04: צירוף שתי קדושות החלות ביום אחד

  • הרב ברוך גיגי

צירוף שתי קדושות החלות ביום אחד / הרב ברוך גיגי

צירוף שתי קדושות ביום אחד יש שהוא מקרי ומזדמן, כיו"ט, חול המועד או ראש חודש החלים להיות בשבת, ויש שהוא מהותי לעיצומו של יום, כראש השנה שהוא גם ראש חודש.

יש מקום לדון ביחס שבין שתי הקדושות הללו - האם יש לראותן כשתי קדושות נפרדות, הפועלות במקביל, ועל כן דינו של היום כשני ימים שאך במקרה חלים ביום אחד, או שניתן לומר ששתי הקדושות משולבות זו בזו ויוצרות קדושה חדשה המורכבת משתי הקדושות האחרות, ודינו של היום כיום אחד שנתקדש בקדושה מיוחדת.

ננסה ללבן שאלה זו על שני היבטיה:

א. היחס שבין שתי הקדושות ביו"ט או בר"ח שחלים בשבת.

ב. היחס שבין קדושת ראש השנה לבין קדושת ראש חודש.

א. יו"ט או ראש חודש שחלים בשבת

שנינו בתוספתא:

יו"ט שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמה ושל יו"ט בפני עצמה ומתחיל בשל שבת, ובית הלל אומרים: מתפלל שבע ומתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר: אף חותם בה ברוך מקדש השבת וישראל והזמנים. (ברכות ג, יג מהד' ליברמן[1])

שני פירושים נאמרו בשיטת בית הלל וביחס שבין דבריהם לדברי רבי.

רש"י מפרש:

ברכה אחת לשניהם ומתחיל להזכיר של שבת תחילה ותתן לנו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה ומסיים הברכה בשל שבת - מקדש השבת ותו לא, ואומר קדושת היום באמצע ותתן לנו ה' א-להינו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה. (ביצה יז, ע"א מד"ה 'מתחיל' ואילך)

לעומתו פסק הרמב"ם:

מתחיל בברכה אמצעית בעניין שבת ומשלים בעניין שבת ואומר קדושת היום באמצע ברכה וחותם בה... מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. (הלכות תפילה ב, יא[2])

ובכסף משנה שם ביאר:

ולפיכך נראה שרבינו היה מפרש 'ומסיים בשל שבת' לא לעניין חתימה קאמר, אלא שאומר איזה עניין של שבת כמו ישמחו במלכותך... והאי ברייתא לא דיברה בעניין החתימה...[3]

לדעת רש"י, נחלקו בית הלל ורבי בעניין חתימת הברכה ביו"ט שחל בשבת - לבית הלל חותמים 'מקדש השבת' ולרבי חותמים 'מקדש השבת וישראל והזמנים', והלכה כרבי. אך לשיטת הרמב"ם אין מחלוקת בדבר - בית הלל לא התייחסו כלל לחתימה אלא לנוסח הברכה עצמה ורבי הוא שהוסיף את הדיון בשאלת החתימה.

בראשונים קיים דיון נוסף בשיטת בית הלל, הנוגע לנוסח הברכה המרכזית של קדושת היום. בשיטה מקובצת כתב:

לפי הפשט משמע שאומר תפילת שבת ממש אלא שאין המנהג כן, ורש"י ז"ל פירש מתחיל בשל שבת שאומר ותתן לנו ה' א' את יום המנוח הזה. (ביצה שם, ד"ה יו"ט שחל)

לשיטתו, הפשט הוא שנוסח הברכה הוא תפילת שבת, כשבאמצעה של ברכת קדושת היום של שבת אומר קדושת היום של יו"ט, אך לפי רש"י, וכן המנהג, הנוסח הוא של תפילת יו"ט, אלא שמקדימים להזכיר שבת קודם יו"ט - ותתן לנו את יום השבת ואת יום חג...[4].

לכאורה, נראה שבית שמאי ובית הלל נחלקו בנידוננו. בית שמאי, האומרים שמברך על שבת בפני עצמה ועל יו"ט בפני עצמו, סבורים ששתי קדושות נפרדות הן, ולכן זוקקות ברכה נפרדת לכל אחת מהן. לעומתם, בית הלל, האומרים שמברך על שבת ויו"ט בברכה אחת, סבורים שקדושה אחת היא שנוצרה מצירוף שתי הקדושות של שבת ושל יו"ט.

