דילוג לתוכן העיקרי

פרק רביעי | פת מטוגנת או מבושלת

הרב שלמה לוי
21.07.2016

פרק רביעי - פת מטוגנת או מבושלת

סופגניות

הסופגניות הרגילות עשויות מעיסה עבה שבתוכה ריבה, ולכן לכו"ע לא ייחשבו ללחם אלא לפהב"כ. אולם מתעוררת השאלה, מה הדין במי שקבע עליהן סעודה (כגון האוכל באחד מלילי החנוכה כשלוש סופגניות גדולות, או האוכל אפילו פחות מזה כחלק מהסעודה במקום מנה מרכזית אחרת שרגיל לאכול בארוחת ערב). השאלה מתעוררת, מכיוון שאין אופים את הסופגניות ככל פת אלא מטגנים אותן בשמן עמוק. לכן נדון תחילה במעמד בצק מטוגן, ללא התחשבות במילוי הריבה שבסופגניות. כיוצא בזה יש לדון בבצק העשוי מעיסה עבה, שבישלוהו ולא נאפה כלל.

תנן (חלה, פ"א מ"ה): "עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין - פטורה מן החלה; תחילתה עיסה וסופה סופגנין, תחילתה סופגנין וסופה עיסה - חייבת בחלה". סופגנין על פי הרע"ב ושאר מפרשים עשויים מבלילה רכה.

בגמרא (פסחים לז.) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בדין מעשה אילפס; לדעת ר' יוחנן חייב בחלה, ולדעת ריש לקיש פטור, וכתבו שם התוס' (לז: ד"ה לכו"ע) בשם ר"ת, שר' יוחנן וריש לקיש נחלקו רק בבלילה רכה, כלומר, עיסה שתחילתה סופגנין. לדעת ריש לקיש, מעשה אילפס אינו אפייה, ונחשב תחילתו וסופו סופגנין, ואילו ר' יוחנן חולק וסובר, שמעשה אילפס הוא אפייה, ולכן חייב בחלה. בבלילה עבה לא נחלקו מכיוון שתחילתה עיסה, ומפורש במשנה שחייבת בחלה. הר"ש, הרמב"ן ועוד הרבה ראשונים חולקים על ר"ת וסוברים שיש לחלק. במשנה מדובר על עיסה עבה, וחייבת בחלה, מכיוון שדעת האופה הייתה ללחם ואח"כ נמלך. ר' יוחנן וריש לקיש עסקו במקרה, שלכתחילה התכוון לעשות מהעיסה מעשה אילפס, לכן גם אם הייתה זו בלילה עבה, אין זה דומה למקרה שבמשנה, ואינה חייבת בחלה[1]. ניתן להבין מחלוקת זו כמחלוקת בדין חלה בלבד - האם חובת חלה תלויה גם באפייה או שתלויה בעיסה בלבד; אולם ניתן גם להבינה כקשורה להגדרת לחם בכלל - האם כל עיסה עבה יוצרת לחם או שזקוקים לאפייה כתנאי הכרחי בהגדרת לחם. לפי האפשרות הראשונה הכל מתמקד בעניין חלה ואין קשר לעניין ברכות, ואילו לפי האפשרות השנייה יש למחלוקת זו השלכות גם בדיני ברכות.

התוס' (ברכות לז: ד"ה לחם) אומרים שר"ת הסתפק בזה; תחילה רצה לחלק בין ברכות לחלה, אולם הוכיח מהברייתא לגבי מנחות שהיו מטוגנות בשמן, שגם לגבי ברכות, עיסה מטוגנת נחשבת כלחם וברכתה המוציא[2]. התוס' הנ"ל בפסחים, אינם מתחבטים בשאלה זו. לדעתם ברור, שעיסה עבה חייבת בחלה בלא תלות בשאלה, האם נאפתה או נתבשלה, והם מביאים בפירוש בשם ר"ת, שההגדרות של לחם לעניין מתאימות גם לעניין ברכות. לפי זה במקרה שהעיסה עבה, למרות שלבסוף לא אפאה כראוי, מברכים עליה המוציא. אמנם ר"ת מתנה זאת בכך, שתהיה תוריתא דנהמא, וללא זה גם הוא מודה שמברכים מזונות. כיוצא בזה כותב הסמ"ק (הובא בב"י סי' קנ"ח) לגבי נטילת ידיים: "כל דבר שתחילתו עיסה ונמלך לעשותו סופגנין מברכינן עליו המוציא וחייב בחלה וטעון נט"י, כי ג' דינין אלו תלויים זה בזה". מפורש בדבריו כר"ת, שברכת המוציא תלויה בחיוב חלה[3].

תר"י (ברכות כו: באלפס, ד"ה לחם) מביא את ר' יונה החולק בזה על ר"ת. לדעתו יש לחלק בין חובת חלה לחובת ברכה. עיקר חיוב חלה בזמן העיסה, ולכן ניתן לומר, שאם תחילתה עיסה, חייב ללא התחשבות באפייה. חובת ברכה תלויה באכילה, ולגביה לא ניתן להתעלם מהאפייה, ואם לא הייתה אפייה אין מברכים עליה המוציא. הב"י מביא סברא זו גם בשם רבנו ירוחם. ייתכן, שגם הרמב"ן וסיעתו מקבלים את החילוק שבין חובת חלה לברכות, אולם הם אינם מתייחסים לוה בפירוש, מכיוון שלדעתם בפת כזו שלא נאפתה אינו חייב אפילו בחלה.

בעל ה"נחפה בכסף" (סי' ב') אומר, שגם הר"ש סובר, שיש לחלק בין דין חלה לדין ברכות, ומחלוקתו עם ר"ת אינה בדיני חלה בלבד. ההוכחה לכך היא, שהר"ש בונה את דבריו על דברי ר' יוסי, שאין יוצאים בפסה ברקיק המבושל, משום שבישול מבטל תורת לחם. במקרה זה ברור שחייב בחלה, היות שבתחילה אפו את הרקיק ורק אח"כ בישלוהו, ואעפ"כ הר"ש סבור שבטלה ממנו תורת לחם לעניין ברכה[4]. הסבר זה של ה"נחפה בכסף" לכאורה אינו עולה יפה לדעת מרן באו"ח (סי' שי"ח): הראבי"ה ור"א ממיץ נחלקו בדין בישול אחר אפייה בשבת. הרא"ם סובר שחייב, משום שבישול מבטל אפייה, ולכן לא שייך לומר שזהו בישול אחר בישול, וחייב משום מבשל. ראייתו מדברי ר' יוסי, שאין יוצאין בפסח ברקיק המבושל. הראבי"ה סובר, שדברי ר' יוסי נאמרו רק לגבי פסח, משום שצריך טעם מצה בפיו (כדברי הגמרא בברכות לח.), ואם כן האפייה לא בָטְלָה ואינו חייב משום בישול חדש[5]. הב,י קיבל את דברי הראבי"ה, כתב שהקושייה מברכות היא חזקה ולא תירץ אותה, ואף בשו"ע פסק לעיקר, שאין בישול אחר אפייה. לפי זה ברור, שמרן לא קיבל את הוכחת הר"ש מדברי ר' יוסי, וכנגד זה יטען, שהרקיק המבושל הוא לחם גמור, ורק בפסח אין יוצאים בו משום שצריך טעם מצה. לפי זה ברור, שמרן התייחס למחלוקת בעיקר הדין לגבי חלה ולמחלוקת לגבי ההשוואה לברכות בנפרד[6]. לכאורה ניתן להוכיח, שגם רש"י חולק על ר"ת. הגמרא בדף מב. אומרת לגבי לחמניות, שדינן כפהב"כ, ורש,י מסביר שלחמניות הן "אובליאש". התוס' חולקים ואומרים שלא ייתכן להסביר כך, שהרי סופו עיסה. הרי לנו שהתוס' השתמשו במשנה בחלה לדיני ברכות, ומכאן שלרש"י, כנראה, לא מפריע שסופן עיסה, מכיוון שלדעתו ההגדרה בברכות שונה מזו שבחלה וכדברי ר' יונה.

