04: ראש חודש - בין קדושת היום לאיסור מלאכה

  • הרב ברוך גיגי

ראש חודש - בין קדושת היום לאיסור מלאכה / הרב ברוך גיגי

קדושת היום ואיסור מלאכה בראש חודש

איסור מלאכה בראש חודש לא נזכר בפירוש בתורה. ראש חודש אף נשמט לגמרי מרשימת המועדות שבספר ויקרא בפרשת אמור, לפי שעיקרה של פרשה בקביעת הזמנים המקודשים[1] – ימי מקרא קודש – והיסוד הראשון המוזכר בימים אלה הוא איסור המלאכה. ראש חודש אינו יום מקרא קודש ואולי אף אינו אסור במלאכה.

בסוגיות הגמרא אנו פוגשים כעין סתירה בנקודה זו. בדיון על קביעת הימים שאומרים בהם הלל, בסוגייה בערכין (י, ע"ב), נאמר שראש חודש אין בו הלל כי "לא איקדיש בעשיית מלאכה", וכן מצאנו בגמרא בחגיגה (יח, ע"א), בדיון על איסור מלאכה בחול המועד: "ראש חודש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה". אף בסוגייה בשבת (כד, ע"א), בשאלה על הצורך להזכיר ראש חודש בברכת המזון נאמר: "מהו להזכיר ראש חודש בברכת המזון? אם תימצי לומר בחנוכה דרבנן לא צריך, ראש חודש דאורייתא - צריך, או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה - לא מזכרינן".

מאידך, בסוגייה במגילה (כב, ע"ב), הדנה במספר העולים לתורה בימים השונים, קובעת הברייתא: "זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב - קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד - קורין ארבעה". הברייתא ממשיכה ואומרת שבראשי חדשים אין ביטול מלאכה לעם, הואיל וכנראה לא נהגו[2] העם לעשות מלאכה בהם.

כבר בשלב זה ניתן להציע, כי יש חילוק בין שלוש הסוגיות הראשונות לזו האחרונה. בשלוש הראשונות נקבע כי לראש חודש אין קדושת יום מצד עצמו, האוסרת אותו במלאכה כיום קדוש, אך הסוגייה במגילה דנה בהיבט הפרקטי של ביטול מלאכה לעם, ובהקשר הזה, הדבר החשוב הוא התוצאה הסופית ולא סיבותיה ומניעיה.

נוסיף ונבהיר - אף שבמקראות אין איזכור מפורש של ראש חודש כיום אסור במלאכה, יש בהם יסודות שמבדילים אותו מימות החול:

· "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת" (במדבר י, י)

· "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה... זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (במדבר כח, יא-יד)

· "וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב ד, כג)

· "וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ... מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן-יִשַׁי גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם אֶל-הַלָּחֶם... כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר" (שמואל א כ)

· "... חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה... חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי" (ישעיה א, יג-יד)

· "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ" (הושע ב, יג)

· "מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה" (עמוס ח, ה)

· "וְהָיָה מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי" (ישעיה סו, כג)

בפסוקים אלה עולה תמונה של ראש חודש כיום מיוחד, הכולל קרבן מוסף בבית המקדש, סעודות מיוחדות, אלמנטים מסוימים של שמחה, שביתת מסחר והקבלת פני נביא.

אמנם, אף על פי שראש חודש לא זכה למעמד של יום מקרא קודש, יש בו קדושה, כפי שאנו מזכירים בפירוש בתפילה: "מקדש ישראל וראשי חדשים", וכפי שמשתקף במשנה (ראש השנה ב, ח): "ראש בית הדין אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש".

בבירור טיבה של קדושה זו, נראה שיש לבחון אותה מתוך מבט על שני ימים אחרים, שאף הם זכו לקדושה מיוחדת, אף שהם נבדלים מראש חודש בתוכן הקדושה ובמהותה.

יום החמישים – יום הקרבת שתי הלחם

בפרשת המועדות (ויקרא כג), האריכה התורה במצוות הקרבת מנחת העומר, במצוות הספירה עד היום החמישים ובמצוות הקרבת שתי הלחם, בעיצומו של יום החמישים עם הקרבנות הנלווים אליו. כיוון שהתורה לא הזכירה תאריך ליום ההקרבה של שתי הלחם אלא באמצעות הספירה, הרי שבהעדר ספירה לא תהיה הקרבה. בהעדר הקרבה יתבטל, לכאורה, יסוד מקרא קודש מן היום, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם" (ויקרא כג, כא).

