04: קרבנות ראשית השנה - בין קרבן פסח לקרבנות יום הכיפורים

  • תומר מוסקוביץ'

קרבנות ראשית השנה - בין קרבן פסח לקרבנות יום הכיפורים / תומר מוסקוביץ

מבוא

בספר שמות מצאנו כתוב:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת... וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ... וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'[1]

וכך נפתחת פרשת אחרי-מות שבספר ויקרא:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְדֹוָד וַיָּמֻתוּ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה...וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ... וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.

וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:

וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְדֹוָד תִּטְהָרוּ[2]

הביטוי "בעשור לחודש" בהתייחס לקרבנות מתייחד במקרא לשניים: לקרבן הפסח ולקרבנות יום הכיפורים[3], ובכך יוצרת התורה זיקה בין שני קרבנות שבמבט ראשון אין בניהם כל קשר.

מטרת רשימה זו להראות כי לא על חינם השתמשה התורה בביטוי דומה ביחס לשני קרבנות אלה, וכי קיים ביניהם יחס במספר רב של גורמים.

קרבנות ראשית השנה - שני ראשי שנים הם

חרף העובדה שלא פחות מחצי שנה מבדילה בין מועד הקרבת הפסח לבין יום הכיפורים, קושרת התורה בין שני הקרבנות לבין ראשית השנה.

ביחס לקרבן הפסח נאמר במפורש: " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" ומיד לאחר מכן: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת"[4].

קרבנות יום הכיפורים מוקרבים אמנם בעשור לחודש ולא מיד בראשית השנה, אלא שחז"ל סימנו ביותר מאשר מקום אחד גם את יום הכיפורים כראשית השנה[5].

ההבדלים בין קרבנות יום הכיפורים לקרבן פסח

בשונה מהנקודה המשותפת לשני הקרבנות - עובדת היותם קשורים לראש השנה[6], והביטוי המקשר ביניהם "בעשור לחודש" - בכל שאר המאפיינים שנסקור להלן יש הבדלים מהותיים בין שני הקרבנות; ולמעשה, כאמור, הם מקיימים ביניהם יחס של היפוך. נבחן את היחס בין הקרבנות בנושאים הבאים: מי שותף למלאכת הקרבן; באלו מקומות מתבצע הליך ההקרבה; ובחלוקת הקרבן בין "מזון שמים" לבין החלק המיועד למאכל המקריב.

השותפים למלאכת הקרבן

במלאכת קרבן הפסח שותפים כל ישראל. אמירה זו נכונה לא רק בפסח מצרים שהוקרב על ידי כל אחד ואחד מישראל בביתו, אלא גם בפסח דורות. המשנה מתארת את מעמד הקרבת קרבן הפסח כמעמד המוני בו נוכחים זה לצד זה כוהנים לויים וישראלים השותפים כולם במלאכת הקרבת הקרבן. כך למשל עולה כי בניגוד לקרבנות רגילים שאמנם שחיטתם בזר כשרה[7], אך בפועל נשחטו אך ורק בידי הכוהנים - קרבן הפסח נשחט בידי ישראלים[8]. מעבר לשאלת מעורבותם של ישראלים בתהליך ההקרבה, ברור לגמרי שהפסח הוקרב במעמד המוני בו התמלאה העזרה מפה לפה ושבה והתמלאה עד שלוש פעמים[9].

לעומת קרבן הפסח, קרבנות יום הכיפורים מוקרבים בבדידות רבה. הכהן הגדול הוא לבדו רשאי לבצע כמעט את כל הפעולות הקשורות להקרבת קרבנות אלה. רק הוא רשאי לבצעם ורק כאשר הוא בלא פגם; "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו"[10].

מקום הקרבת הקרבן

המייחד את קרבנות יום הכיפורים הוא הכנסת דמם לפני ולפנים והזאתו מספר רב של פעמים הן על הכפורת והן על מזבח הקטורת - פעולות שאינן נעשות באף קרבן אחר.

ויושם אל לב, דמם של קרבנות יום הכיפורים מוזה לשם כפרה דווקא על הכפורת ועל מזבח הזהב, מזבח הקטורת. שני כלים אלה: הכפורת ומזבח הקטורת הם הכלים המבטאים יותר מכל את נוכחותו של ה' במשכן ובמקדש[11].