הצורך בקביעות סעודה לפי ר"ת

הפוסקים הסתפקו בהבנת דברי ר"ת לגבי עיסה עבה שלא נאפתה אלא בושלה - האם מברכים המוציא בכל מקרה, הואיל והיא נחשבת לפת גמורה, למרות שלא נאפתה בתנור, או ששיטתו היא שרק אם קובע עליה סעודה מברך המוציא, וללא קביעות סעודה לא גרע מפהב"כ שברכתה מזונות?

שאלה דומה נשאל גם לחולקים על ר"ת; האם בכל מקרה פת כזו שלא נאפתה ברכתה מזונות, או שהם מודים שאם קבע סעודה מברך המוציא ככל פהב"כ? כמובן, יש קשר בין השאלות, הואיל ורוב הפוסקים סוברים שהמחלוקת היא גם לעניין ברכה, ולכן אי אפשר לומר, שר"ת דיבר רק כשקבע סעודה ורבנו ירוחם רק כשלא קבע. הרמ"א ורוב האחרונים הבינו - כפי שמשמע מפשטות לשון התוס' - שלדעת ר"ת, אין צורך בקביעות סעודה ומברך המוציא בלא שום תנאי. אולם הט"ז (ס"ק י"ט) כנראה לא הבין כך. לדברי הט"ז, אם טיגנו את העיסה בשמן, לא גרע מנילושה בשמן, ובזה הרי גם ר"ת מודה שמברך מזונות מדין פהב"כ, ולכן דברי ר"ת שמברכים המוציא נאמרו רק כשקבע סעודה על עיסה זו. ייתכן, שתשובת הרמ"א לטענה זו היא, שר"ת דיבר על עיסה, שרגילים לקבוע עליה סעודה, ובמקרה כזה אין מתחשבים בשמן הנבלע בפת בזמן הטיגון. הטיגון בא במקום האפייה כהכנה לקראת האכילה, והשמן אינו חשוב בפני עצמו כחלק מהעיסה. העולה מדברינו, שלפי הט"ז אין בודקים בכל סוג פת האם דרך לקבוע עליו. ההגדרות של פהב"כ אינן ניתנות לשינוי, והיות שיש בפת זו שמן - ברכתה מזונות. לעומת זאת לדעת הרמ"א, דנים בכל מקרה לגופו, אם דרך לקבוע בפת זו[7].

גם בדעת הר"ש והרמב"ן נחלקו הפוסקים. המ"א (ס"ק ל"ח) סובר, שלשיטתם גם כשקובע סעודה על עיסה שטוגנה, לא יברך המוציא, מניוון שלא אפו את העיסה ואין זה כלל לחם. המ"א כותב זאת על דברי הרמ"א (בסוף סע' י"ג), שטען שכל הסעיר עסק בעיסה גמורה שטיגנו אותה, אולם דין עיסה שנילושה בדבש התבאר אצל פהב"כ. המ"א אומר על זה, שגם לגבי עיסה שנילושה בדבש יש נפקא מינה גדולה, שהרי אם קבע על פהב"כ רגילה מברך המוציא, ואילו אם קבע על עיסה עבה שטוגנה מברך מזונות. גם הט"ז (ס"ק י"ט) מבין כך, וזה בהתאם לשיטתו, שלפי ר"ת מברך המוציא רק כשקבע, ואם כן ברור שלדעת החולקים אינו מברך המוציא אפילו כשקבע. בניגוד למ"א ולט"ז משמע מפשטות הרמ"א (וכך מפורש בט"ז בהבנת הרמ"א), שלשיטת הר"ש והרמב"ן דין עיסה עבה כדין פהב"כ, ואם קבע עליה סעודה מברך המוציא.

בחפשי בספרים מצאתי, שבדיוק בנקודה זו, נחלקו הפרח שושן (כלל א' סי' ד') וה"מחנה אפרים" (תשובתו הובאה בספר פרח שושן שם). הגינת ורדים (כלל א' סי' כ"ד) מביא, שהמהר"ם (הובא ברא"ש, הלכות חלה סוף סי' ב') היה מסתפק האם הלכה כר"ת או כר"ש, (לכן היה נוהג בעיסה כזו לברך קודם על לחם גמור ברכת המוציא[8]. ותמה על זה הגו"ר, מה הועיל המהר"ם בברכו על הלחם תחילה; אם המדובר שקובע סעודה על אותו מאכל הרי לכו"ע מברך המוציא, ואם אינו קובע הרי אכילתו ארעי, ואם כן גם לחם אינו מועיל לפטור את הפת המסופקת, שהרי אין זה חלק מסעודה? מעצם השאלה ברור, שהגו"ר הבין בדעת ר"ת, שמדובר אפילו שלא קבע סעודה, שאם לא כן כיצד ניסה להעמיד את ספקו של המהר"ם באכילת ארעי. ברור גם שהבין בדעת הר"ש, שאם קובע סעודה, מודה הר"ש לר"ת שמברך המוציא ודלא כמ"א בהבנת הר"ש, שאם לא כן נעמיד שקבע סעודה ועדיין היה ספק כיצד לנהוג.

הגו"ר מתרץ, שהמהר"ם אכן קבע סעודה על אותו מאכל, וספקי היה בהגדרת קביעות סעודה לעניין זה. את הלחם הוא אכל מחשש, שאין זו קביעות מספקת לחייב המוציא, אולם ברור שזה חלק מהסעודה ולכן הלחם פוטר אותו מברכה. בעל המחנה אפרים חולק על הגו"ר. לדעתו אמנם ר"ת מחייב המוציא אפילו אם לא קבע סעודה, אולם הר"ש פוטר מהמוציא אפילו אס קבע, מכיוון שאין זה לחם, ולכן היה צריך המהר"ם לאכול לחם כדי לצאת מן הספק. הפרח שושן מאריך בהוכחות לדחות את דברי המחנה אפרים, ודעתו כגו"ר שהקובע סעודה מברך המוציא לכו"ע. לדעתו הבעיה של המהר"ם הייתה, שאמנם אכל את הפת המסופקת בתוך סעודה, ולכן נפטרה על-ידי הלחם, אולם עיקר הקביעות לא היה עליה ולכן הסתפק המהר"ם[9]. נמצאנו למדים, שהמחנה אפרים והפרח שושן נחלקו במחלוקת המ"א והרמ"א בהבנת הר"ש.