כידוע, נחלקו חכמים במסכת מנחות אם מצוות ספירה מן התורה. לשיטת הסוברים שהספירה מדרבנן, כי היא תלויה בהקרבת מנחת העומר, הרי שכיום שאין מתקיימת הקרבת מנחת העומר[3] גם היום החמישים אינו קדוש כי הוא מותנה בהקרבת שתי הלחם. למעשה, ודאי שאין הדבר כן ויום זה הוא קדוש, גם בזמן הזה, מדאורייתא. הסיבות לכך הן שתיים:

· חג זה מוזכר בתורה במקומות נוספים כחג הקציר[4] וכחג שבועות[5], בלא תלות בשאלת הספירה ובהקרבת שתי הלחם.

· בפרשה זו עצמה התורה קבעה את היום הזה כיום מקרא קודש. ימים שהוגדרו כך הם ימים שבמהותם קבועים בלוח השנה לדורות. והרי הדברים מפורשים כבר במקרא: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו חקת עולם בכל מושבותיכם לדרתיכם" (ויקרא כג, כא).

בשתי דרכים תתפרש קביעה זו של "לדורותיכם" בפרשה זו:

א. רמיזה לבחינותיו האחרות של היום, שבהן הוא מתקיים לדורות.

ב. בחינה זו עצמה של יום החמישים כיום הראוי להקרבת שתי הלחם ראויה להיות מקרא קודש גם בזמן הזה[6].

הראינו לדעת כי אף על פי שלפי פשוטה של פרשה (ויקרא כג), יום החמישים הוא חג קרבן במהותו, מכל מקום קדושה שבו היא בעוצמה של יום מקרא קודש[7], שמעניקה ליום עצמו ממד של קדושה עצמית, קדושה בעיצומו של יום. ובניסוח אחר: יום ההקרבה הופך להיות יום קדוש בלוח השנה בדיוק כמו החמישה עשר לחודש הראשון או החמישה עשר לחודש השביעי, אלא שכאן הקובע הוא ההקרבה של הקרבן ולא היום בלוח השנה.

קדושה בעיצומו של יום גוררת בעקבותיה את האיסור "כל מלאכת עבודה לא תעשו[8]", ואת חובת ההקרבה של קרבנות המוספים של החג, המוזכרים בפרשת פינחס, שהם נפרדים מאלה המוזכרים בפרשת אמור, והם נובעים מקדושת היום. קדושה זו מוענקת בעקבות חובת ההקרבה על היום כיום של גבולין, דהיינו הלילה הולך אחר היום ולא כיום של קרבן, שבו היום הולך אחר הלילה.

יום הקרבת הפסח

בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה'. (ויקרא כג,ה)

אין בפסוק זה שום איזכור של קדושה, הוא אינו מוגדר כיום מקרא קודש, ואף אין איסור מלאכה נזכר בעניינו. לכאורה, יש לתמוה על הכללתו בפרק זה, שמהותו הוא ימי מקרא קודש, כפי שאף מצויין בפתיחה לפרשה : "אלה מועדי ה' מקראי קדש..".

אולם, מצאנו בתורה שיום הקרבת הפסח מוגדר כחג: "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח".[9]

לכשנבוא לעמוד על מהותו של החג הזה נראה לומר שקדושתו היא מפני הקרבן שבו ולפיכך אינו מוגדר כיום מקרא קודש. הוא אינו קבוע בלוח השנה כיום קדוש אלא כיום קרבן. אם יקרב בו קרבן תחול עליו קדושת הקרבן, ואם לאו - לא יקדש היום, שהרי כל קדושתו היא מפני הקרבן שבו.

בהשוואה ליום החמישים, אנו מצביעים על כיוונים הפוכים. ביום החמישים אין לנו יום קבוע בלוח השנה והוא נקבע על פי היום החמישים מיום הקרבת העומר. בשעה שנקבע הרי קדושתו היא בעיצומו של יום, והוא יום מקרא קודש.

כנגדו, יום הפסח הוא אמנם יום קבוע בלוח השנה, הארבעה עשר לחודש הראשון, אך קדושתו אינה אלא קדושת קרבן ואינה בעיצומו של יום. כיוון שכך, קדושתו ויומו של יום הקרבת הפסח מתחילה ביום י"ד בניסן ונמשכת גם בלילה שאחריו, כדין כל הקרבנות שהלילה הולך אחר היום. הרגע המדוייק של תחילת חג הפסח הוא הנץ החמה של י"ד, אך יש לפקפק בדבר שמא אין להתחיל אלא במועד ההקרבה דהיינו אחר חצות היום[10]. אף סופו של יום נתון במחלוקת התנאים, אם הוא בחצות הלילה או עד הבוקר[11]. אפשר, אם כן, שיום הפסח הוא מחצות יום י"ד ועד חצות ליל ט"ו[12].