לעומת זאת קרבן הפסח טעון זריקת דם אחת על היסוד, היינו הפעולה המינימאלית שניתן לעשות בדם. בנוסף לכך יש לציין כי קרבן הפסח נשחט בכל העזרה ונצלה ונאכל בכל רחבי ירושלים.

העשייה בבשר הקרבן

גם בשאלת העשייה בבשר הקרבן מתקיים בין קרבן הפסח לבין קרבנות יום הכיפורים יחס של היפוך.

קרבנות יום הכיפורים הם "חטאות פנימיות" ואין בהם חלק לא לכוהנים ובוודאי שלא לישראלים. כל הקרבן כולו עולה לשמים, חלקו על המזבח וחלקו בשריפה מחוץ למחנה.

לעומת זאת, קרבן פסח נאכל כמעט כולו וחלק "שמים" שבו קטן מכל הקרבנות. לעניין זה חשוב להדגיש שאכילת הכוהנים בקרבנות שלמים רגילים הוא מחלק הקרבן המיועד לקב"ה, שהרי "כהנים משולחן גבוה קא זכו"[12]; ואילו בקרבן הפסח אין הכוהנים מקבלים דבר ואילו מקריב הקרבן מקבל את כולו למעט האמורים[13].

הצד השווה שבשונה

המכנה המשותף לכל המבחנים שנסקרו לעיל: השותפים במלאכת הקרבן, מקום עשיית הקרבן והשותפים ב"אכילת" הקרבן - הוא שבכולם "חלק האדם" שבקרבן הפסח בולט יותר מאשר בכל קרבן אחר; ולעומת זאת בקרבנות יום הכיפורים חלקו של האדם קטן מחלקו בכל הקרבנות, וכולם מיועדים לקב"ה.

שני ראשי שנים הם

עיון בחגים הקבועים בתורה מעלה כי למעשה מדובר בשתי מערכות של חגים: מערכת חגי תשרי ומערכת חגי ניסן. למערכת חגי תשרי שייכים: ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת; ואילו למערכת חגי ניסן שייכים: חג הפסח, חג המצות ושבועות[14].

כל אחת מהמערכות כוללת יום כפרה מקדים[15], חג בן שבעת ימים וחג מסיים. במערכת חגי תשרי החג המסיים הוא שמיני עצרת; ואילו במערכת חגי ניסן החג המסיים הוא שבועות. אמנם שבועות אינו חל בחודש ניסן, אך זיקתו לחגי ניסן אינה צריכה לפנים, ודי אם נזכיר את ספירת העומר המחברת בין חג המצות לחג השבועות.

כל אחת ממערכות החגים קשורה לראשית השנה. ראש שנה אחד בניסן ומשנהו בתשרי. מהי מהותו של כל אחד מראשי השנים, וממילא מה מהותה של מערכת החגים הקשורה אליו?

חודש ניסן הוא ראש השנה של עם ישראל. למעשה הדבר מפורש בתורה: " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". לא בכדי מוזכרת המילה "לכם" פעמיים באותו הפסוק. והדבר מוזכר פעמים רבות בדבריהם של חז"ל, ומסוכם בדברי הרמב"ן:

"ודע, כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם, כאשר תקנו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", וכן הוא סדר הזמנים, זרע וקציר וקור וחום, יהיה ראש השנים מתשרי. וכן החדשים ממנו הם נמנים, עד שהגענו ליציאת מצרים, ואז צוה הקב"ה למנות בחדשים מנין אחר, שנאמר (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי, ועדיין נשאר בשנים החשבון

ממנו, דכתיב (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה...[16]

הנה כי כן ראש השנה לבריאת העולם הוא בתשרי ואילו ראש השנה לעם ישראל ולקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל הוא בניסן.

היחס שבין הקב"ה לבין בריותיו הוא כיחס שבין מלך לעבדיו. לעומת זאת היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל - ודוק' כנסת ישראל כגוף אחד ולא לכל אחד ואחד מישראל - הוא כיחס הדוד אל הרעיה; ואין ספק שמעמדה של הרעיה רם ונישא לאין ערוך מזה של העבד. כדי להדגים את מעמדה המיוחד של כנסת ישראל די אם נפנה מבטנו לשני תיאורים: שירי והלכתי המתארים את יסוד הקשר המיוחד שבין עם ישראל כעם לבין אלוקיו.

