהבות. הגבורה המקראית איננה שכורת חושים, כי אם מתבוננת, לא רעשנית, כי אם חרישית, לא דרמטית וחזיונית אלא נסתרת. היחיד, במקום שביצע פעולות הירואיות בודדות ופזורות, מקיים בקביעות חיים של גבורה (עמ' 243).
מבחינה מעשית, מילוי חייו של אדם בגבורה פירושו חיים על פי ההלכה, על הדיאלקטיקה הנצחית שבה המשלבת צעידה לפנים ברוב עוז ונסיגה לאחור במלוא הענווה (כפי שבואר כאן וב"גאון וענווה").
            אביא דוגמה אחת (שארחיב אודותיה בפרק הבא). הרב מתאר את גבורתם של חתן וכלה הנסוגים זה מזו כאשר הכלה רואה טיפת דם וסת:
חתן וכלה צעירים, חסונים, ואהבה לוהטת ביניהם. שניהם המתינו באורך רוח לפגישה זו. רק צעד אחד ואהבתם מתממשת, חלומם מתגשם. לפתע פורשים השניים ונסוגים לאחור. הוא, כדרך האבירים, מציג גבורה פרדוקסאלית. הוא מביס את עצמו. כל זוהר חיצוני אינו מתלווה לנסיגה זו. אין בה מחווה ראוותנית, שהרי נעדרים ממנה עדים להעריץ ולהלל. הפעולה ההירואית אינה מתרחשת לנוכח המון מתרונן; משוררים לא ישירו על שני צעירים ענווים צנועים אלה. הכל אירע בצנעתו החסויה של ביתם, בדממת הלילה. האיש הצעיר ... חוזר ונרתע לאחוריו. ברגע שבו נראית ההגשמה כמובטחת – הוא נסוג ופורש (עמ' 246).
האבסורד
          אחד התנאים המקדימים לגבורה ההלכתית הוא היכולת להתגבר בעת הצורך על שיקול הדעת המעשי-תועלתני המכוון להצלחה. הרב מכנה זאת במושג שאול מהגותו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור[3] כקפיצה אל "האבסורד". הרב אינו מתכוון ל"אבסורד" במשמעות של דבר מגוחך או מנוגד להגיון, אלא דווקא במשמעות של דבר שאינו קשור להגיון או שהוא על-הגיוני (בשפה פילוסופית, האבסורד הוא א-רציונאלי או מטא-רציונאלי). כפי שכבר הערנו ב"גאון וענווה", מוסר הענווה כרוך בזיהוי מגבלות השכל האנושי וקבלת תכתיביה של סמכות עליונה שלא תמיד יעלה בידינו להבינה.[4]
            מחויבות אמתית לדת היא דבר טוטאלי המקיף את כל היבטי הקיום האנושי – והפן השכלי מהווה רק אחד מהם. המחויבות איננה מבוססת על הסכמה שכלתנית לטענות שונות, אלא על חווית האלוקים בצורה יסודית, הקודמת להגיון ומצויה מעבר לו. ממנה אוזר האדם עוז להתעמת עם התנגדות מפחידה, כפי שעשה יעקב במאבקו הלילי ביריבו המסתורי (בראשית לב, כה-לא), וכפי שעשה עם ישראל לאורך הדורות. מחויבות טוטאלית זו מעניקה לאדם כח לסגת על סף הניצחון, ממש כשם שיעקב, למרבה הפרדוקס, שחרר את יריבו לאחר שגבר עליו.
הגדרה חדשה של צירוף
          כעת נוכל להעריך את האירוניה הרמוזה בכותרת שבחר הרב לחיבור זה. שם המאמר במקור הוא "קתרזיס", מושג יווני שמשמעותו זיכוך או צירוף (כמו צירוף הזהב מסיגיו בכור ההיתוך). בספרו פואטיקה (פרק 6), הגדיר אריסטו את מטרת הטרגדיה כזיכוך רגשות הפחד והחמלה. לעתים קרובות האדם מוצא את עצמו טרוד ודאוג, עמוס בחרדות המפרידות בינו לבין הצלחה חברתית. כאשר האדם צופה בדרמה טראגית בתיאטרון, הוא משחרר רגשות אלו בסביבה בטוחה ומבוקרת ויוצא מן החוויה מזוכך, מוכן לתפקוד חברתי מצליח.
            אף שהרב אינו משווה במישרין את השקפתו לגבי הצירוף עם זו של אריסטו, הניגוד ביניהם בולט (וללא ספק מכוון). בעיני הרב, הצירוף אינו תגובה פסיבית של צופה תיאטרון, אלא אורח חיים פעיל ותובעני. הצירוף לא נועד על מנת להשיג שלווה אלא גאולה, לא לייצר אציל שחצן שהחרדה אינה נטל על צווארו אלא אישיות מקודשת המאזנת בין גאון וענווה.  בעוד הטרגדיה היוונית מלמדת שהאדם הוא אובייקט המנוהל על ידי כוחות אקראיים ונידון לגורל חרוץ, קתרזיס יהודי הוא אמצעי עבור האדם, כסובייקט, לחבר עצמו באופן פעיל ליעוד נעלה ורב משמעות.
הגדרה חדשה של גבורה
          בעוד שהרב מבליט את הניגוד שבין מושג הצירוף היווני לבין זה היהודי, הוא מגדיר מחדש את מושג הגבורה בצורה הדרגתית ומרומזת יותר. הרב פותח בהצגת הגבורה כניצחון צבאי, בהדרגה משנה את הבנת הקורא את המושג למושג הכולל אף פעולה נועזת המתבצעת בניגוד לשיקול דעת פרקטי, ובסופו של דבר מגדיר את הגבורה ככח פרדוקסלי לסגת ולא להשלים ניצחון.