על טיבו של צירוף שתי הקדושות לשיטת בית הלל, יש לדון לאור שיטותיהם של בית הלל ושל רבי. לבית הלל, אליבא דרש"י, שחותמים בברכת מקדש השבת ותו לא, יש לומר שהם רואים את השבת כדומיננטית ואולי גם ככוללת בתוכה את קדושת יו"ט, בבחינת "יש בכלל מאתיים מנה". קדושת השבת קביעא וקיימא, אבל קדושת ימים טובים תלויה בישראל - "ישראל דקדשינהו לזמנים". יכולתם של ישראל לקדש את הזמנים נובעת מן הקדושה שקידש ה' את ישראל ומכוח קדושתו של יום השבת שנתקדש ע"י ה'. ומכאן שיש בקדושת השבת מימד שכולל בתוכו גם את קדושת הזמנים. וכך כותב הראי"ה:

קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ה' יום יום והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת תחילה למקראי קודש, בתור קדושה מקורית שהיא משפעת קדושה על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור מקבלי שפעת הקודש, על ידי ישראל דקדשינהו לזמנים.[5] (אורות הקודש ב, עמ' שג)

לרבי[6], יש לראות את הצירוף כמיזוג של שתי הקדושות באופן שווה, ומה שמקדים שבת ליו"ט, היינו מפני שהשבת תדירה.[7]

לענ"ד, נראה יותר בדעת רבי, שהצירוף שבין שתי הקדושות הוא עם עדיפות לקדושת יו"ט. אמנם, אי אפשר לאמץ כאן את המושג "בכלל מאתיים מנה", שהרי קדושת יו"ט אינה כוללת את קדושת השבת, אבל ניתן לומר שקדושת יו"ט היא המרכזית וקדושת השבת משתלבת בתוכה. אפשר שזוהי הסיבה שחותמים גם בשל שבת, למרות מרכזיותו של יו"ט, בניגוד לשיטה הרואה את השבת כמרכזית ולפיכך אין חותמים כלל ביו"ט. תפיסה זו מבוססת על יסוד נוסח התוספתא[8] המבחין בין יו"ט החל בשבת ובין ראש חודש החל בשבת. ביו"ט החל בשבת הנוסח הוא: "יו"ט שחל להיות בשבת", ובר"ח החל בשבת הנוסח הוא: "שבת שחלה להיות בר"ח". המהרש"א כתב בשם תוספות ישנים[9]: "גבי יו"ט נקט איפכא - 'יו"ט שחל להיות בשבת' משום דביו"ט מתפלל כסדר של יו"ט אבל ר"ח מתפלל כסדר של שבת".

ונראה שזהו פירוש הדברים: בשבת ויו"ט הקדושות מצורפות, כשהקדושה המרכזית היא קדושת יו"ט, ולכן מתפלל כסדר של יו"ט, ולתוך נוסח תפילת יו"ט משתלבת קדושת השבת, בתחילתה ובסופה. העובדה שמטבע של ברכה הוא כסדר של יו"ט, מצביעה על מרכזיותה של קדושת יו"ט בקדושת היום[10]. גישה זו, הרואה את קדושת יום טוב כקדושה מרכזית, אינה מתעלמת מכך שקדושת השבת חמורה מקדושת יום טוב, ואפשר שבשל כך מתחיל בשל שבת, ולא רק בשל היותה של השבת תדירה יותר. אולם, בבחינה מסוימת יש בקדושת יום טוב מה שאין בקדושת השבת. ניתן להצביע על שתי נקודות בולטות המייחדות את קדושת יום טוב:

א. המימד של "זכר ליציאת מצרים" הקיים ברגלים, המדגיש את היסוד ההיסטורי וההשגחתי של הנהגת הקב"ה את העולם, בולט יותר ביום טוב. אף שגם השבת היא זכר ליציאת מצרים, אך רק כמבטאת את עיקרון ההשגחה, הרי שבימים טובים בא לידי ביטוי היסוד הזה ביתר שאת, שכן הוא מתייחס לציון מאורעות ספציפיים, שהם מאבני היסוד של אומתנו.