כך מתאר הנביא יחזקאל את מיסוד הקשר שבין ה' לעמו[17]:

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵּךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְדֹוִד וַתִּהְיִי לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ:

וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אכלתי אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה"

הנה כי כן, מחד קשר של נישואין; אך מאידך ברור שאין שוויון בין הדוד הגואל לבין הנערה חסרת הכל המושלכת על פני השדה וכל שיש לה - מידי הדוד בא לה.

התיאור ההלכתי הוזכר כבר לעיל: הפסוק "החודש הזה ראש חודשים הוא לכם", פורש בהלכה כמקור הסמכות והחובה של ישראל - ושוב לא כל יחיד ויחיד מישראל אל דווקא הסנהדרין המייצגת כל העם - לקבוע את החודשים[18]. קביעת החודשים על ידי ישראל יוצרת אף היא קשר של שותפות בין הקב"ה לבין כנסת ישראל בכל הקשור למתרחש בעולם, וכפי שמתואר הדבר בתלמוד ירושלמי[19]:

"וחורנה אמר אי זו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום והליסטים אומר למחר הדין למי שומעין לא לשלטון אבל הקב"ה אינו כן אמרו בית דין היום ראש השנה הקב"ה או' למלאכי השרת העמידו בימה יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין שאמרו בני היום ראש השנה נמלכו בית דין לעברה למחר הקב"ה אומר למלאכי השר' העבירו בימה יעברו סניגורין יעברו קטיגורין שנמלכו בני לעברה למחר מה טעמא כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב אם אינו חוק לישראל כביכול אינו משפט לאלהי יעקב".

הנה הוא הקב"ה משקיף ממרומי דוכן המשפט שלו לראות, כביכול, האם כנסת ישראל "שותפתו" ביצעה את חלקה, ומכוח הסמכות שהעניק לה בניסן קידשה את חודש תשרי, ואם טרם קודש החודש ממתין, כביכול, גם הקב"ה ואינו דן את העולם עד למחר.

תיאור בית הדין של מעלה מעביר אותנו מניסן הישר אל תשרי. אם ניסן הוא ראש השנה של עם ישראל; הרי שא' בתשרי הוא ראש השנה של העולם כולו. ממילא עולה כי מערכת חגי תשרי אף היא קשורה לעולם כולו ולכל בריותיו ולאו דווקא לכנסת ישראל. ואכן בראש השנה עוברים לפניו "כל באי עולם[20]", ובסוכות מקריבים שבעים פרים להצלחתם של כל אומות העולם[21]. אמנם שמיני עצרת הוא סוף חגי תשרי ונועד לבטא את הקשר המיוחד שבין הקב"ה לבין עמו, קשר המוצא את ביטויו גם באותם חגים כלליים בהם מומלך הקב"ה על כל עולמו ושופט את כל בריותיו[22].

ושני קרבנות כפרה

אופיים השונה של שני ראשי השנה ושתי מערכות החגים הסובבים אותם מסביר גם את אופיין של שתי הכפרות הבאות בראשן: פסח ככפרה של חגי ניסן; וקרבנות יום הכיפורים הבאים בראשית חגי תשרי.

מאחר וביום הכיפורים עומד האדם, כל אדם, בבדידות מול אלוקיו הקשר והיחס אליו הוא שואף הוא כיחס האדון לעבדו ולכל היותר כיחס האב אל בנו - אם כבנים אם כעבדים - במעמד זה אין האדם יכול לשאוף לשותפות כלשהי בקשר עם אלוקיו. על כן כפרת יום הכיפורים מדגישה בכל פרטיה את אפסותו של האדם אל מול אלוקיו. על כן אין בני האדם שותפים במעשה הכפרה, ורק אחד יחיד ומיוחד ונבחר שבנבחרים מייצג את האנושות כולה במעשה הכפרה. על כן גם אין לאדם חלק כלשהו בקרבנות הכפרה וכולם מועלים לקב"ה לבדו[23]. זו גם הסיבה שהכפרה מתייחדת לחצריו הפנימיים ביותר של המלך בהם אין לאדם - לאף אדם - דריסת רגל.