            זו דוגמה טובה לתופעה שכיחה בכתיבתו של הרב סולוביצ'יק. הרב נוטל מושגים טעונים הנושאים עמם משמעויות חיוביות לאוזן המודרנית – גבורה, עוז רוח, יצירתיות, שלטון, אוטונומיה, עצמאות ועוד – ומוכיח שהיהדות אכן תובעת אותם מהאדם. אנשים רבים יראו במושגים אלו את האנטיתזה לדתיות היהודית, הנראית בעיניהם כשמרנית עד כדי מאובנות, וכמקבלת מרות עד כדי כניעות. מה, אפוא, מבקש הרב להשיג בקישור מושגים אלו לחיים ההלכתיים? אחת מן השתיים:
  1. להודיע לנו שתכונות אלו, באופן שאנו רגילים להבין אותן, הן למעשה ערכים יהודים; או לחילופין,
  2. לפרש ערכים אלו מחדש (לעתים בעקיפין) ולהוכיח לנו שההבנה החדשה מהווה חלק מובנה מהיהדות.
      אין ספק שבמקרה שלנו מדובר באפשרות השנייה. הרב מגדיר מחדש את מושג ה"גבורה" כך שהגבורה באה לידי ביטוי בענווה יותר מאשר בגאון. אם כך, מדוע מתאמץ הרב לפרש מחדש את רעיון הגבורה במקום להשתמש במונח אחר? מדוע הוא נוקט בתואר "הירואי" בצורה שונה מההבנה המקובלת? גם כאן קיימות שתי אפשרויות:
  1. יתכן שזהו אמצעי חינוכי שמטרתו להציג את החיים ההלכתיים באופן שיקסמו לאדם המודרני. למילה "הירואי" יש מטען חיובי בשבילנו, כך שדבר שיתואר בצורה שכזו ימשוך אותנו. בסופו של דבר, נלמד להעריך את הערכים הטבועים בהגדרה החדשה של הגבורה.
  2. הרב חושף רובד עמוק או אמיתי יותר של המושג. בלב תפיסת הגבורה (או היצירתיות, העצמאות וכו'), עומד רעיון רב עוצמה שנחבא לאורך השנים תחת מעטה סיגים. אם נפטר מחלק מדעותינו הקדומות, אם נבחן דברים במבט של קדושה ועבודת ה', נוכל לראות את שורשו החיובי של רעיון זה בשיא טהרתו. לחילופין, ניתן לנסח זאת כך: הרעיון עצמו נטרלי ואפשר להטותו לכל כיוון, לטוב ולרע, בהתאם למסגרת שבה אנו בוחנים אותו.
            אני מותיר לקורא להחליט לעצמו איזו אפשרות רלוונטית לענייננו.
היבט נוסף שראוי לציין בהקשר לכתיבתו של הרב סולוביצ'יק הוא יכולתו לחשוף רובדי משמעות חדשים במקורות מוכרים על ידי הצבתם בהקשר חדש. הרב מבסס, למשל, את התזה שלו במאמר זה על מאמרי חז"ל כגון "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן  את הבריות" (בראשית רבה מד, א) ו"איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד', א). אבל מעולם לא הבנו אמירות אלו בצורה שכזאת, ולאחר קריאת פרשנותו של הרב, קשה להבין אותם כבראשונה.[5]
נסיגה לשם התקדמות?
            הבה נחזור בקצרה לשאלה שהעלנו בפרק 3. האם הדיאלקטיקה ההלכתית נמנית על קבוצת ההתקדמות-נסיגה-התקדמות, או שמא היא ההתקדמות שסופה נסיגה? גם כאן אנו מוצאים עדויות חלוקות לגבי דעת הרב בנושא. הרב מדבר בעמ' 244 על דיאלקטיקה בת שני חלקים, ואילו בעמוד הבא הוא עוסק בדיאלקטיקה תלת-שלבית. קביעתו ש"בעקבות תנועת הנסיגה נקרא האדם להתקדם שנית לקראת הניצחון השלם" (עמ' 246), עומדת בסתירה חריפה לדברים שכתב ב"גאון וענווה" ולפיהם "...בעצם בניינו של הניצחון נעוצה המפלה... כשם שהסופי איננו שלם, כן ניצחונו של האדם" (עמ' 221).
אף שככלל המאמר "צירוף" מדגיש את חשיבות השלב השלישי שבו שב האדם לצעוד קדימה, בכל זאת הוא מסתיים בנימה המדגישה את הנסיגה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם לנוע בעוז לפנים, לגבור ולכבוש את הארץ, ולשוב ולסגת בענווה כאשר הניצחון הוא בהישג ידך" (עמ' 254). כפי שהערתי לעיל, שני הפנים בגישת הרב אינם מבטאים בלבול אלא דיאלקטיקה בתפיסת התבוסה שלו.
הצירוף בחיי היום-יום
          הרב סולוביצ'יק מחלק את "התנסותנו הקיומית הכוללת" לארבעה תחומים (האסתטי-תענוגי, הרגשי, השכלי והדתי) וממשיך הלאה להראות כיצד רעיון הצירוף מתבטא בכל אחד מהם. החלק הבא במאמר מרתק במיוחד לא רק מפני שהקוראים יכולים לקשר אותו ישירות לחיי היום-יום שלהם, אלא מכיוון שהרב נותן דוגמאות רבות עוצמה לצירוף בכל תחום. הנושאים הנידונים בחלקו השני של המאמר חוזרים ומופיעים לאורך כתבי הרב, וע"י כך מעידים על חשיבותם במחשבתו. לפיכך, אקדיש את הפרקים הבאים ליישום רעיון הצירוף בכל אחד מארבעת התחומים ולסוגיות חשובות המתעוררות במהלך הדיון.
 