ב. מקומו של האדם בקביעת הקדושה, וזיקתה של הקדושה הזו לבחירת ישראל - "אתה בחרתנו" - בתוספת מצוות שמחת יום טוב, שמדגישה את הפן החווייתי, האישי והסובייקטיבי של קדושת יו"ט וממילא את החורג מן השיגרה והמתחדש, בעוד שבשבת מודגש יותר הפן הקבוע והעקרוני[11].

לעומת האמור בשבת ויו"ט הרי שבראש חודש החל בשבת הקדושה המרכזית היא קדושת השבת. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שבשחרית, מנחה וערבית מתפלל תפילת שבת בלבד, עם הזכרת ר"ח בעבודה בניגוד ליו"ט שחל להיות בשבת, שכל תפילות היום הן תפילות יו"ט. גם במוסף, אנו רואים שינוי מהותי בין יו"ט החל בשבת ובין ר"ח החל בשבת. פתיחת הברכה ביו"ט החל בשבת היא כסדר יו"ט - "אתה בחרתנו", ובמסגרת יו"ט מקדים להזכיר של שבת תחילה. בר"ח החל בשבת פותחים בשל שבת כפשוטו - פתיחה הקשורה מהותית לקדושת השבת - "אתה יצרת עולמך מקדם כילית מלאכתך ביום השביעי...". למנהגם של בני ספרד אף "מסיים בשל שבת" מתפרש כפשוטו, דהיינו, "רצה נא במנוחתנו... והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך". על פי זה, יש אכן מקום לומר, שבר"ח החל בשבת חתימת הברכה תהיה בשל שבת בלבד, וכדברי בעל המאור[12]: "לכאורה נראה שאין צריך לומר מקדש השבת וישראל והזמנים אלא ביום טוב אבל בחולו של מועד ובר"ח ליכא מ"ד הכי". אך המנהג אינו כן, אלא שחותמים מקדש השבת וישראל וראשי חדשים[13], כשיטת רבי ביו"ט החל בשבת[14].

אמנם נראה, שלמרות המנהג, הפער בין יו"ט ובין ר"ח עומד בעינו, לאור מה שהוכחנו ממטבע הברכה. העובדה שמזכירים בחתימה גם את ר"ח ולא רק את שבת, ניתנת להתבאר ע"י ההפרש שיש בין קדושת היום של שבת ובין קדושת היום של ר"ח. קדושת היום של שבת היא בעיצומו של יום, כיום קדוש שנאסר בעשיית מלאכה ונתחייב במצוות קידוש, בכסות נקיה, ובמאכל ומשתה - מקרא קודש. ר"ח אינו אסור במלאכה, אינו חייב לא בקידוש, לא במאכל ובמשתה ולא בכסות נקיה. קדושתו אינה קדושה רגילה של קדושת היום וקשורה כנראה ליסודות של זיכרון ולקרבן המוסף שבו[15]. יוצא, איפוא, שאף שקדושת השבת היא המרכזית, יש להזכיר גם קדושת ר"ח מפני שקדושת השבת אינה יכולה לכלול אותה לגמרי. לפירוש זה, יו"ט שחל להיות בשבת - יו"ט הוא המרכזי, ואילו שבת שחלה להיות בר"ח - השבת היא המרכזית.

אמנם, אפשר שיש לדחות את כל המהלך שפיתחנו עד כה, אם נטען שאין מחלוקת עקרונית בין בית הלל ובין בית שמאי, והכל מסכימים שאין שתי קדושות המופיעות ביום אחד משפיעות זו על זו, אלא נשארות זו לצד זו כשתי קדושות נפרדות, ואעפ"כ בית הלל כוללים אותן בברכה אחת, שהרי לשתיהן עניין משותף - הקדושה. ועוד, שהרי איתא בברכות[16]: "תמני סרי תיקון תשסרי לא תיקון, הכא נמי שבע תיקון תמני לא תיקון", ואם כן, אפשר שמגבלה זו היא שהביאה את בית הלל לצרף את שתי הקדושות, אע"פ שמצד עצמן נפרדות הן, לכלל ברכה אחת.[17]

אפשר שיש להביא ראיה לכיוון זה, של צירוף הקדושות ומיזוגן, מן הגמרא בעניין תדיר ומקודש:

איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם... ת"ש מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח (מקודשין משל שבת דאיקרי מועד - רש"י) אטו ר"ח למוספין דידיה אהני למוספי שבת לא אהני. (זבחים צ, ע"ב)

לכאורה נראה מסוגיה זו, ששתי הקדושות מצטרפות, שהרי מבואר שם שר"ח משפיע מקדושתו היתרה על מוספי השבת, ואזי מקבלים מוספי השבת שם ר"ח[18]. אך נראה שאין הכרח ללמוד כן, משום שייתכן שאע"פ ששתי קדושות הן, והמחייב של מוספי שבת הוא קדושת היום של שבת בלבד, מכל מקום, כיוון שביום זה חלה קדושה נוספת גדולה יותר היא משפיעה על מוספי שבת, בלא צורך בהתמזגות מלאה לקדושת יום אחת. מדברי רש"י ותוס' במנחות[19] נראה אף יותר מכך, דהיינו שכל קרבן שקרב ביום קדוש חשוב מקודש, בלא קשר למיזוג כלשהו של קדושות, ואם כן אפשר שזהו פירוש הביטוי - דאהני ליה קדושת ר"ח למוסף שבת להיחשב מקודש בשל היותו קרב בר"ח.

בגמרא בברכות[20] הקשו על שיטת רבי שאין חותמין בשתיים, מהא דחותמים מקדש השבת וישראל והזמנים, ותירצו:

- חוץ מזו. ומאי שנא? הכא - חדא היא, התם - תרתי, כל חדא וחדא באפי נפשה[21].

רש"י (בד"ה חוץ) מפרש:

חוץ מזו ומאי שנא הכא חדא היא - אין כאן אלא ברכת 'מקדש' - שמברך להקב"ה שמקדש השבת והזמנים... ובהלכות גדולות גרס הכי: חוץ מזו, ומאי שנא - הני תרתי קדושי נינהו, ומודה רבי דחתמינן בהו בשתים...

נראה לכאורה שהראשונים שחלקו בפירוש תירוץ הגמרא נחלקו בהבנת היחס בין שתי הקדושות. בדרך שבה מציג רש"י את שני הפירושים נראה שלשיטת בה"ג אין צירוף בין הקדושות, ומפני כן מתאפשרת החתימה הכפולה, אך לרש"י אפשר שסבור שהחתימה הכפולה נחשבת חתימה אחת בזכות שיתוף הלשון בלבד, וכהבנת תר"י[22]: "שזה אע"פ שנראית כשתים עניין אחד הוא, שהכל הוא ענין קדושה וכיוון שאינו מזכיר בשניהם אלא לשון קדושה כמו דבר אחד הוי וחותמין בהם[23]". מאידך ניתן לומר, שעמדת רש"י היא שיש לראות הדברים כחתימה אחת, בזכות הצירוף בין הקדושות, היוצרות קדושה אחת שהקב"ה מקדש בה את השבת והזמנים.

אמנם, רש"י שם הקשה על שיטת בה"ג: "ואינו נראה לי דא"כ אית ליה לרבי חותמין בשתים... ולא היה לו לכלול ולומר אין חותמין בשתים". לפיכך נראה שיש לפרש דברי בה"ג באופן אחר. בה"ג מודה שאין חותמין בשתיים אם המדובר בשני עניינים נפרדים. במקרה זה עומדות לרשותנו שתי אופציות: האחת - להכריע באיזו משתי החתימות לבחור, כגון בבונה ירושלים ומושיע ישראל שיש לבחור אחת מהן, כנהוג. השניה - אם לא ניתן להכריע בין החתימות, יש לברך שתי ברכות ושתי חתימות. אך כאמור אין אפשרות לחתום בשתיים. אלא שבנידוננו, האפשרות לכלול שני דברים בחתימת הברכה נובעת מקשר פנימי הקיים בין שתי הקדושות. רק בזכות העובדה שנצטרפו שתי קדושות שבונות יחד את המהות החדשה של קדושת היום, שאי אפשר לוותר על שום חלק ממנה, נתאפשרה חתימה זו שנראית כשתיים, בזה שהיא כוללת שבת ויום טוב, אך לאמיתו של דבר אין זה שתיים, שהרי נתחברו לאחת. כיוצא בזה פירשו תר"י שם: "אבל מקדש השבת וישראל והזמנים אע"פ שנראית כשתים עניין אחד הוא שקדושת ישראל תלויה בקדושת השבת וקדושת הזמנים וראשי חדשים תלויה בקדושת ישראל וכיוון שתלוי זה בזה - כמו קדושה אחת דיינינן ליה".[24]

