04: תורת המנחה

  • הרב יהודה שביב

תורת המנחה* / הרב יהודה שביב

א

ואם תקריב מנחת בכורים... (ויקרא ב', יד)

במנחת העמר הכתוב מדבר שהיא באה אביב... (רש"י שם)

זבח ומנחה - שני סוגי קרבן הם; קרבן מן החי וקרבן מן הצומח. כל אחד ותפקידו:

והוכן הזבח להעלאת כח החיוני למרום הקודש, והמנחה להעלאת כח הטבעי הצמחוני... (עולת ראיה עמ' קלא)

זה לעומת זה: כנגד ד' עבודות שבזבח - ד' עבודות במנחה. מה כאן דיני פסול ופיגול, אף כאן, וכהנה וכהנה הלכות מקבילות.

מיוחדת היא המנחה בכך שמוקרבת היא ע"י אנשי השוליים. מחד - אותו אשר "לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה והביא את קרבנו עשירית האיפה סלת" (ויקרא ה', יא). "מי דרכו להתנדב מנחה - עני; אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" (רש"י ויקרא ב', א). ומאידך האיש המורם מכל בסולם הקדושה[1] בישראל - הכהן הגדול: "זה קרבן אהרן ובניו... עשירית האיפה סלת מנחה תמיד... והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה" (ויקרא ו', יג-טו). כנגד ובמקביל לעולת התמיד שהיתה מובאת בשחר ובין הערבים, היה הכהן הגדול מקריב מנחת תמיד של שחר ומנחה של בין הערבים.

לעומת השם "עולה" המציין דבר דינמי פעיל תוסס (האש העולה כלפי מעלה היא ביטוי לכח הפועל והמתסיס בעולם), הרי השם "מנחה" נגזר גם מלשון מנוחה, היינו פסיביות, חוסר פעלתנות, רגיעה.

על הכל יתירה היא המנחה שלגביה מצינו קביעות לעתיד מה שאין כן לגבי הזבח. רעיון זה מצינו בדברי הראי"ה זצ"ל. עם סיום תפילת עמידה משמיע המתפלל כמה פסוקי משאלה ובהם אומר: "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו... וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות". אומר הרב, תוך הארת עניין הקרבנות בכללו:

בעלי החיים הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התיקון על ידי התעלותם להיות זבח לה', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי אם במעשה הנעשה בהם, בהעלות לה' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש. מה שאין כן האדם, אשר בליבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ה' בדעתו. אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח[2], תערב לה' "כימי עולם וכשנים קדמוניות". (עולת ראיה עמ' רצב)

ב

על מנת להבין במעט את משמעות הדברים יש להתבונן ברקמת היחסים שבין האדם לשאר הנבראים. עם יצירת האדם נתברך הוא על-ידי יוצרו:

ויאמר להם א-להים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ. (בראשית א', כח)

מה משמעותה של רדיה זו?! - רדיה כפשוטה אין כאן, שהרי לא הותר לו לעשות בהם ככל העולה על רוחו: "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע... ואת כל העץ... לכם יהיה לאכלה". ומכלל הן אתה שומע, שנאסר עליו לאכול בעלי-חיים[3]:

אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה: "ורדו בדגת הים" וכו' איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה, שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה' הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, שאמר (תהלים פ"ט, ג): "עולם חסד יבנה". ("חזון הצמחונות והשלום" מלוקט ממאמרי הרב קוק ע"י הרב דוד הכהן, עמ' ט)

על כרחנו רדיה זו משמעה כח השפעה והאצלה של האדם על שאר הנבראים. הצומח והדומם מתעלים באמצעות האדם רק בהתמזגם עמו, בהכנסם לקרבו, בהפכם לבשר מבשרו. לצורך העלאתם זו הותר לו לאדם לעקור ולחבול:

זה הכלל: החמלה על כל הנמצאים, שלא לחבלם תלויה בחכמה, זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה - מצומח לחי, מחי למדבר, שאז מותר לעקור הצומח... לחוב על מנת לזכות. (רבי משה קודבירו, תומר דבורה, סוף פרק ג')

לעמת זאת, החי, שהיה במדרגה גבוהה יותר מטבעו[4], יכול להיות נתון להשפעת האדם אף מבלי להתמזג בו, אף תוך שמירה על צביונו שלו. לפיכך אולי לא הותר לו לאדם לאכול מבעלי החיים.