שנינו בריש פרק ד' דפסחים: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין". מן המשנה יוצא שהאיסור במלאכה לאחר חצות הוא מעיקר הדין ואילו המנהג קובע רק למלאכה בחציו הראשון של היום. לכל הדעות אין שום עניין לאסור מלאכה בערבי פסחים מליל י"ד[13], ורק מהנץ החמה של יום י"ד יש מקום לאסור על סמך המנהג. טיבו של האיסור מחצות ואילך, משמע בסוגיית הבבלי (נ, ע"ב), הוא אותו איסור שקיים בכל ערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה - כדי שיהיה סיפק בידו להכין כל צרכי שבת ויום טוב. בערב פסח, שרבו בו המצוות וההכנות, הרחיבו את האיסור מחצות ויש שנהגו אף קודם חצות.

אולם בירושלמי עולה טעם אחר לאיסור מחצות ואילך בערבי פסחים, והוא מפני שזהו זמן ההקרבה ומצד הדין יש איסור מלאכה ביום ההקרבה. ואמנם, בניגוד למי שחייב בקרבן אחר, שנאסר במלאכה כל היום, הרי שכאן האיסור הוא רק מחצות לפי שאי אפשר להקריב את הפסח קודם חצות. אכן, מצד המנהג, יש שאסרו לעשות מלאכה בערבי פסחים כבר מתחילת היום, כדי להשוותו ליום הקרבה של קרבנות אחרים שנאסרים מתחילת היום.

על יסודו של איסור מלאכה ביום ההקרבה יש לדון אם הוא מן התורה או מדרבנן. התוס' (נ, ע"א ד"ה מקום) כתבו שעל פי הירושלמי משמע שהוא אסור מן התורה, וכך אכן משתמע מלשון הירושלמי, שדרשו כן מן הכתובים. הרמב"ם כתב (פרק ח' מהלכות יום טוב הלכה יז- יח): "לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד, והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה, אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג - מקום שנהגו לעשות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין". נראה, שאין בדבריו מחלוקת על התוס' ביסוד האיסור, אלא שהוא הולך לשיטתו בשורש השני מספר המצוות, שכל דבר שלא נתפרש להדיא בתורה קרוי דברי סופרים[14] .

אמנם, נראה שמחלוקת אחרת בראשונים קשורה לנקודה זו ולהבנת שורש האיסור.

כתב בעל המאור (פסחים טז, ע"ב באילפס): "ומכאן אנו למדים שבזמן הזה, שאין קרבן, דינו כשאר ערבי שבתות וימים טובים - במקום שנהגו לעשות עושין, לפי המנהג".

הראב"ד בהשגותיו אמנם חולק עליו וסבור שהאיסור נוהג גם בזמן הזה, אבל מדבריו נראה שמסכים עקרונית לתפיסה זו שאין טעם לאסור בזה"ז, אלא שהאיסור נשאר על כנו מתוך ציפייה שבית המקדש ייבנה במהרה.

הרמב"ן שם סבור שהאיסור נוהג גם בזמן הזה מפני שכל גזירה שנגזרה אין בית דין יכול לבטלה עד שיעמוד מניין אחר ויתירנה. מדבריו נראה שאף בזמן הבית האיסור הוא משום גזירה שמא יתרשל בהקרבת הקרבן, ולכן יש להמשיך את הגזירה עד שיעמוד מניין אחר ויתירנה, ואין בי"ד יכול להתיר דבר שנאסר במניין אלא אם גדול ממנו.

אמנם בעל המאור סבור שלא בגזירה אנו עסוקים אלא בהלכה עקרונית מדאורייתא שאין לעשות מלאכה ביום הקרבת הפסח, וממילא, בהעדר הקרבה, נפסק איסור המלאכה מדינא, ותלוי הכל במנהג.

נראה לי שאיסור המלאכה ביום הקרבת הפסח אינו רק מפני הקרבן. ליום הקרבת הפסח יש מעמד של יום טוב, כפי שראינו בכתוב: "זבח חג הפסח". מפסוק זה למדו חז"ל גם את דין חגיגת י"ד, דהיינו שיש קרבן חגיגה הקריבה יחד עם הפסח, מלבד חגיגת ט"ו שהיא קרבנו של חג המצות.