כעת יש לדון בשאלה שנשאלה לפני הפוסקים, במי שטעה בתפילת ערבית בליל יום טוב שחל להיות בשבת, ולא הזכיר שבת כלל בתפילתו, אם יצא ידי חובה בשמיעת ברכת מעין שבע משליח הציבור, וזאת על פי ההלכה בעניין אחר:[25] אם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת או שלא התפלל כלל ושמע משליח הציבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף יצא. יש מקום, אם כן, להסתפק בנידון דידן - כיוון שכבר הזכיר יום טוב בתפילתו, ואינו חסר כי אם הזכרת שבת, אפשר שמשלים את מה שהחסיר, על פי שיטת הגאונים בברכת מעין שבע.

החיד"א מדמה את נידוננו למי שאכל פירות ממין שבעה ומיני מזונות, שדינו לברך על שניהם מעין שלוש, ואם שכח וברך על המחיה לחוד פשיטא שמברך אחר כך על העץ לחודיה, והוא הדין בנידוננו, שיכול להשלים של שבת לחוד[26].

והגאון בעל שלמי חגיגה[27] נחלק עליו וכתב שאין הנידון דומה לראיה, דהתם מן הראוי היה לברך על כל מין בפני עצמו, אלא שחז"ל איפשרו לכלול שניהם בברכה אחת, ואם שכח ולא כללם, חוזר לדינו שמברך על כל מין בפני עצמו, ופשוט שכשחוזר ומברך אינו מזכיר שוב את שניהם, אלא מה שהחסיר. אבל בענין תפילת שבת ויום טוב, אם אירע כן בשחרית, פשיטא שלכתחילה יש להורות לו להתפלל שבת ויום טוב שנית, שהרי בשבת ויום טוב "אין הקדושות נפרדות זו מזו אלא יום אחד הוא שיש בו קדושה יתירתא שהוא כלול מב' קדושות כאחד, ולכן בכל תפילה שיתפלל כהיום הזה צריך להזכיר בה שתי קדושות כדי שתהיה התפילה דומה ליום, דכשם שהיום הוא יום אחד והוא כלול משני קדושות כך תהיה התפילה תפילה אחת כלולה משני קדושות". וסיים בסוף דבריו שם, שנראה לו פשוט לדינא, שאינו יוצא בהזכרת שבת לחוד.

דברי הגאונים הנ"ל ברור מיללו, שנחלקו ביסוד השאלה, שהעלינו בראשית דיוננו. כפי שהראינו לדעת, אין מן הש"ס ומן הראשונים ראיה ברורה לאחד מן הצדדים, אף שדעתנו נוטה יותר בשיטת רבי שהוא סבור שמדובר בשילוב של שתי הקדושות לכלל קדושה אחת, וכפי שנתבאר למעלה. לפיכך נראה למעשה, במי שטעה ביום טוב שחל להיות בשבת, ושכח להזכיר את שבת, שלכתחילה לא יתכוון לצאת בברכת מעין שבע, אלא יתפלל שוב, ויזכיר שבת ויום טוב. אמנם, אם כבר כיוון לצאת בברכת מעין שבע, יש להורות שמספק לא יחזור, ויסתמך על הפוסקים הנ"ל, כהוראת אמו"ז ז"ל.

ב. היחס שבין קדושת ראש השנה לקדושת ראש חודש

איתא בגמרא:

אמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר של ר"ח בראש השנה כיוון דחלוקין במוספין אמרינן, או דילמא זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן. (עירובין מ, ע"א)

הצד של הזכרת ר"ח בר"ה מובן, לכאורה, בפשטות, שכיוון שמקריבים בראש השנה גם מוספי ראש חודש יש להזכיר גם ר"ח. אולם, קשה יותר להבין את הצד שלא להזכיר ר"ח בר"ה משום שזיכרון אחד עולה לכאן ולכאן.