הסבר המחלוקת

בדברינו לעיל לגבי קביעות סעודה על פהב"כ הזכרנו שתי הבנות אפשריות. האחת, שמדאורייתא פהב"כ היא פת גמורה. חכמים הם שתיקנו המוציא וברה"מ גם בלא שביעה ופטרו בפהב"כ, ולכן אם קובע - מתחייב מעיקר הדין. לפי זה ברור שבנידון דידן, שלדעת הר"ש הואיל ולא נאפה אין זה לחם כלל, לא תועיל קביעות סעודה כלום, משום שהמצב הבסיסי שונה לחלוטין וכהבנת המחנה אפרים. הפרח שושן כנראה סובר כאפשרות השנייה, שמדאורייתא פהב"כ אינה לחם, אך מי שקבע חייב בברכת המוציא מתקנת חכמים אטו הקובע על לחם גמור, וייתכן אפילו שמדאורייתא, היות שהפהב"כ הפכה ללחם על ידי שקבע, הגם שבעצמה אינה לחם כלל. הרי לנו שקביעות מועילה לחייב המוציא (מדרבנן או מדאורייתא) גם אם הפת שלפנינו אינה פת מדאורייתא, ולכן קביעות תועיל גם בפת מטוגנת, שאינה לחם מדאורייתא.

הסבר זה מתאים לכאורה לרמ"א ולשאר האחרונים שהבאנו הסוברים שגם לר"ש מועילה קביעות סעודה. ברם הוא אינו הולם את דברי המ"א, שהרי המ"א סובר, שכל פהב"כ אינה פת מדאורייתא[10]. לפי זה היה צריך המ"א לסבור, שקביעות מועילה אפילו בפת מטוגנת שאינה פת מדאורייתא כמו בפהב"כ שאינה פת מדאורייתא, וכדברי הפרח שושן והגו"ר שקיבלו את דברי המ"א לעניין צירוף המאכלים לסעודה, וכנראה סוברים כמותו שפהב"כ אינה פת מדאורייתא. ואין לומר שלדעת המ"א פהב"כ היא פת דאורייתא, וברכה מעין ג' מועילה מדאורייתא במקום ברה"מ, ולכן פטרו חכמים מברה"מ את מי ששבע מפהב"כ, אם לא אכל שיעור שאחרים קובעים עליו. המ"א מכריע (ס"ק ל"ד) לגבי מחלוקת הר"ש ור"ת, שאם שבע חייב מספק לברך ברה"מ, מכיוון שזה ספק דאורייתא, ולכאורה ניתן להוכיח מזה, שלדעתו החייב בברה"מ לא יוצא יד"ח בברכת מעין ג'[11]. לפיכך יש להסביר, שלדעת המ"א פהב"כ היא פת מדרבנן. בלבד, ואעפ"כ חכמים תיקנו ברכת המוציא לקובע סעודה רק בפת אפויה הדומה לפת רגילה אף שהיא עצמה אינה פת מדאורייתא. חכמים לא תיקנו ברכת המוציא בפת בלתי אפויה, שאינה דומה כלל ללחם. לפי הסבר זה, ברור גם מדוע המ"א (ס"ק מ"א) פסק בעניין טריתא הפטורה מן החלה, שקביעות סעודה מועילה לחייב בברה"מ בניגוד לדעת מרן, בעוד שלגבי רקיקים דקים מאוד פוסק, שגם הקובע סעודה פטור (ס"ק מ'). כלומר, גם למ"א צריך מידה מסוימת של דמיון ללחם כדי שהקובע יברך המוציא, והוא הדין גם לגבי פת מטוגנת[12].

פסק ההלכה במחלוקת ר"ת והר"ש

כתב מרן בסע' י"ג:

"אפילו דבר שבלילתו עבה אם בישלה או טיגנה אין מברך עליה המוציא אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה... ויש חולקין... וירא שמיים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא על ידי שיברך על לחם אחר תחילה".

לפי הכללים הרגילים, כשכותב דעה בסתם ודעה שנייה ב"יש חולקין", הלכה כסתם, אלא שמרן עצמו סיים שירא שמיים לא יאכל אלא בתוך סעודה. כלומר, למרות שמעיקר הדין ברכתו מזונות, לכתחילה צריך לחשוש לשתי השיטות. לעומת זאת כתב הרמ"א שהמנהג להקל; משמע שלא נהגו לחשוש לשתי השיטות אלא הלכה כדעת הר"ש, ולפי זה לדעת הרמ"א יברך על המטוגנים מזונות. אמנם הרמ"א עצמו בהמשך ההג"ה כתב: "וכל זה לא מיירי אלא בדאית ביה לאחר אפייה תואר לחם... אבל פשטידא וקרעפל"ך מקרי תואר לחס ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחילה". האחרונים תמהו על דברי הרמ"א, שהרי הסעיף כולו עוסק רק בבצק שלא נאפה ואם כן המילים "לאחר אפייה" אינן מובנות! התשובה על כך היא, שהרמ"א קרא לטיגון או לבישול אפייה[13], ועל זה כתב שרק כשאין תואר לחם אין בעיה. משמע, אם כן, שגם הרמ"א חושש לשיטת ר"ת, וכן כתב הגר"א (אות מ"ג), שהרמ"א כתב דבריו "כמו שכתב השו"ע וירא שמיים וכו"'. לעומתו המ"א (ס"ק ל"ד) כתב לחשוש לשתי השיטות רק כששבע ויש ספק דאורייתא.

דעת השו"ע, כנזכר לעיל, שירא שמיים לא יאכל פת מבושלת או מטוגנת ללא לחם. ברם האחרונים תמהו על מרן, שהרי פסק שדי בהבדל קטן כדי להגדיר את הפת כפהב"כ, ומדוע כאן שמטוגן בשמן, לא ייחשב כפהב"כ? ובכיוון ההפוך: אם חושש לשיטת ר"ת בטיגון, מדוע אינו חושש לגבי הגדרת פהב"כ; הרי לפי ר"ת ברור, שמעט מי פירות לא ישנו את המצב[14]! כנראה, מרן הבין, שכאן מדובר על פת שרגילים לקבוע עליה, ולכן אינה נחשבת לפהב"כ[15]. אולם לכאורה עדיין קשה לומר, שר"ת יודה לדברי השו"ע לגבי הגדרת פהב"כ, שהרי לשיטתו הכול תלוי במצב העיסה ולא במה שקורה אח"כ, ומדוע שיתחשב בשאלה האם קובעים על זה סעודה. מדוע, אם כן, לא חשש מרן לר"ת? ועוד: בעניין פהב"כ כתב מרן בב"י, שבמקרה של ספק הולכים לקולא. מדוע בזה, כשהיו שלוש הגדרות, פסק את כולן לקולא, למרות שלדעתו חולקות הן זו על זו, ואילו במטוגנים חשש לר"ת? ועוד, הרי בהל' חלה (סי' שכ"ט סע' ג') פסק מרן כר"ש והרמב"ן, ולא חשש כלל לר"ת!