בפסח לעומת זאת נעשית הכפרה[24] כחלק מקדים לחג היסוד של הקשר בין הרעיה לדוד, קשר שבו לא רק הדוד פועל אלא גם לרעיה חלק ונחלה. בקרבנות כאלה ראוי שתהיה שותפות רבה ככל שניתן לכנסת ישראל. על כן, כל ישראל: כוהנים, לוויים וישראלים שותפים בהקרבתו; על כן כל עיר האלוקים בה מתגוררים בני האדם היא שדה עשייתו[25]; ועל-כן עולה בשרו לא רק על המזבח אלא גם על שולחנם של בני ישראל ובחלק גדול יותר מחלקם בכל קרבן אחר, שהרי דווקא קרבן זה מבטא את מעמד עמם אל מול אלוקיהם.

ומכאן נובעות ארבע הלכות נוספות השייכות דווקא לקורבן הפסח. ראשית, בשונה מקרבנות אחרים שגם באכילתם יש מצווה, קורבן הפסח נאכל דווקא בחבורה[26]. שנית, ואף זאת בשונה מקרבנות אחרים הפסח אינו נאכל אלא לנימולים. וגם מי שאסור לו למול, כגון מי שמילתו מסכנת את חייו, אסור בקרבן הפסח, ואף מי שבניו או עבדיו לא נימולו, אינו רשאי לאוכלו שלישית אכילת הפסח היא מצוות העשה הכמעט יחידה שעונש ביטולה - כרת. מצוות העשה השנייה שעל ביטולה נענשים בכרת היא המילה. רביעית שהפסח מוקרב בטומאה אם רוב הקהל טמאים[27]

הקשר של ארבע הלכות אלה זו לזו ולעקרון שנקבע לעיל ברור. קרבן הפסח הוא שחזור טקס היסוד של הקשר בין כנסת ישראל, כעם להבדיל מיחידים, לבין הקב"ה. גאולת מצרים בה נוצר הקשר הייתה קיום הבטחת ה' לאבות ולמעשה היא המשך ומימוש הברית שכרת הקב"ה עם אברהם במסגרתה מל אברהם את עצמו, את בניו ואת אנשי ביתו. הפסח, בדומה למילה, הוא הביטוי הנחרץ ביותר של מעמדה המיוחד של הרעיה כלפי הדוד. מכאן עונשו החמור של המבטל קשר זה בין במילה ובין בפסח;[28] ומכאן גם החשיבות בעשיית הפסח דווקא בהמון, דווקא במעמד כל ישראל, כוהנים לויים וישראלים ומכאן גם ההיתר המיוחד להקריבו אם רוב הקהל טמאים; שהרי כוחה של הטומאה הוא להרחיק את האדם מן הקודש, אך הקשר שבין כנסת ישראל כולה לבין הקב"ה אינו מתנתק גם כאשר כל יחידי העם טמאים.

 


[1] שמות י"ב א-יא

[2] ויקרא ט"ז א-ל

[3] בביטוי "קרבנות יום כיפור", הכוונה לקרבנות המיוחדים ליום הכיפורים ואין דומה להם במועדים אחרים: פר כהן גדול ושעיר החטאת, שהם הקרבנות שדרך הקרבתם מתוארת בפירוט רב בפרשת אחרי מות; ולא לקרבנות אחרים הקרבים באותו היום: תמידים ומוספים. באשר לקרבן פסח יש לציין כי החובה להפרישו בעשור לחדש נאמרה רק בפסח מצרים ולא בפסח דורות. עם זאת מקובלנו כי הופעתו הראשונה של נושא כלשהו במקרה היא המקום בו מתברר עניינו בדרך הטובה ביותר. ממילא אין מניעה ללמוד על קרבן הפסח גם מאותם נושאים בהם התייחד פסח מצרים לבדו.