בסוגיית הגמרא בפסחים (צח, ע"א) נאמר:

ת"ר: המפריש פסחו ומת אם בנו ממונה עמו - יביאנו לשום פסח, אין בנו ממונה עמו - יביאנו לשום שלמים... רב אשי אמר לעולם דמית לאחר חצות ור"ש היא ...

ופירש ר"ח שם:

לעולם דמת אחר חצות ולא חל עליה אנינות, דהא משעת הפסח כיום טוב חשוב שאומר בו הלל[15] לפיכך לא חל עליה אנינות.

לדעת הר"ח, איפוא, משעת הפסח דין יום טוב עליו, וכן נראה שזו שיטת הרמב"ם, שכתב שארבעה עשר שונה מערבי ימים טובים מפני שיש בו חגיגה ושחיטת הפסח. פירוש הדבר, שלא רק מפני הקרבן הוא אסור אלא מפני שיש בו חגיגה, שמאפיינת את היום כיום טוב, ולפיכך אסור הוא במלאכה. לדעת הרמב"ם הורחב דין זה מצד המנהג גם לכל יום שיש בו קרבן, כפי שפסק בהלכות כלי המקדש (ו, ט-י):

ומהו קרבן העצים, זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה, ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה וזהו קרבן העצים והיה להם כמו יו"ט, ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג. אפילו יחיד שהתנדב עצים או גזרים במערכה אסור באותו היום בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג[16].

אף בספר החינוך (מצווה פט) מצינו שמגדיר את הקרבת קרבן פסח כיום טוב:

על כן נזהרנו להשבית החמץ הנמאס בעינינו לשעתו תחילה, ואחר כך להתחיל בקרבן הפסח שהוא התחלת שמחת המועד הטוב.

החידוש בגישתו של ספר החינוך הוא שהוא קושר את היום טוב שבשחיטת הפסח לחג המרכזי שבא אחריו – חג המצות. קרבן הפסח , לשיטתו, הוא תחילת שמחת המועד.

נוכל, אם כן, לומר שנוכחותו של קרבן פסח בפרשת המועדות שבויקרא, אע"פ שאינו יום מקרא קדש, תובן אם נסביר כספר החינוך, שהוא תחילת המועד של חג המצות[17], או אם נאמר שיש בחג הפסח, כיום הקרבה, ממד נוסף הנובע ממנו, שמעניק לו מעמד של מעין יום טוב, עם רמה מסויימת של איסורי מלאכה, ומעמד זה הוא שזיכהו בכרטיס הכניסה לפרשת המועדות, למרות שאינו יום מקרא קדש.

ראינו למעלה שהרמב"ם כתב שיום הפסח אסור במלאכה, בדומה לחול המועד. השוואה זו מבוססת על הסוגיה (נה, ע"ב) שמשווה בין חול המועד ליום ארבעה עשר למלאכות שונות, אע"פ שהם חלוקים במקצת.

המשנה ברורה (סי' תסח ס"ק ז) מסכם:

כתבו האחרונים דכל מה שמותר לעשות בחולו של מועד כגון דבר האבד או שעושה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן ויש בו צורך המועד וכיו"ב משאר דברים המותרים בחולו של מועד כ"ש שמותרים בע"פ אחר חצות וכן כל אותן שהתירו לספר ולכבס בחולו של מועד כגון הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין גם כן בערב פסח אחר חצות.

מתבאר מסוגיית הגמרא ומן הפוסקים שחול המועד חמור מיום י"ד. אף אם לא נעסוק כאן ביסוד איסור מלאכה בחולו של מועד, הרי שברור שימי חול המועד הם ימי מקרא קדש. נראה, על פי פשוטי המקראות, שימים אלה אסורים במלאכה בהיקף מסויים, אלא שמסרם הכתוב לחכמים, לקבוע את היקף האיסור - אילו מלאכות ובאילו תנאים.[18]

טעם החילוק הקיים בין י"ד בניסן לבין חול המועד יכול להתפרש באחת משתי דרכים:

1. חול המועד הוא יום מקרא קודש ויום י"ד בניסן אינו כן.

2. הסוגיה משקפת את מצבו של יום י"ד לאחר החורבן, שבו איסור המלאכה קל יותר בהעדר ההקרבה.

קדושת ראש חודש- מהותה וייחודה

לאחר שעמדנו על שני הימים המיוחדים, יום החמישים ויום ארבעה עשר בניסן, ועמדנו על טיב הקדושה שבהם, נוכל שוב לחזור אל ראש חודש ולנסות להבין את מהות הקדושה שבו.