נראה להסביר לדעת מרן, ששתי מחלוקות הן - אחת בהלכות חלה, ושנייה בשאלה, האם יש חפיפה בין דיני חלה לדיני ברכות וכל פת שחייבת בחלה ברכתה המוציא. לגבי מחלוקת הר"ש ור"ת פסק מרן כר"ש ללא פקפוק, מכיוון שכך סוברים גם הרמב"ן והרבה ראשונים. לגבי המחלוקת השנייה, מצאנו שחלקו במפורש על ר"ת רק רבנו יונה ורבנו ירוחם. לכן סובר מרן, שיש לחשוש לשיטת ר"ת, שאם חייב בחלה ברכתו המוציא. שאלת החיוב בחלה לא נידונה כאן אלא בהלכות חלה, וכבר הוכרעה שם שלא כר"ת, והדבר מדויק בלשונו: "ואפילו נתחייבה בחלה" - לא מדובר על השאלה האם חייבים בחלה, אלא אפילו במקרה שחייבים. לפי זה במקרה שלכתחילה התכוון לטגן, אין חוששים כלל לר"ת; השו"ע דן במקרה שנמלך וטיגן, ובזה גם הר"ש והרמב"ן מודים שחייב בחלה. המחלוקת היחידה שנותרה במקרה כזה היא בשאלה, אם כל החייב בחלה חייב בהמוציא, ובזה סובר מרן, שמעיקר הדין הלכה כרבנו יונה, שיש לחלק בין חלה לברכות, ובזה ירא שמיים יחשוש לר"ת[16].

עסקנו לעיל במחלוקת המ"א והרמ"א בהבנת שיטת הר"ש, מה הדין אם קבע סעודה. האם ניתן להוכיח מהי דעת מרן בנידון? לענ"ד ניתן להוכיח מדין טריתא[17]. השו"ע (סע' ט"ו) פסק, שקביעות סעודה אינה משפיעה לגבי טריתא. לדעתי אין ספק, שהיסוד לזה הוא בהשוואה לחלה כפי שצוטט לעיל. לדעת מרן פת שאינה חייבת בחלה אינה פת כלל, וקביעות לא תשפיע. לפי זה חייבים לומר, שגם בפת מטוגנת, יסבור מרן שלפי הר"ש קביעות לא תעזור, והדברים הם קל וחומר: המ"א הסובר, שבטריתא קביעות משפיעה, מודה שבמטוגן קביעות אינה משפיעה, וקל וחומר שמרן, הסובר שגם בטריתא קביעות אינה משפיעה, יסבור כך במטוגן. הנחה זו תסייע לנו לבאר נקודה נוספת בדעת מרן. לגבי פהב"כ פסק מספק לקולא שיברכו מזונות, ואם כן מדוע בסע' י"ג לגבי נמלך חשש לר"ת? ניתן לומר שהסעיף כולו עוסק גם בקביעות סעודה, ולגבי זה פסק מרן לחשוש לשתי השיטות. לגבי הגדרת פהב"כ, אפשר להקל מספק, שהרי הגדרה זו חשובה במצב של אכילת ארעי בלבד; אם קובע על פהב"כ ממילא מברך המוציא. בפת מטוגנת אנו עוסקים גם באכילת קבע שהיא ספק דאורייתא, ולכן פסק לחשוש לר"ת. מזה נובע לכאורה חידוש נוסף בדעת מרן: הסברנו לעיל, שלדעתו המדד לשאלה, האם קביעות סעודה מחייבת המוציא הוא החיוב בחלה. אולם עדיין יש לחלק ולומר,. שזה רק בעיסה החייבת בחלה מצד עצמה, אך אם חיובה בחלה אינו מחמת מצבה עתה, אלא רק משום שבשעת הלישה התכוון לאפותה ונמלך לטגנה, ייתכן שלא תהיה לזה שום השפעה בהל' ברכות, ואפילו אם קבע ייפטר. כלומר, ההבדל בין חלה לברכות כפי שסובר רבנו יונה, אינו רק לגבי הברכה במצב רגיל, אלא גם לגבי הדין כשקבע סעודה. לפי זה ייתכן שמרן חשש כאן לשיטת ר"ת, מכיוון שאולי הסתפק גם בנקודה זו, האם העובדה שהוא נמלך, הַמְשַנָה את הדין לגבי חלה, גורמת לחיוב המוציא למי שקובע סעודה.

שו"ר לגאון דורנו ביחוה דעת (ח"ה סי' נ"ג) שהביא בקיצור רב את מחלוקת האחרונים בזה, וכתב להקל אפילו אם קבע[18]. עדיין שומה עלינו לברר כמי נוהגים האשכנזים במקרה שקבע סעודה. מהרמ"א משמע לחומרא וכמו שהוזכר לעיל; המ"ב פוסק על פי המ"א והגר"א, שאם אכל כדי שביעה בפת שהתכוון לאפותה ואח"כ בישלה, יחשוש לשתי השיטות, ואם לא אכל כדי שביעה או התכוון מראש לטגן את העיסה (כפי שקורה בדרך כלל), ברכתה מזונות. משמעות הדבר היא שסומך על שיטת הר"ש והרמב"ן, אולם אם התכוון לאפות לחם (בזה התירו בפירוש רק רבנו יונה ורבנו ירוחם) חושש לשיטת ר"ת. עוד משמע מהמ"ב, שמקבל את דברי המ"א, שאפילו קביעות לא משפיעה לשיטת הר"ש.

סיכום הדין במטוגנים ובמבושלים

האוכל אכילת ארעי מביך מזונות בין לנוהגים כמרן ובין לנוהגים כרמ"א.

גם הקובע סעודה על סופגניות, או על סופגניות בצירוף שאר מאכלים, מברך מזונות ומעין ג' ואפילו אכל כדי שביעה, מכיוון שגם מרן וגם הרמ"א והגר"א ועוד קיבלו את שיטת הרמב"ן והר"ש.

הכין עיסה כדי לאפותה ונמלך וטיגנה[19] - לדעת השו"ע ירא שמיים יאכל רק בתוך סעודה כדי לצאת ידי חובת כל השיטות; לדעת המ"א והמ"ב רק אם אוכל כדי שביעה יברך קודם המוציא על לחם, מכיוון שנחשב לספק דאורייתא ולחומרא.

כל האמור נכון לגבי עיסה גמורה שטיגנה או שבישלה, כגון לביבות שיש נוהגים לטגן, או מאכלים אחרים העשויים מבצק ונוהגים לבשלם. אולם הסופגניות המצויות, מכיוון שיש בתוכן ריבה[20], ברור שלכו"ע ברכתן מזונות. אמנם אם חשב לאפות את העיסה, ונמלך ועשה סופגניות, וקבע עליהן סעודה, בזה יחזור הדין לדברי השו"ע, שירא שמיים יצא ידי כולם. לפי הרמ"א נראה שאין הבדל, שהרי גם בעיסה רגילה אפילו בנמלך מֵקל, אם לא אוכל כדי שביעה. כלומר, במקרה הרגיל של סופגניות אפילו אכל כדי סעודה אינו חייב בהמוציא וברה"מ.

יש להדגיש, שמדובר בטיגון עמוק או בישול, אולם עיסה שאפאה בתנור, אפילו שֶשָׁם קצת שמן בתבנית, וכן עיסה הנאפית במחבת עם מעט שמן שלא יידבק, עיקר האפייה הוא בחום ולא בשמן, ודינה כדין פת לכל דבר.