אלא ששליטה זו של האדם על עולם החי לא הביאה ברכה. תחת השפעה חיובית באה השפעה שלילית. משהשחית האדם דרכו על הארץ - "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן" (רש"י לבראשית ו', יב). אז נמחה היקום כולו בשטף מים אדירים, וכשיוצא נח מן התיבה ועמו בעלי החיים שהיו במחיצתו, יוצא אדם חדש ויוצאים בעלי חיים חדשים, נמוכים יותר ורפי קומה. לא עוד השפעה ושלטון של האדם כשהיו מקדם. מעתה יתעלה החי על-ידי האדם כדרך שמתעלים הצומח והדומם. החי יתעלה רק כשיהפוך לחלק מהמדבר, לחלק מהאדם. מעתה הותרה לאדם אכילת בשר[5]: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט', ג). יש לשים לב לשינויים שבין הברכה הנאמרת כאן לברכה שנאמרה לאדם הראשון. לעומת: "ורדו בדגת הים...", נאמר כאן: "ומוראכם וחתכם יהיה...". שם פותח בדגת הים וגומר בבהמה ואילו כאן פותח בחיה ומסיים בדגי הים[6].

לעתיד לבא עת ישובו האדם והחי לדרגתם העליונה הראשונית, אז תהיה השפעתו הברוכה של האדם ניכרת על החי, ושוב לא יצטרך להתמזג עמו כדי להעלותו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ונער קטן נהג בם... ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (ישעיהו י"א, ו-ח)[7].

אמור מעתה, כל עוד היו בעלי החיים נעדרי דעת - תיקונם בא "על ידי התעלותם להיות זבח לה'... בהיעלות לה' חלבם ודמם". "אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'" - ועל כן - "ההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח" (עולת ראיה עמ' רצב)[8].

ג

בביטוי "מנחה" פוגשים אנו במקום נוסף:

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב... (בראשית כ"ד, סג)

יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: 'תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו'. (ברכות כו ע"ב)

קשר מיוחד לו ליצחק עם שדה. משתבח הוא בריח בנו ואומר: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (בראשית כ"ז, כז). אוהב הוא את עשו כי היה עשו "איש ידע ציד איש שדה" (שם, כ"ה, כז). על כן גם שיחו עם ה' א-להיו בשדה. הוא שקרא למקום המקדש בשם "שדה" לעומת אברהם שקראו הר ויעקב שקראו בית[9]. בשדה, בקרב הצומח, שם מקום שיחו, ושם התקין תפילת מנחה, כי מנחה היא קרבן הבא מן הצומח ותפילה בשדה משמעה העלאת הצומח:

דע, כשהאדם מתפלל בשדה אזי כל העשבים כלם באין לתוך התפילה ומסייעין לו ונותנין לו כח בתפילתו. וזה בחינת שנקראת התפילה 'שיחה', בחינת 'שיח השדה', שכל שיח השדה נותנין כח וסיוע בתפלתו. וזה בחינת "ויצא יצחק לשוח בשדה", שתפלתו היתה עם סיוע וכח השדה שכל עשבי השדה נתנו כח וסיוע בתפלתו... )רבי נחמן מברסלב, לקוטי מוהר"ן תניינא, יא)

יצחק הוא זה הנושא עמו בהווה את זרעי העתיד. הוא, שבחינתו בחינת דין, שהיא בחינת העתיד[10] ולכן רק בכוחו ללמד זכות על בני ישראל לעתיד:

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעהו ס"ג, טז) - לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו לי! אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהווה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו! אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך... אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי! אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם 'בני בכורי' (שמות ד', כב), עכשיו בני ולא בניך?! ועוד: כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם?... ואם תמצא לומר כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך! (שבת פט ע"ב)

רק יצחק שכל כולו דין, וא-להיו הוא "פחד יצחק", שהוא בחינת "גיבור הכובש את יצרו", המתכנס בתוכו פנימה - הוא החושף אורות גנוזים מעומק נשמת ישראל, הנעלמים אף מעיני אברהם ויעקב.

כשם שקרבן מנחה הוא קרבן בחינת קרבן העתיד, כן גם תפילת מנחה, שזמנה "עת ינטו צללי ערב", זמן שלוט מדת הדין - היא בחינת העתיד, עת בו תשלוט מדת הדין.

ד

תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו... (תהילים ק"ב, א)

מנחה מוקרבת בדרך כלל על-ידי העני, אותו ש"אין ידו משגת". לא רק מקרה כאן אלא עניין מהותי. כי לעני יש רק כדי מחיתו ותו לא. אין בו אותה תוספת של ממון שהוא בבחינת "יתר כחסר"[11]. בכך קרוב הוא לבחינת אדם הראשון במעלתו הראשונית קודם החטא, כשהיה עדיין ישר כאשר עשהו האלוקים וטרם ביקש לעצמו חשבונות רבים. אז היו אדם וחוה כמות שהם, בטהרם, בלא יתר וחסר ועל כן גם עירומים הלכו, לא בקשו תוספת לגופם.

מתוך שקרוב הוא העני לאותה בחינה - גם קרבנו שייך לאותה בחינה של עבר אידיאלי ועתיד מקווה.