ראש חודש אינו יום מקרא קדש ואף אינו כלול בפרשת המועדות שבויקרא, אך נמצא ברשימת הימים המקודשים שבפרשת פינחס, הזוכים לקרבן מוסף. כדאי לשים לב שקרבן מוסף של ראש חודש זהה לקרבנות חג המצות ולקרבנות יום הביכורים: שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים לעולה ושעיר אחד לחטאת.

יום טוב מאופיין, בדרך כלל, במספר דברים: מקרא קדש - מאכל ומשתה וכסות נקייה, באיסור מלאכה, בקרבן מוסף, ומדרבנן אף בקריאה בעניינו של יום בתורה ובהלל. מכל המאפיינים הללו אין לנו בראש חודש, מדאורייתא, אלא קרבן מוסף והוא הביטוי היחיד ביום ליסודות של קדושה. לפיכך נראה שקדושתו של ראש חודש נובעת מן הקרבן והיא זו שמעניקה לו את מעמדו המיוחד.

ברור, אם כן, שראש חודש, שמשתקף בספרי הנביאים כיום בעל חגיגיות מיוחדת, כפי שהראינו בראשית דברינו, מאבד את מעמדו המיוחד עם החורבן ועם הפסקת ההקרבה.

גורלו של יום י"ד אמנם שפר עליו במקצת, בהיותו חל בערב חג הפסח וכן בשל איזכורו בפרשת המועדות וקישורו בתודעה עם ההכנות לחג, כך שנשארה חופפת עליו הילה מיוחדת. ראש חודש נשאר לאחר החורבן כסתם יום של חול, עד שנוסדו ונוצקו בו מנהגים שונים, שנועדו לשמר את ערכו של היום.

נסקור בקצרה כמה נקודות הנהוגות בראש חודש וננסה לעמוד על טיבן.

יעלה ויבוא בתפילה

חז"ל תיקנו בר"ח אזכרה מיוחדת בתפילה, ובלשון התוספתא (ברכות, ג) מוגדרת התוספת "קדושת היום". אחת הראיות שאכן מדובר באזכרה שהיא מקדושת היום היא שהשוכח יעלה ויבוא בברכת המזון מחליף אותה בברכת קדושת היום, כמובא בברכות (מט, ע"א).[19] נראה לי שזהו יסוד ההבדל שבין ערבית בראש חודש לבין שחרית ומנחה. בערבית אין קדושה כי אין בו קדושה אלא ביום, מצד מוסף, וחובת ההזכרה היא מצד היותו היום הראשון בחודש ואינה, איפוא, אלא הזכרת מעין המאורע, שדינה שלא לחזור אם שכח. לעומת זאת, ביום ראש חודש, שם יש לנו זכר לקדושת ראש חודש מצד הקרבן הקרב בו, הרי שזו אזכרת קדושת היום, ובזה אם טעה חוזר.[20]

הלל

במסכת ערכין (י, ע"ב) נאמר שאין אומרים הלל בראש חודש שכן לא התקדש בעשיית מלאכה. אך בגמרא בתענית (כח, ע"ב) מסופר: "רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם". אף רבא שם קבע: "זאת אומרת הלל בראש חדש לאו דאורייתא". נראה שכך יש לפרש את הדברים: בזמן שהקריבו קרבן מוסף בראש חודש, יש מקום לומר[21] שהיה בו הלל מצד קדושת הקרבן אך לא מצד קדושת היום, שהרי קדושת היום בראש חודש היא רק מצד הקרבן. זוהי שיטת הסוגיה בערכין, שראש חודש לא נתקדש בעשיית מלאכה מצד עצמו של יום שהרי אינו יום מקרא קדש, ואף אינו יום הקרבה, כקרבן פסח, שהוענק ליום ממד מסוים של קדושה על ידי הקרבן מצד הכללתו בפרשת המועדות. אולם, משחרב הבית ופסקו הקרבנות, ביקשו בבבל לציין יום זה ולעשות לו זכר לקדושתו על ידי אמירת הלל בדילוג. הדילוג נועד , כמובן, בכדי להבדילו מהלל הנאמר מצד הדין.