 
**********************************************************
 
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
**
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תש"ע
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: חיים שוורץ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                       http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * **
*
*
*
*
**
 
 
**********************************************************
 
 
 
 

[1] יש לשים לב, למשל, לעובדה שהרב מטרים נושאים שירחיב בהם לימים ב"צירוף" כבר ב-1957, בהרצאתו "משבר הסופיות האנושית", וכן ב-1961, בהרצאה "גישה הלכתית אל הייסורים", המופיעות במן הסערה (בעיקר בעמ' 116‑124 ובעמ' 163‑165). יש אף לציין כי מספר טיוטות של המאמר נמצאו בעיזבונו של הרב.
[2] אני שב ומפציר בקוראים להשתדל לקרוא את כתבי הרב שבהם נעסוק.
[3] ה"אבסורד" – בעיקר "אבסורדיות האמונה" ו"קפיצת האמונה" הנובעת ממנה – מהווה מוטיב מרכזי בספרו של קירקגור חיל ורעדה (1843; תורגם לעברית בידי איל לוין, ירושלים, 1986).
[4] באיש האמונה הבודד מדגיש הרב שהעובדה שאין באפשרותנו להבין את כל הוראותיו של האלוקים אינה מעידה על כך שאין להן טעם או תועלת עבורנו.
[5] היבט חדשני נוסף בכתיבתו של הרב הוא האופן שבו הוא מעצב מחדש את הבנתו של הקורא לגבי מצוות שונות באמצעות תיאור בלתי נשכח של המרכיב הרגשי שבהן. דוגמאות לכך מופיעות בפרקים 6 ו-8.