"קרבן מנחה" - בשמו של הקרבן שומעים אנו את בחינת העתיד שבו. בצלילי השם מהדהדים הדי זמנים עתידים, של מנוחה ונחת, של השבתת מלחמות וצחצוח חרבות.

מנחה מן הצומח, שאין בו כח התנועה שבחי, ושכנוס הוא בתוכו וניצב במקום עמדו.

ה

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ (בראשית ב', ה)

וכל שיח השדה - כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו. כל האילנות כאילו משיחין עם הבריות... וכל שיחתן של הבריות אינה אלא על הארץ... וכל תפילתן של הבריות אינה אלא על הארץ: מרי! תעביד ארעא, מרי! תצליח ארעא. כל תפילתן של ישראל אינה אלא על בית המקדש: " מרי! יתבני בית מקדשא. מרי! מתי יתבני בית מקדשא?! (בראשית רבה י"ג, ב)

זאת משאת נפשם של ישראל, שייבנה ויתכונן בית המקדש, בית חייהם, ותושב העבודה וישובו כהנים לעבודתם ולוויים לדוכנם וישראל למעמדם. חדש ימינו כקדם! כפי שהיו בזמן בית שני ועוד יותר - כימי בית ראשון, שאז עימהם נביאים וחוזים. כל זה מוצא את ביטויו בתוך תפילת שמונה עשרה.

אך קיימת משאלה הדופקת בעמקי הלב בהמייה, צופה לעתיד רחוק, רחוק כל כך עד שאין לשלבו במסגרת משאלות של חיי שעה[12] ועל כן מוצאת היא ביטוי רק עם סיומה של התפילה, נאמרת כאילו בהבלעה - אך היא ביטוי לפסגת הכיסופים:

וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. (סוף תפילת עמידה)

 

* פורסם ב"עלון שבות" שנה א' גליון ד'.

[1]. ואף הגדולה הממונית, שהרי כך דרשו: "'הכהן הגדול מאחיו' - שיהא גדול מאחיו בכח, בנוי, בחכמה ובעשר..." (יומא יח ע"א).

[2]. אמנם השם מנחה שימש אף שם כללי לקרבנות ואף לקרבן מן החי, שהרי אף קרבנו של הבל, שהיה מבכורות צאנו - מנחה נקרא, כאמור: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו..." (בראשית ד', ד).

[3]. ראה סנהדרין נט ע"ב, שם למדו עניין זה בצורה קצת אחרת.

[4]. "בעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת ויש להם בחירה בטובתם ומזונותיהם..." (רמב"ן בפירושו לבראשית א', כט).

[5]. הסברים להיתר האכילה מאז נח ראה ברמב"ן לבראשית א', כט; חזון הצמחונות והשלום, עמ' יג ואילך, ובעמ' מג הערה 59; אורות הקדש ח"ב עמ' שכא-ב. ישנה תועלת הדדית לא רק להעלאה של בעלי החיים אלא גם לאימוץ כח החיים הבסיסי שבאדם).

[6]. השווה לאמור בתהלים (ח', ז): "תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים ודגי הים...".

[7]. אמנם הרמב"ם (הל' מלכים י"ב, א), פירש פסוקים אלה כמשל על שלום בין בני המין האנושי. אולם הראב"ד (שם) והרמב"ן (על במדבר כ"ו, ו) חלקו עליו, והבינו את הדברים כפשוטם.

[8]. הפסוק שמציין הרב הוא המשך הפסוקים "וגר זאב עם כבש..." שהובאו לעיל, וזה ביטוי לדעת שתחדור אף בבעלי החיים. מן הראוי לציין שלדעת הרמב"ן המונח "דעת" במקרא משמעו "רצון" (ראה רמב"ן לבראשית ב', ט). הביטוי "הר-קדשי" אמנם נתפרש על כל ארץ ישראל - ראה רד"ק שם, אך ניתן להבינו כמכוון להר-הבית, למקום המקדש, ושיעורו של הכתוב לפי הרב תהיה: מכיון שמלאה הארץ דעה את ה' עד שנתפשטה אף בבעלי החיים - שוב אין מקום להעלות בעלי החיים בהר הקדש, לקרבן לפני ה'. קרבנות בעלי חיים מעתה הם בחינת הרעה להם והשחתה לקרבן וזהו "לא ירעו ולא ישחיתו.

[9]. ראה ילקוט שמעוני, ישעיהו ב'.

[10]. על כן לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, המחמירים, שאינם סוטים כי הוא זה משורת הדין, כי לעתיד חוזר העולם למצב האידיאלי של "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין" (רש"י לבראשית א', א, עפ"י בראשית רבה י"ב, טו).

[11]. ראה מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה; באורי אגדות לגיטין ז.

[12]. "חיי שעה" הוא גדרה של תפילה - ראה שבת י ע"א.