בתוס' שם (ד"ה זיכרון)[28] פירשו: "דבראש השנה כתיב 'זכרון תרועה' ובראש חודש כתיב בפרשת בהעלותך גבי חצוצרות 'והיו לכם לזיכרון'". לפי דבריהם נראה, שבעצם יש להזכיר ר"ח גם בראש השנה, אלא כיוון דתרוויהו 'זיכרון' נינהו, הרי הוא עולה לכאן (ר"ה) ולכאן (ר"ח), וכמי שהזכיר שניהם דמי.

אך מדברי רש"י[29] נראה שפירש ש'זיכרון אחד עולה לו', היינו משום דראש השנה היינו ראש חודש, וממילא די למעשה בזיכרון אחד. ונראה בכוונתו, שכיוון שכל ראש השנה הוא גם ראש חודש, קדושת ראש חודש כלולה אוטומטית בקדושת ראש השנה, ולפיכך אין מקום להזכרת ראש חודש בתפילה.

כך יש להסביר, אם כן, את הספק בגמרא: עפ"י תוס' ברור הוא שקדושת ראש חודש נבדלת מקדושת ראש השנה, ויש קדושת ר"ח בר"ה, והספק הוא אם לזוכרה בנפרד או לכוללה בתוך הביטוי "זיכרון", שכולל "זכרון תרועה" ו"זכרון ראשי חדשים". עפ"י רש"י, הספק הוא בעצם העניין אם קיימת קדושת ראש חודש בראש בשנה: מחד, כיוון שמוספי ר"ח קרבים בראש השנה, נראה שהתשובה חיובית, ומאידך, אפשר שלא קיימת קדושת ר"ח כלל, שכן קדושת ראש השנה היא גם קדושת ראש חודש ואין מקום לקדושת ר"ח.

אף למסקנת הסוגיה נראה שיש חילוק בין השיטות. בגמרא שם הסיקו: "זיכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן". רש"י (בד"ה קשיא) ביאר[30]: "וש"מ דזכרון דראש השנה עולה לו וש"מ אפי' מכלליה ואדכורי נמי לא בעינן". ברור, אם כן, שרש"י סבור שמסקנת הסוגיה היא שאין צורך בהזכרת ר"ח, לא מפני שאדם כוללו בזיכרון, אלא מפני שאין כאן קדושת ר"ח אלא קדושת ר"ה.[31]

לתוס' יש להבין את מסקנת הסוגיה כפשוטה, שאע"פ שיש קדושת ר"ח בר"ה זיכרון אחד עולה לשניהם. גם לשיטה זו, יש מקום לפתח את הדיון שערכנו בעניין יו"ט שחל להיות בשבת. אפשר, שאף לשיטות הסוברות שם שאין צירוף בין הקדושות, הרי שבראש השנה וראש חודש, שהקדושות מזומנות יחד בצד המהותי, מסתבר שיש לראות כאן מיזוג של הקדושות, ואולי היא הסיבה המאפשרת לכלול את שתיהן בזיכרון אחד.

בתוס' בר"ה (ח, ע"ב ד"ה שהחדש) קיים דיון בין ר"ת ורבינו משולם בדבר האפשרות שחטאת ראש חודש לא קריבה בראש השנה (אמנם עולת ראש חודש בודאי קריבה בראש השנה, דכתיב "מלבד עולת החדש ומנחתה"). ייתכן שישנה משמעות לנקודה זו הן לשיטת רש"י והן לשיטת תוס' שהזכרנו. אם נקבל את התפיסה שקורבנות ראש חודש שבראש השנה לא קרבים באופן מלא, יכול הדבר להעיד על מיזוג הקדושות לקדושת יום אחת, וכדעת התוס'[32]. בדעת רש"י העניין מסובך יותר. לפי מה שהעלינו בשיטתו, שאין קדושת ר"ח בראש השנה, מדוע יש להקריב בכלל מוספי ר"ח ביום כזה, ואפילו חלקית. עוד יש להקשות עליו מסוגיית זבחים[33], שם ביקשו להוכיח לעניין תדיר ומקודש, מכך שמוספי ר"ח קודמים למוספי ר"ה, ואמרו שם :"אטו ר"ה למוספי דידיה אהני למוספי ר"ח לא אהני".