איסור מלאכה

כפי שראינו למעלה, מהסוגיה במגילה עולה שאין בראש חודש ביטול מלאכה לעם, דהיינו שנהגו ביום זה איסור מלאכה, ושני הסברים מצאנו בראשונים לאיסור זה. יש שכתבו שהכוונה למנהגן של הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חדש וביארו זאת על פי הנמצא בפרקי דר' אליעזר. כך רש"י במגילה, שם:

אין בו ביטול מלאכה כל כך, שאין הנשים עושות מלאכה בהן, והכי נמי אמרינן במסכת ראש השנה (כג, ע"א) גבי משואות: משום ביטול מלאכה לעם שני ימים, ושמעתי מפי מורי הזקן זכרונו לברכה שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות - ואני מצאתי בפרק מ"ה דברייתא דרבי אליעזר: שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להן: אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל, ונתן הקדוש ברוך הוא שכרן של נשים בעולם הזה, שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ולעולם הבא הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי, עד כאן), ומקרא מסייעו, דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ) ותרגם יונתן: ביומא דחולא, והתם נמי גבי ראש חדש קאי, דקאמר ליה מחר חודש, וקרי ליה לערב ראש חדש יום המעשה אלמא: ראש חדש לאו יום המעשה הוא[22].

האבודרהם הוסיף בשם המדרש שהנשים זכו בזה "על שם שנזדרזו לנדבת המשכן שנאמר: ויבאו האנשים על הנשים, והוקם באחד בניסן ולא רצו להביא נזמיהן לעגל נתן להן שכרן שהן משמרות ראשי חדשים".

נראה שעל פי גישה זו ראוי הוא ראש חדש להיאסר במלאכה מצד קרבן המוסף שבו, אלא שבזמן שאין קרבן פקע האיסור ונשאר משומר ביד הנשים, שסירבו לתת לעגל אבל תרמו בזריזות ובהתלהבות למשכן, ומכאן שזיקתן למשכן ולעבודתו גדולה יותר. לפיכך משמרות הן את ראש חודש, שאיסור מלאכה שבו קשור עם עולם העבודה במקדש, יותר מן האנשים.

לענ"ד נראה לומר עוד, שהטעם שדווקא הנשים נהגו באיסור זה הוא בשל הרצון לשמר את זכר קדושת ראש חודש בזמן הזה. האנשים נהגו באמירת ההלל בבתי הכנסת, ואילו הנשים, שפטורות מהלל, מפני שזוהי מצוות עשה שהזמן גרמה, נהגו באיסור מלאכה שהוא איסור ונוהג אף בנשים. זהירות זו נתפרשה על ידי חז"ל בדרך שנתבארה לעיל, כשכר עבור זהירותן בעגל ועל זריזותן בבניין המשכן.

הסבר שני מצאנו בדברי המרדכי (שם, סי' תתו): "ועוד אומר ר"י דמלאכה כבידה כגון לחרוש ולזרוע אסור אף לאנשים". לשיטה זו, איסור מלאכה נהוג בראש חודש גם לאנשים, מאותו טעם שנתבאר, אלא שיש לעיין בהגדרה זו של "מלאכה כבידה". קודם שניישב גישה זו נוסיף להביא את שיטת הב"ח שפירש: "לא שהאנשים בעצמם אסורים במלאכה כבידה, אלא שבעל הבית אסור לכוף לאנשים המשועבדים לו שיעשו מלאכה כבדה בראש חודש". הב"ח שם כתב הדברים הנ"ל גם בנוגע לבעל שאינו רשאי לכוף את אשתו לעשות מלאכה אבל היא יכולה לעשות מלאכה אם תרצה בכך[23].

נראה שיש להסביר כך את הגישה הזאת: מערך הימים המקודשים נע בין היום המקודש ביותר –השבת[24], ועד ליום שבו הקדושה היא הפחותה ביותר – ראש חודש. ואיסורי מלאכה בהם מדורגים אף הם: מאיסור מלאכה כולל ביום השבת , איסור מלאכת עבודה בימים טובים, איסור מלאכה מצומצם בחול המועד, שהרי יש בו היתרי צורך המועד, דבר האבד ומלאכת הדיוט ועוד, איסור מלאכה מצומצם יותר בחג הפסח שאינו מקרא קודש, כפי שנתבאר למעלה שיש פרטי דינים שמקילים בהם בו יותר מחול המועד (עיין ברמב"ם סוף פרק ח' מהלכות יום טוב), ולבסוף ראש חודש שאינו כלול בפרשת המועדות, ובו נאסרה רק מלאכה כבדה שמשביתה מהיום את התחושה הייחודית של היום, וממד מסויים של חגיגיות צריך לבוא לידי ביטוי דווקא באותן פעולות שדה קשות. ולדרכו של הב"ח יש לומר שראש חדש קשור במהותו עם יציאת מצרים שבה ניתנו ראשי חדשים לישראל, ויש לבטא בהן את תחושת החירות בזה שהאישה לא משועבדת למלאכת בעלה ואף שכיריו ועבדיו של אדם אינו רשאי לכופן למלאכה.[25]