אטריות פתיתים ושאר מוצרי בצק

האטריות ושאר מוצרי הבצק, שבהם נעסוק בסעיף זה, עשויים מבצק רגיל כשל פת, שחילקוהו לחתיכות קטנות שאין בכל אחת כזית. יש לציין, שמדובר במאכל שרגילים לאוכלו בסעודה על מנת לשבוע ממנו; ובדרך כלל אינו נאכל לקינוח. נדון תחילה במקרה הרגיל, דהיינו, שאוכל אטריות מבושלות. לדעת הר"ש והרמב"ן (בעניין עיסה מבושלת) ברור שמברך מזונות; אם קבע ייתכן שתלוי במחלוקת המ"א והרמ"א שם ולהלן עוד נשוב לזה. השאלה היא לדעת ר"ת, מכיוון שמדובר בקמח ומים בלבד ודרך לקבוע עליהם, ברור שאינו נידון כפהב"כ. החיסרון העיקרי בבצק זה הוא שאין לו תוריתא דנהמא, כלומר שאינו "ניכר וידוע שהוא לחם" (רש"י). העדר תואר לחם הוא הבעיה גם בטריתא, אלא שבטריתא החיסרון הוא יותר בעיסה ובאופן האפייה, ואילו באטריות, הגודל והצורה הסופית הם מאפייני העדר התוריתא דנהמא.

הרא"ש (פסחים פ"ב סי' ט"ז) כותב: "אבל וורמזו"ש שקורין לטריי"א (קרבן נתנאל - "בלשון פולין לאקשין") היה אומר ר"ת שאין מברכין עליו המוציא שאין בהם תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייבה עיסתה בחלה". וכן הובאו דברי ר"ת במרדכי (סי' תקצ"ב) ובראשונים רבים. בהבנת דבריו נחלקו הגו"ר והפרח שושן ובעקבותיהם הנחפה בכסף ועוד אחרונים. הפרח שושן, שגם לגבי טריתא חלק על מרן ופסק שהקובע מברך המוציא, סובר גם בזה שהקובע מברך המוציא. ולא עוד אלא שלדעתו ה"ליטרייא" שבה עסקו הראשונים, אינה דומה לאטריות שבזמננו, היות שבלילתה רכה, ואילו אצלנו מדובר בבלילה עבה ורק הצורה שונה מלחם רגיל. לכן ברור לדעתו, שיברכו המוציא אפילו ללא סעודה. לעומתו הגו"ר מקבל את דברי הב"י (בהלכות חלה) על שיטת המהר"ם - שהיה מחמיר מספק גם כר"ת וגם כר"ש - שבאטריות לא היה כלל מקום להסתפק, מכיוון שגם ר"ת מודה שאין זה לחם, כלומר, שגם לר"ת קביעות אינה מועילה כשאין תוריתא דנהמא. הגו"ר ושאר אחרונים סוברים, בניגוד לפרח שושן, שגם באטריות זמננו אין תוריתא דנהמא. הנחפה בכסף (סי' ב') מאריך לחלוק על הפ"ש ומסקנתו כדעת הגו"ר, שלר"ת באטריות זמננו מברכים מזונות כדברי הרא"ש ב"לטרייא". אמנם הוא מודה, שלדעת ר"ת אם קבע על זה מברך המוציא, בניגוד לדעת הגו"ר המבין שלדעת ר"ת, קביעות לא תועיל כשאין תוריתא דנהמא[21].

לפי הנחפה בכסף יוצא, שאם חוששים לשיטת ר"ת, יש לחשוש גם באטריות שקבע סעודה עליהם, ולברך ברה"מ. מרן כלל לא הזכיר בשו"ע דין זה (לא בהל' חלה ולא בהל' ברכות), אולם כבר ראינו לעיל, שלדעתו אין לחשוש לשיטת ר"ת בדרך כלל ורק אם נמלך יש לחשוש. לפי זה הואיל ולא שייך כאן נמלך, נראה שיברכו מזונות וגם קביעות לא תשנה כלום כדעתו בטריתא.

הרמ"א (סע' י"ג) כותב: "כל זה לא מיירי אלא בדאית ביה לאחר אפייה תואר לחם אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשין... לכו"ע אין מברכין עליהם המוציא". כלומר, קיים תנאי חד משמעי: במקום שאין תואר לחם, אינו חייב בברכת המוציא[22].

המ"א והאחרונים נחלקו בהבנת הרמ"א: המ"א הבין, שמדובר באטריות שנאפו ואעפ"כ אין עליהם תורת לחם. לטענת המ"א, אם מדובר בבישול, פשיטא שאין זה לחם כלל והרמ"א אינו צריך לחדש זאת. הגר"א ואחרונים רבים (ובעקבותם המ"ב) מסבירים, שמדובר פה לאחר בישול, וייתכן מאכל מבושל שיש בו תואר לחם (המ"ב מוסיף תנאי שצריך שיהא כזית), ובזה פוסק הרמ"א, שאם אין תואר לחם פטור מהמוציא. לשתי הדעות ברור, שבאטריות אין תואר לחם, כנראה בגלל צורתן. השאלה בה נחלקו היא כללית - האם שייך תואר לחם בדבר מבושל,

מדברינו עולה, שלכו"ע (פרט לפ"ש שאין הלכה כמותו) מברך על אטריות מזונות, גם אם דרך לאוכלן בסעודה. השאלות שנותרו הן, מה הדין לדעת הרמ"א אם קבע על אטריות, ומה דעת המ"א שחלק על מרן בטריתא ז הרמ"א והאחרונים אינם מתייחסים כאן לזה, אך לכאורה יש ללמוד מדין חביצא (סע' י'), שאם אין תואר לחם אפילו קבע אינו מברך המוציא (ועי' במ"ב ס"ק נ"ז). אמנם יש חילוק להלכה בין חביצא, שהייתה לחם שאם יש בה כזית מברך המוציא, לאטריות שמעולם לא היו לחם וגם כזית לא הופכן ללחם. הבדל זה מלמדנו, שבחביצא הסברא לברך המוציא חזקה יותר, ולכן אם שם קביעות אינה משפיעה, כל שכן באטריות. וכ"כ בעל התניא בשו"ע שלו,

"אבל מיני עיסה שנתבשלו בקדרה אין עליהם תואר לחם כלל ואין להחמיר בהם כלל שלא לאוכלם בלא המוציא אפילו בקביעות סעודה ואפילו הן חתיכות גדולות שיש בכל אחת כזית ויותר".

דברינו פשוטים לעניין אטריות מבושלות, אולם השאלה מתעוררת לגבי אטריות שנאפו, כגון העושים פשטידה מאטריות בתוספת גבינה וכדו', או קוגל העשוי מאטריות שנאפה בתנור[23]. במקרה כזה ברור שלאחר האפייה יש לפשטידה תואר לחם, וניכר הדמיון לדין חלוט שאח"כ אפאו בתנור - פת גמור הוא (סעי' י"ד). האם ישוב דינה לדין פת רגילה מחמת תואר הלחם, או שנאמר שתחילתה הייתה ללא תואר לחם ולפיכך יצאה מגדר פת? לכאורה נראה כאפשרות הראשונה; מה לי אם היו בתחילה אטריות, הרי עכשיו יש מאכל שעיקרו קמח ומים ככל פת ולמאכל זה יש תואר לחם. גם הרמ"א עצמו כתב בסו"ס י"ג: "אבל פשטידא...מקרי תואר לחם". אמנם ניתן לחלק בין דברי הרמ"א המדבר על פשטידה העשויה מבצק, לנידון דירן, שבשלב האפייה אין כלל בצק בצורה המקובלת, אלא בלילה של אטריות עם מרכיבים נוספים. עוד אפשר לומר, שהואיל ואין זו הדרך העיקרית לאכול אטריות, ובדרך כלל מבשלים אותן, הופקעו מדין לחם, וגם לאחר האפייה ניכר בהן שאין זה בצק אלא אטריות שנאפו ושמן הראשון עדיין עליהן[24].