והן אמת, שמתוך קושיות אלו נראית יותר גישתם של הראשונים שהבינו שיש קדושת ר"ח בר"ה. אולם, ייתכן שיש לפרש לשיטת רש"י, שמה שאמרנו שאין קדושה נפרדת של ר"ח בר"ה היינו מפני שקדושת ר"ה כוללת בתוכה קדושת ר"ח ומוספת עליה קדושה ייחודית של ראש השנה, אבל אף קדושת ר"ח שבר"ה, היא במהותה חלק מקדושת ראש השנה עצמו[34]. מעתה יש לומר, שמוספי ר"ח הקרבים בר"ה אינם קרבנות ר"ח אלא קרבנות ר"ה, ושמא יש לדחוק ולפרש כן אף בסוגיית זבחים, וצ"ע.

 


[1] הברייתא בשינויים קלים בבבלי ביצה יז.

[2] הרמב"ם עוסק בהלכה זו בשבת ור"ח, ואף שאפשר לחלק בין שבת ויו"ט ובין שבת ור"ח - עיין להלן. מכל מקום, לעניין נקודה זו שאנו עסוקים בה, אין חילוק.

[3] וע"ע תוספתא כפשוטה ברכות שם עמ' 41 שורה 61.

[4] אפשר שיש קשר בין שתי המחלוקות הללו - מחלוקתם של רש"י ורמב"ם בפירוש הברייתא ומחלוקת רש"י ושטמ"ק בעניין הנוסח היסודי של ברכת קדושת היום, וע"ע תוספתא כפשוטה שם, וראה להלן בעניין שבת ור"ח.

[5] ובעולת ראי"ה בקידוש ליל שבת כתב: "קדושת יום טוב יונקת מקדושת שבת".

[6] הסבר זה תואם, כמובן, גם את שיטת הרמב"ם, שהרי לדבריו אין מחלוקת כלל בין ב"ה ורבי.

[7] עיין עוד להלן בדיוננו בסוגיית זבחים בעניין תדיר ומקודש.

[8] תוספתא ברכות פרק ג', ובמקביל ביצה יז.

[9] מובא בגליון הדף על הש"ס ביצה שם.

[10] אפשר שמחלוקת בית הלל ורבי קשורה גם למטבע הברכה. לבית הלל שחותמים בשל שבת, מטבע הברכה יהיה כשל שבת, כשיטה הפשוטה שכתב השטמ"ק, ולרבי שחותמים בשבת ויו"ט, המטבע הוא של יו"ט, אע"פ שבראשונים לא תלו זאת בזה. אפשר, אם כן, לומר, שהמנהג עליו הצביע השטמ"ק נובע מכך שנקבעה הלכה כרבי.

[11] אפשר שזוהי המשמעות של "איקרי מועד", שהזכיר רש"י בזבחים צא, ע"א ד"ה מוספי ר"ח, וע"ע בשאגת אריה סי' סב שהאריך בנקודה זו.

[12] ביצה סוף ט, ע"א באילפס ד"ה 'והא דתנו רבנן'.

[13] עיין בשטמ"ק ביצה שם בשם הריטב"א שכתב לפי זה שצריך שיחזור על קדושת ר"ח בסמוך לחתימה כדי שיוכל לחתום גם בר"ח, ואין זה מנהג הספרדים.

[14] וכן סיים בעה"מ שם, שכנראה רבי חולק גם בר"ח החל בשבת.

[15] וראה שיעורים לזכר אבא מרי, בעניין הזיכרון: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם... והיו לכם לזכרון...", וראה עוד להלן בדיוננו ביחס שבין ר"ה לר"ח.

[16] כט, ע"א לעניין תפילת הביננו במוצ"ש, עיי"ש.

[17] בפשטות נראה שאפשרות זאת קיימת רק לשיטה הגורסת שיש לחתום "מקדש השבת וישראל והזמנים". יש מקום לחשוב על אימוץ גישת ביניים המחלקת ביו שבת ויו"ט ובין שבת ור"ח בנקודה זו עצמה. ביו"ט, שקדושתו מעניין השבת, ניתן לדבר על צירוף וחיבור בין הקדושות, אך בר"ח שעניין קדושתו שונה מהותית מקדושת השבת, אפשר שאין צירוף אלא ברכה אחת לשתי קדושות נפרדות.

[18] עפ"י דברי רש"י שם צא, ע"א ד"ה לתמידין.

[19] מט, ע"א ד"ה "בעא מיניה..", וברש"י ותוס' שם ד"ה תדיר ומקודש, עיי"ש היטב.