סעודה , כסות

במקרא אנו מוצאים שנהגו בסעודה מיוחדת ביום זה[26], ואף להלכה נפסק בשו"ע (סי' תיט) שמצווה להרבות בסעודה בראש חודש. הפוסקים כתבו שדי בסעודה ביום ואין צורך בסעודת הלילה, קביעה התואמת את תפיסתנו בדבר הקדושה ביום דווקא, מצד הקרבן. אמנם, התענית בראש חודש נחלקו בה הראשונים אם היא אסורה מדאורייתא[27] או מדרבנן- עיין ש"ע שם תיח/ ד ובמשנה ברורה שם יב.

סיכום

עמדנו בדברינו על מעמדו של יום ראש חודש מתוך מבט על ימים נוספים שיש בהם קדושת קרבן.

ראינו שלוש דרגות בימים המקודשים הללו. יום שקדושת הקרבן שבו מעניקה ליום מעמד של מקרא קודש - יום החמישים. יום שבו קדושת הקרבן הופכת אותו לחלק מפרשת המועדות, אע"פ שאינו יום מקרא קדש – יום הקרבת הפסח, ויום שבו הקדושה נשארת כקשורה בקרבן ואינה יוצרת חלות מהותית בעיצומו של יום – ראש חודש.

בזמן הזה נוהג יום החמישים מן התורה, אם מפני בחינותיו האחרות של היום או שמא גם בבחינה זו של יום הקרבת שתי הלחם מצד ה"לדורותיכם" המוזכר בפרשה. בכל אופן היום קדוש בקדושת גבולין ולא כיום של קרבן – היום הולך אחר הלילה. אבל יום חג הפסח נוהג בזמן הזה מדרבנן בלבד, ואיסורי המלאכה שבו מדרבנן.

בראש חודש נראה שאין נוהג בו איסור אף מדרבנן ואינו אלא מצד המנהג, וכפי שנתבאר. בשני הימים האלה, פסח וראש חודש, הימים הם ימי קרבן ולא ימי גבולין, ותחילתם ביום ולא בלילה[28].

עינינו נשואות ליושב במרומים, שיערה עלינו רוח טהרה וקדושה, ומרפא הגאולה בכנפיה, יבנה מקדשנו ויחדש עבודתנו בדביר קדשנו, ונשוב להקריב לפניו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן. אז תשוב הקדושה החופפת על כל הימים המקודשים כבראשונה, וישובו כהנים לעבודתם, לוויים לדוכנם וישראל למעמדם.

 


[2]. נקטתי לשון זו ולא לשון איסור, כי לא ניתן לדייק מכאן אלא שכך נהגו, ולפיכך תיקנו ארבעה עולים ולא שלושה, כי אין חשש בהארכת התפילה.

[3]. יום הנפת העומר עצמו בזמן המקדש, היה, ככל הנראה, בעל מעמד מיוחד, אך היום אין לו כל זכר. מפני היותו יום בחול המועד גם לא הוזקקו להניח בו סימני זכר בצורת מנהגים, כפי שנראה בהמשך בעניינו של ראש חודש.

[4]. ראה שמות כג,טז.

[5]. ראה שמות לד,כב, וראה גם בהרחבה אצל הרב מרדכי ברויאר בפרקי מועדות, על בחינותיו השונות של החג. לענייננו הדבר החשוב, הוא שהקיום של החג בימינו הוא מן הבחינות האחרות של היום, ולא מצד יום הקרבת שתי הלחם שהוא היום החמישים מיום הקרבת מנחת העומר.

[6]. וכך נראה בעיני סביר יותר.

[7]. נקודה זו נכונה גם אם נלך בדרך א' שליום זה אין קיום בבחינה זו בזמן שאין קרבן, מכל מקום בזמן שיש קרבן היום הוא יום מקרא קדש.

[8]. וראה לכל אורך הפרק שהגדרת היום כיום מקרא קדש גוררת מיידית את איסור המלאכה.

[9]. שמות לד,כה והשווה שם כג,יח. עניינו של שמות יב,יד נידון בהרחבה בפרקי מועדות של הרב מרדכי ברויאר, עיי"ש.

[10]. ראה סוגיית הגמרא פסחים ה, ע"א ואימא מצפרא אך חילק..., וראה עוד שם ב, ע"ב הברייתא מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה.. ואכמ"ל.