פסק ההלכה באטריות

אטריות ופתיתים וכדו' - אם אכלם מבושלים כנהוג - ברכתם מזונות אפילו קבע עליהם. אם אפה בתנור פשטידה מאטריות, אם אין רגילים לקבוע על זה, כגון שיש בה גבינה וכדו' ואוכלה ארעי, יברך מזונות. אם קבע על זה, או פשטידה שרגילים לאוכלה בסעודה, נראה שלא יאכל אלא אם בירך על הפת תחילה.

עוגות ועוגיות

כידוע קיימים סוגים רבים של עוגות ועוגיות, אולם אנו נדון בקצרה בשלושה סוגים עיקריים של עוגות ומהם תצא תורה לכל העוגות האחרות.

עוגות שמרים

הבצק של עוגות השמרים דומה בד"כ לשל לחם, כלומר, עיקרו מים וקמח. ההבדל הוא בכך, שמוסיפים סוכר או מרכיבים אחרים. לפי מרן ברור, שתוספת זו מספיקה על מנת להגדיר את העוגה כפהב"כ; לרמ"א דרושה סיבה נוספת, שהרי לדעתו פהב"כ היא דווקא אם העיקר הוא הסוכר או הדבש. בדרך כלל קיימת סיבה כזאת, מכיוון שעוגות השמרים ממולאות בקקאו או במילוי אחר, ולכן זה שייך לאחד הסוגים של פהב"כ - כעין כיסין ממולאים, ואין שום משמעות לעובדה שאין פה כיסין אלא עוגה שלמה. לכן ברור לכו"ע, שזו פהב"כ וברכתה מזונות, ואם קבע - המוציא, לפי הכללים דלעיל. הבעיה מתעוררת בסוגי עוגות או עוגיות שמרים שאינן ממולאות. עוגות אלו שונות מלחם בכך שיש בהן סוכר בעיסה, וייתכן שהבצק קצת יותר רך בגלל דרך לישתו ואפייתו, אולם ברור שאין הסוכר עיקר. דוגמא לזה הם ה"קרואסונים" הנמכרים במקומות שונים. לענ"ד מקרה זה הוא דוגמא מצויינת להבדל שבין המחבר והרמ"א בהגדרת פהב"כ, והנוהגים כרמ"א צריכים להימנע מלאכול זאת ללא נט"י והמוציא כדי לצאת מספקות בזה. יש להדגיש שוב, שהבעיה קיימת רק בעוגות או עוגיות שמרים ללא מילוי.

עוגות שוקולד

בעוגת שוקולד יש כמות גדולה של מוצרים נוספים פרט לקמח ומים, כגון סוכר, ביצים ושוקולד, ולכך ברור לכ"ע שזו לכל היותר פהב"כ. לא זו בלבד אלא שהעיסה עצמה לפני האפייה רכה מאוד, וכלל אין לשים זאת כעיסה אלא מערבבים את החומרים בכף וכדו'. לפיכך השאלה כאן אינה לגבי הברכה - מזונות או המוציא, אלא האם עוגה מעיסה כזו נחשבת כפת והקובע עליה סעודה יברך המוציא, או שאפילו קביעות לא תחייב בהמוציא? למדנו לעיל, שנקודה זו היא ההבדל שבין טרוקנין לטריתא; בטרוקנין הקובע מברך המוציא, ובטריתא מחלוקת. אף שבלילתה רכה, לכאורה ברור שעוגת שוקולד אינה דומה לטריתא אלא לטרוקנין, מכיוון שבטרוקנין האפייה נעשית בתנור רגיל ויש לעיסה תואר לחם, וזאת בניגוד לטריתא ש"שופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה", ו"אין עליו תורת לחם כלל" (שו"ע סי' קס"ח סע' ט"ו). לכן נראה לומר, שהקובע יברך המוציא. איברא שיש מקום לומר, שהדבר תלוי במחלוקת המ"א והמ"ב לגבי טרוקנין. הרמ"א בסע' י"ד אומר, שאם אפו בתנור דבר שבלילתו רכה, דינו כלחם גמור. מסיק מזה המ"ב, שלמצב העיסה טרם האפייה אין חשיבות, והעיקר הוא צורת הפת לאחר האפייה. לאור זאת הוא מסביר (באור הלכה ד"ה קמח ומים), שהסיבה שעל הטרוקנין מברכים מזונות כשלא קבע, היא משום שאין עליו צורת פת לאחר האפייה, ולא משום שהבלילה רכה[25]. לפי זה ייתכן, שעוגת שוקולד אינה דומה כלל לטרוקנין וברכתה מזונות רק מדין פהב"כ ככל העוגות. לעומתו סובר המ"א, שהסיבה לברכת מזונות בטרוקנין היא הבלילה הרכה. בסע' י"ד דובר על בלילה שרכה קצת, ובטרוקנין מדובר על בלילה שלגמרי רכה. לפי זה ניתן לשאול: אמנם בטרוקנין אם קבע מברך המוציא למרות שהבלילה רכה, אבל הרי הטרוקנין הם פת לכל דבר ורק הבלילה הרכה מבדילה בינם לפת רגילה, ואילו בנידון דידן יש תרתי לריעותא! מלבד זה שהבלילה רכה, הרי המרכיבים של העוגה שונים לגמרי ממרכיבי פת רגילה וגם השימוש שונה, שהרי ברור שאין דרך לקבוע על עוגת שוקולד. כל אחת משתי הנקודות לבד מספיקה כדי שיברכו על העוגה מזונות ולא המוציא; האם צירוף של שתיהן יגרום לכך שגם הקובע לא יברך המוציא?

לכאורה התשובה תלויה בדברינו לעיל לעניין קביעות סעודה. אם פהב"כ היא פת מדאורייתא, ומדרבנן אין מברכים המוציא כאשר לא קבע, הרי שהקובע סעודה חוזר למצב הבסיסי שמדאורייתא מברך ברכת המזון. ברור, אם כן, שאין הבדל אם יש סיבה אחת או שתיים לתקנת חכמים, ובכל מקרה חוזר לברכת הלחם אם קבע סעודה. לעומת זאת אם אין זו פת מדאורייתא כלל ורק מדרבנן חייב בברכת המוציא כשקבע, ייתכן לומר, שחכמים לא תיקנו ברכת המוציא בעוגה, שכה שונה מלחם רגיל. הוכחנו לעיל, שדעת המ"א היא שפהב"כ אינה פת מדאורייתא, וחכמים הם שתיקנו שיברכו המוציא כשקבע סעודה. ואם כן יש מקום לומר, שלדעתו רק בפהב"כ רגילה תיקנו זאת, אולם בפת שיש בה שני חסרונות לא תיקנו. כשם שהקובע על פת אורז אינו מברך המוציא, מכיוון שלא תיקנו ברכת המוציא על כי הקובע סעודה אלא רק בסוגי פת מסויימים, כך לא תיקנו על פת שבלילתה רכה ומרכיביה העיקריים אינם כלל קמח ומים אלא שוקולד, ביצים, סוכר וכו'.