[20] מט, ע"א בסוגייה העוסקת בעניין חתימת הברכה השלישית בברכת המזון.

[21] קיימות גירסאות נוספות בתירוץ הגמרא, עיין להלן.

[22] לו, ע"א באילפס ד"ה אמר ליה.

[23] מעין זה היא שיטת ר' אפרים המובאת בתר"י שם, עיי"ש.

[24] אין כוונתי לזהות בין פירוש זה בשיטת בה"ג לדברי תר"י, אלא להשוואה עקרונית של צירוף הקדושות. בכלל הדיון הזה, יש מקום לכלול את המחלוקת בפוסקים בעניין נוסח הברכה המדוייק: 'מקדש השבת וישראל והזמנים' או 'מקדש השבת ישראל והזמנים'. ראה הדיון של בעל עיניים למשפט בסוגיית ברכות הנ"ל.

[25] שו"ע רסח יג, עפ"י שיטת הגאונים שהובאה בטור שם.

[26] בספרו מחזיק ברכה רסח, ט. וכן פסק בערוך השולחן סימן רסח. ובשניהם נראה שיכול לסמוך על ברכת מעין ז' לכתחילה. אמנם, אמו"ז הג"ר ברוך טולידאנו זצ"ל בשו"ת שאלו לברוך סי' ב', הכריע שלכתחילה יחזור ויתפלל תפילת שבת ויום טוב, ושכן יש להורות לו. אמנם, אם בא לישאל לאחר ששמע ברכת מעין ז' מהש"ץ, יש להורות לו שלא יתפלל שנית, שכן מה שהחסיר הרי השלים. וצ"ע בדעת המחזיק ברכה אם טעה בתפילת שחרית ולא הזכיר שבת, אם די לכתחילה בהזכרת השבת, או שמודה שלכתחילה יש להזכיר גם יום טוב, ורק בערבית שיש נוסח מתוקן שיש בו הזכרת שבת בנפרד, יש לסמוך עליו לכתחילה.

[27] דיני התפילות דף שו:, סי' ג'. וכן פסק בספר מאמר מרדכי רסח, ט. וכן הוא בביאור הלכה סוף סימן רסח ד"ה יצא בשם א"ר, שלא יצא.

[28] וראה גם רש"י שם ד"ה זכרון עם התוספת בסוגריים, שעל פיה מתאחדים הפירושים, וברש"י נראה לפרש אחרת, עיין להלן.

[29] שם מ, ע"ב ד"ה אמר ר' זירא.

[30] היו שניסו להביא ראיה מדעת ב"ש בתפילת ר"ה שחל בשבת שלא ייחדו בה ברכה נפרדת לראש חודש כפי שיטתם, והסיקו בקושיא. לדעת רש"י שם נפשטה הבעיה, אך עיין בריטב"א שם שפירש אחרת.

[31]. יש לשים לב שרש"י משתמש בביטוי: "זיכרון אחד עולה לו" או "זיכרון דר"ה עולה לו" אך אינו משתמש בביטוי המופיע בש"ס ובראשונים: 'זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן', ביטוי שמורה בפשיטות על קיומן של שתי קדושות שעולות בקנה אחד של זיכרון.

[32] ברור מאליו שתפיסת מיזוג אפשרית גם אם נסבור שכל מוספי ר"ח קרבים, אלא שאם לא כולם קרבים יש הוכחה לכיוון זה. עיין בתוס' ר"ה שם שכנראה למסקנה כ"ע מודים שכל הקרבנות קרבים.

[33] הובאה לעיל, שם צא.

[34]. אם כנים דברינו, שקדושת ר"ה בנויה מקדושת ר"ח הבסיסית ומוספת עליה תוספת ייחודית, יש מקום להבין את העובדה שגם ר"ח וגם ר"ה הם ימי זיכרון אלא שזכרונו של ר"ה רחב יותר. ניתן להסביר גם את הגישה שנתנה מקום לומר ששעיר חטאת ר"ח לא קרב בר"ה, כי עיקר הזיכרון שביום הוא בשעיר שבא לכפרה ולריצוי, וריצויו של שעיר ר"ה כולל בתוכו ריצוי ר"ח, בניגוד לעולות שהם באים בעיקר כדורון.