[11]. עיין פסחים קכ, ע"ב - מחלוקת רבי עקיבא ור' אלעזר בן עזריה.

[12]. כיוון שאין לנו עניין במסגרת זו בכל ההיבטים של החג נצמצם מבטנו לעניינו של איסור המלאכה של היום, ולא נרחיב בענייניו האחרים כשאלת קרבן החגיגה, אמירת ההלל ועוד.

[13]. אך עיין משנה פסחים נה, ע"א בשיטת בית שמאי, שאוסרים גם את הלילה.

[14]. לא נדון בנקודה זו כאן, אך עיין בנושאי כלי הרמב"ם בשורש השני שם ובתחילת הלכות אישות בעניין קידושי כסף, ואכמ"ל.

[15]. כוונת ר"ח היא להלל הנאמר בשעת שחיטתו, ובשעת אכילתו של הקרבן. ייתכן מאוד להבין שעל פי שיטתו תובן שיטת הסוברים שהלל בלילי פסחים בבית הכנסת עיקר, ואפשר הוא קשור עם יום טוב של חג הפסח, אך עוד חזון למועד.

[16]. עיי"ש בדיונו הארוך של המשנה למלך.

[17]. השווה לדברי הרב ברויאר בפרקי מועדות א' "חג הפסח", עמ' 97 ואילך, על המשמעויות של החג ועל זיקתו לחג המצות. אמנם, לדעתנו, יש בו איסור מלאכה שקשור בחובת הקרבנות הקרבים בו.

[18]. עיין בכל זה בסוגיית הגמרא חגיגה יח, ע"א ובראשונים שם.

[19]. וראה שם הספק בעניינו של ראש חודש ואינו עניין ישיר לנידוננו כי העיקרון קיים גם שם. על הצורך באזכרת ר"ח בברכת המזון עיין ספק הגמרא בשבת (כד, ע"א) ודו"ק. על ההבדל בין תפילה לברכת המזון, ששם לא מתאפשרת תוספת ברכה אם שכח יעלה ויבוא, נראה שיש לומר שהוא מפני שאין יכולת להוסיף על מניין הברכות הקבועות בתפילה: "תמני סרי תיקון תשסרי לא תיקון". ואף שגם בברכת המזון הדין כן, מ"מ שם מתאפשרת תוספת לאחר "סיום" מסויים של ברכת המזון, דהיינו, לאחר שלוש ברכות דאורייתא.

[20]. ועיין בדבריו של הגרי"ד הלוי סולובייציק בספרו שיעורים לזכר אבא מרי, חלק א' עמוד קמו ואילך, שהסביר העניין לפי דרכו.

[21]. אין הכרח לזה, משום שאפשר שאין הלל אלא כשיש איזוהי רמה של קדושה ביום עצמו.

[22]. קשה להבין שמוסיפים עולה בראש חודש כשבדרך כלל האנשים הם המתפללים ולא הנשים, מפני שאין ביטול מלאכה לנשים, והלא האנשים עושים מלאכה, ויותר פשוט שהוא שימור למנהג קדום, שבו גם האנשים לא עשו מלאכה.

[23]. עיין בהרחבה בביאור הלכה בריש סי' תיז בגדרי המנהג של נשים.

[24]. לא נגעתי כאן באיסור מלאכה ביום הכיפורים שאפשר שהוא נובע מסיבה אחרת, יום הכפרה, שמרחיב את השביתה ממלאכה גם לעינויי היום, ואכמ"ל. כמו כן, לא דנתי בשאלה אם יום הכיפורים קדוש מן השבת בהיותו יום השבת של השבתונים (ששה ימים טובים בשנה ויום הכיפורים הוא השבת שלהם),או שהשבת קדושה יותר בהיות קדושתה בידי שמיים, וראה מחלוקת התנאים במגילה כג. בשאלת מניין העולים בשבת וביום הכיפורים.

[25]. עיין רעיון דומה לזה בדברי המגיד משנה (הלכות יום טוב א, ה), בעניין איסור מלאכה ביום טוב.

[26]. ובירושלמי (מגילה א, ד): "סעודת ראש חודש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין"

[27] עיין ראש השנה יט. ותענית יז:

[28]. בהערה 12 לעיל הבאתי שיטת ב"ש שמבקש לאסור את יום הפסח במלאכה כבר באור לארבעה עשר, ייתכן שלהבנתם כניסתו של היום לפרשת המועדות אוסרת אותו במלאכה כיום של גבולין, וצ"ע.