[4] שמות, י"ב א-ב

[5] ראו למשל בראבי"ה למסכת ראש השנה: "ראבי"ה ח"ב - מסכת ראש השנה (תקכט - תקמז) סימן תקמז ד"ה ואני אב"יו "בזמן הזה נוהגין להדליק נר כל אחד ואחד ביום הכיפורים בבית הכנסת, שהוא יום גמר דין, וגם נקרא ראש השנה בעשור לחודש וגו' ואמרינן בפרק שני דערכין איזה שנה שראש השנה שלה בעשור הוי אמור זה יובל: סליק ראש השנה". למעשה ניתן לראות את ראש השנה ויום הכיפורים כמין "יומא אריכתא" המתחיל ביום הראשון של ראש השנה ומסתיים במוצאי יום הכיפורים. כך גם מתחיל יום הדין של ראשית השנה ומסתיים ביום הכיפורים.

[6] בשאלת מהותו של כל אחד מראשי השנים: תשרי וניסן - נעסוק להלן.

[7] משנה , זבחים, ג, א; רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, א, א

[8] משנה, פסחים, ה, ו "שחט ישראל וקיבל הכהן..."

[9] משנה, פסחים, ה, ה. ראו גם בהרחבה ב י. אריאל, "הגדת המקדש", הוצאת מכון המקדש, עמ' 11

[10] ויקרא, ט"ז, יז

[11] על תפקודה של הכפורת ראו א. סמט "עיונים בפרשת השבוע", הוצאת מעליות התשס"ב, 234. למשמעותו של מזבח הקטורת ראו סמט שם, עמ' 246.

[12] תלמוד בבלי, מנחות, ו, א

[13] רמב"ם, הלכות קורבן פסח, א, יד.

[14] יש לשים לב לכך שחג המצות הנחוג בי"ד בניסן מוזכר בתורה בנפרד מחג הפסח. ראו למשל: במדבר, כ"ח טז.

[15] במערכת חגי תשרי הכפרה הנדרשת רבה יותר (כפי שיבואר להלן), ולכן יום הכפרה "נמתח" על פני שלושה ימי מועד ושבעה ימים שביניהם. כפי שראינו ניתן לראות את כל עשרת ימי תשובה כיום כפרה אחד.

[16] רמב"ן, בראשית, ח, ה

[17] יחזקאל, ט"ז, ו-יג

[18] הביטוי "עדת ישראל" המופיע מיד לאחר הפסוק "החודש הזה לכם..." מפורש בהקשרו של פר העלם דבר של ציבור - כסנהדרין. ראו רש"י לויקרא, ד, י"ג.

[19] תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק א דף נז טור ב /ה"ג

[20] כבתפילת "ונתנה תוקף של ראש השנה ויום הכיפורים".

[21] כך הוא למשל בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ב עיניך יונים:"מה יונה זו מכפרת על העונות, כך ישראל מכפרים על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם...

[22] כך הוא בתלמוד בבלי, סוכה, נ"ה, ב: תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נה עמוד ב:"פר יחידי (קורבן מוסף של שמיני עצרת) למה - כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך.

[23] מעניין לציין כי חלקו של ה"שר המושל במקומות החורבן", כתיאורו של רמב"ן את זה שאליו נשלח השעיר לעזאזל ניתן לו רק בחגי תשרי ואין לו חלק בחגי ניסן.

[24] הביטוי כפרה ביחס לקרבן הפסח נאמר באשר הקרבת קורבן הפסח היה התנאי לקיום הגאולה: "שלא היו בידם (מצות) אלא שתי מצות דם פסח ודם מילה הה"ד ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל ט"ז ו') זה דם פסח ודם מילה". פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה יז ד"ה חצות לילה אקום

[25] שהרי צליית הפסח היא חלק מהותי מעשייתו.

[26] "יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו. ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על יחיד שנאמר יעשו אותו " (רמב"ם, הלכות קרבן פסח, ב, ב.

[27] רמב"ם, הלכות קרבן פסח, ז, א.

[28] מכאן ברור מדוע נבחרו דווקא דמים אלה: דם המילה ודם הפסח להוות את זכויותיהם של ישראל לפני ולצורך גאולתם ממצרים. וראו גם אבן עזרא, הפירוש הארוך לספר שמות, י"ב, יז