בדברינו לעיל נטינו לומר, שהברכ"י, וכנראה גם מרן, חולקים על המ"א וסוברים, שהקובע על פהב"כ חייב בברה"מ מדאורייתא. לכאורה לאור דעתם יש להחמיר בקובע על עוגת שוקולד. אולם נראה שיש לחלק; בפהב"כ החיסרון הוא בכך שאין דרך לקבוע עליה, ולכן יש מקום לחייב את הקובע מדאורייתא. אולם בטרוקנין הסברנו לעיל (בדיון על לחמניות) שהחיסרון הוא מצד צורת הפת, וגם אם רגילים לקבוע על טרוקנין ברכתם מזונות, אא"כ קבע הוא סעודה עליהם. לכן ניתן לומר, שבטרוקנין יודו הב"י והברכ"י למ"א, שהקובע חייב בברה"מ רק מדרבנן[26], וכפי שהפמ"ג (א"א אות מ') כותב בשם הלבוש, שהקובע חייב מדרבנן בלבד, ואם כך גם לשיטתם יש מקום להקל בקובע על עוגת שוקולד.

זאת ועוד; הקמח בעוגת שוקולד כלל אינו בעל חשיבות יותר מהמרכיבים האחרים. ברכת מזונות בעוגה זו בנויה על דברי רב ושמואל (ברכות לו:) - "כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות". לולא זה נראה לי, שהיו מברכים על עוגת שוקולד שהכל, הואיל והקמח אינו עיקר שהשאר טפלים לו, ולמרות שחכמים החשיבוהו עיקר לעניין מזונות, מאן יימר לן שהוא הפך עיקר עד כדי כך שיברכו עליו המוציא במקרה שקבע. יש להוסיף, ששיעור קביעת סעודה אינו מוגדר בבירור[27] ורק לחומרא אנו מקפידים על ג' או ד' ביצים. לכן נראה, שגם האוכל ג' או ד' ביצים לא יברך המוציא, ואף שאר דברים לא יצטרפו כאן לקביעות סעודה.

אם אוכל עוגה זו ממש בתור סעודה ובמקום סעודה, ואוכל כמות גדולה שדרך לקבוע עליה, לכאורה נכנס לספק דאורייתא, ולכן עליו להחמיר ולברך קודם על לחם. עם זאת מכיוון שיש כאן ספק, האם דין זה שייך בפת כזו העשויה מבלילה רכה וממרכיבים רבים, וניתן לצרף לקולא את דברי הלבוש מרדכי שהעיד על החת"ס, שלא הקפיד כשאכל הרבה פהב"כ, לפי שלא נהגו במקומם לקבוע על זה, וברור שבמקומנו לא נהגו כלל לקבוע על עוגת שוקולד, ומה גם שלפי פוסקים רבים אין זה ספק דאורייתא מכיוון שמדאורייתא יוצא במעין ג', ברור שאין למחות במי שמקל אפילו במצב כזה.

סיכום ההלכה לגבי עוגת שוקולד

על עוגת שוקולד יש לברך מזונות גם כשאוכל כמות גדולה. רק אם אוכל כמות גדולה מאוד ומחשיב זאת במקום סעודה, עדיף שיברך על לחם תחילה. הלכה זו מתאימה לכל העוגות בעלות אותם מאפיינים, דהיינו, בלילה רכה ומרכיבים עיקריים אחרים בנוסף לקמח ומים.

כל זה בתנאי שהקמח הוא אחד המרכיבים העיקריים של העוגה. ברם אם עיקר העוגה בשאר המרכיבים ומוסיפים לה מעט קמח, אך ורק כדי לדבק את המרכיבים השונים שלה, יברך שהכל, שהרי במקרה כזה אפילו הקמח שהוא מחמשת מיני דגן טפל לשאר המרכיבים.

עוגת גבינה

המאפיין העיקרי של עוגת גבינה הוא בכך שהיא מורכבת משני חלקים - הבצק, שהוא הבסיס, והגבינה המונחת על הבצק. ברור, שאדם האוכל את שני חלקי העוגה ביחד, כפי שנוהגים לאוכלה, מתחייב רק בברכה אחת, ולא שייך לומר שחייב לברך על הבצק בנפרד ועל הגבינה בנפרד, וכפי שראינו בפשטידה (סע' י"ז) ובדוגמאות נוספות המובאות להלן[28]. לפיכך עלינו להגדיר מה עיקר ומה טפל, ולנהוג על פי הכלל, שהעיקר פוטר את הטפל. ברם הגדרת הטפל והעיקר כאן אינה חד משמעית; יש בצק עבה קצת עם שכבת גבינה לא כל כך עבה, וייתכן שבזה הגבינה טפלה ומברך מזונות מדין כל שיש בו מין דגן; יש שהבצק דק ביותר וברור שהגבינה עיקר בדומה לדברי מרן (סע' ח') "אותם רקיקין דקים שנותנים מרקחת עליהם...ברכת המרקחת פוטרתן". יש להזכיר שהגבינה והבצק אינם במעמד שווה, הבצק עשוי מדגן ולכן אם מעוניין לאוכלו, אינו נחשב לטפל גם אם עיקר אכילתו בגבינה. הבצק ייחשב לטפל "רק שעושין אותם כדי שלא יטנפו הידיים מהמרקחת..." (מ"ב ס"ק מ"ה). הספק עדיין עומד, במקרה שאמנם מטרת הבצק הוא להחזיק את הגבינה ולא ללכלך ידיו, אולם אגב מטרה זו עושים בצק כזה שאדם גם נהנה מאכילתו. בעיה דומה מתעוררת בגלידה הנתונה בקסטה, שגם שם המטרה הבסיסית היא להחזיק את הגלידה, אולם ללא ספק נהנה גם מהביסקוויט העוטף את הגלידה, שאם לא כן היה משתמש בגביע רגיל (עי' "יצחק ירנן" סי' כ"ד הדן בזה). בשו"ת "שבט הלוי" (ח"ג סי' כ"ד) כותב, שעוגת גבינה אינה דומה לרקיקין שהזכיר מרן, מכיוון שמעוניין בבצק, ולכן יברך מזונות. ה"מנחת שלמה" לגרשז"א (סי' צ"א סע' ד') מתייחס לעניין בקצרה, ומשמע ממנו שיברכו מזונות. עיקר החידוש בדבריו שגם אם מברך מזונות, לא יברך אחריה מעין ג' אלא בורא נפשות בלבד.

להלכה נראה, שבעוגה שנהנה גם מהבצק יברך מזונות, ואם הבצק טפל לגמרי והגבינה עיקר יברך שהכל. אם מסופק מה עיקר, נראה שיברך שהכל, לפי הכלל שבכל ספק יכול לברך שהכל ולא ייכנס לספק ברכה לבטלה. פתרון אפשרי אחר הוא שיברך בנפרד על כל חלק, ייקח תחילה מעט מבסיס העוגה ויברך מזונות, ואח"כ ייקח קצת מהגבינה ויברך שהכל. אולם נראה שאין זו עצה טובה, והוא נכנס לספק ברכה שאינה צריכה, שהרי יכול היה לפטור את עצמו בברכה אחת. וכן נראה גם מהבאור הלכה הנ"ל, שהציע לרוצה לחשוש לח"א שיערבב את שני המינים ולא הציע לברך על כל מין בנפרד. לגבי הקובע סעודה על עוגת גבינה שיש ספק בברכתה, נראה, שמספק לא יברך המוציא, והולכים בזה לקולא. רק הקובע על עוגה שהבצק שלה נחשב לעיקר יחסית לגבינה, יברך המוציא וברה"מ.

סוף דבר

כדברינו בתחילה כך גם בסיום: כפי שראינו שאלת הברכה על הפת אינה פשוטה כלל ועיקר; גורמים רבים משפיעים על הגדרת הפת לעניין ברכה - צורת הלישה והאפייה, אופן השימוש בפת, מרכיבי הפת, המראה החיצוני שלה ועוד כהנה וכהנה. השאלות שנידונו הן רק חלק מהשאלות הקשורות לברכה על פת ועוגות, והתייחסו להגדרת פת בלבד. לא דנו בשאלת שיעור האכילה המחייב וכיצד משערים אותו, בשאלת לחם או מצות שעשו מהם מאכלים אחרים ובעוד שאלות רבות. גם בעניינים שנידונו לא נעשה דיון מקיף ומעמיק בכל שיטות הראשונים והפוסקים. התמקדתי בניסיון לברר את השיטות שלענ"ד התקבלו להלכה על ידי רוב הפוסקים. מטרתי במאמר זה כפולה: האחת - לעורר את לומדי התורה והיושבים על מדין להקדיש יותר תשומת לב לעניין, להעמיק חקר בהלכה זו ולהסיק את המסקנות למעשה. והשנייה - להעיר, להדגיש ולהזעיק לכל האוכלים מאכלים אלו על החובה והצורך ללכת לחכם שילמדנו מה לברך בכל מקרה וכדברי רבא (ברכות לה.) "ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה".

 

[1] וע"ש בר"ש שלדעתו הבישול מבטל שם לחם. כעין שמצאנו לגבי מצה בפסח שאין יוצאים במצה מבושלת.

[2] ועי' בר"ש (חלה פ"א מ"ה) שני תירוצים על הוכחה זו.

[3] אם כי בעצם הדין תולה זאת בדעתו בזמן הלישה ולא כר"ת.

[4] גם החזו"א, או"ח סי' כ"ו סע' ב', סובר כך.

[5] הרא"ם כנראה סובר, שתירוץ זה של הגמרא בברכות לא התקבל להלכה. וכבר האריכו בזה האחרונים.

[6] ועי' לקמן עמ' 57.

[7] הסבר זה למחלוקת שבין הרמ"א לט"ז דומה מאוד להסבר המחלוקת, שהבאנו לעיל (עמ' 142-40 בין השד"ח והברכ"י (לפי האפשרות שהם חולקים). הט"ז לשיטתו בסע' י"ז (הובא לעיל עמ' 40), שגם פשטידא רגילה שלא נילושה בשמן, ברכתה מזונות אם לא קבע עליה, וגם שם הרי דרך לקבוע על הפשטידא, אלא שלדעתו היות שממולא, לא מתחשבים בדרך האכילה, וכבר ראינו שהרמ"א שם לא סבי כט"ז ולהלכה פסקו האחרונים שלא כט"ז. לפי זה הרמ"א אינו חולק על מרן בעיקרון של הגדרת פהב"כ. גם לדעתו ההגדרה תלויה בדרך לקבוע סעודה, אלא שלדעתו במקרה שהפת דומה ללחם, לא חילקו חכמים ומברך המוציא, עד שיהא הבדל גדול וניכר יותר. (ועי' לעיל עמ' 21, שהעמדנו שתי אפשרויות בהבנת הרמ"א, וא"כ נראה שבדיוק מה נחלקו הרמ"א והט"ז.)

[8] ועי' בשוקת מהר"ם ח"ב סי' קפ"א. הַסָּפֵק שם הוא רק בעניין חלה, ולא בעניין ברכה, וכן הובא במרדכי.

[9] ומכאן לכאורה ראיה לדברינו לעיל (עמ' 33 ואילך), שקביעות סעודה על פהב"כ מחייבת המוציא. רק אם הפהב"כ היא עיקר הסעודה.

[10] כפי שהסקנו לעיל (עמ' 30) בעניין קביעת סעודה.

[11] ועי' שם בשער הציון הכותב שאע"פ שמדאורייתא יוצא במעין ג', אם שבע נחשב כאילו היה ספק דאורייתא ולפי זה אין ראיה. אולם לכאורה נראה דחוק לומר כן בדעת המ"א.

[12] עי' בפרק על לחמית דיון בעניין הרקיקים הדקים.

[13] ולדעת המ"א (ס"ק ל"ו) נקט דווקא לשון זו על מנת להדגיש שהמדובר בטיגון או בבישול במחבת, ולא בבישול בקדרה דלא הוי תואר לחם.

[14] ועי' באבן העוזר, בפנים מאירות סי' ס"ח, בצל הכסף ועוד.

[15] ומכאן ראיה לדברינו לעיל (עמ' 40) שלדעת מרן בודקים כל מקרה לגופו.

[16] וכל זה כהסבר הט"ז ס"ק ט"ז ולא כמ"א.

[17] שהוזכר בעמ' 38.

[18] ברם הוא בדבריו סובר, שיש להתייחס למחלוקת הר"ש ור"ת כאל ספק שמחמתו אין מברכים המוציא, ואילו לפי דברינו מרן כלל לא חשש לשיטת ר"ת בזה ואין כלל ספק, ורק בנמלך יש בזר ספק. נ"מ לעניין בישולי עכו"ם בסופגניות: אם הלכה כר"ש שאין זה מוגדר כפת, יש לאסור זאת, ואם הלכה כר"ת או שספק כר"ת, אפשר להתיר לפי התנאים שמתירים בהם לחם.

[19] ייתכן שבמאפיות או במוסדות מכינים עיסה גדולה ואח"כ מחלקים חלק לטיגון או בישול והשאר לאפייה, וצריך עיון האם שייך כאן נמלך, מכיוון שלא ידע מראש מה יאפה ומה יבשל, ונראה להקל ואכמ"ל.

[20] מובן, שהכוונה לכך שהריבה הוכנסה לסופגניה לפני הטיגון. הכנסת הריבה לסופגניה אחר הטיגון אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הברכה.

[21] נראה שנקודת המחלוקת היא בהבנת הדין של קביעות סעודה, האם גורר בכל מקרה ברה"מ. וכבר עסקנו קצת בזה לעיל עמ' 25 ואכמ"ל.

[22] והעיר המ"א (ס"ק י"ח), שגם שיעור כזית לא יעזור פה בניגוד לחביצא דלעיל שאם יש בה כזית לא נדרש תואר לחם ואכמ"ל. ועי' בחזו"א סי' כ"ו אות א' שדן בחילוק זה.

[23] ואפילו אם נעשה בסיר. הרי זה מוגדר כאפייה, שהרי אין שם כמעט נוזלים פרט לקצת שמן הנועד למנוע את הידבקות הקוגל לסיר.

[24] אמנם עד עתה לא מצאתי דוגמא לזה בפוסקים.

[25] וצריך לומר שלדעתו, יש דרגות בצורת הפת, ובטריתא יש פחות צורת הפת מבטרוקנין.

[26] וכך גם הסברנו לעיל עמ' 25 את דעתם לגבי הקובע על לחמניות.

[27] עי' לעיל עמ' 28.

[28] לכאורה גם הח"א, הסובר שבשני מינים הניכרים כל אחד בפני עצמו יברך על כל אחד בנפרד, יודה כאן שזה מאכל אחד. ומ"מ כבר הוכיח המ"ב (סי' רי"ב בבאור הלכה ד"ה מינים המעורבים), שאין הלכה כמותו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)