05: צירוף (ב): העלאת החיים הגופניים

  • הרב ראובן ציגלר
פרק 5 – "צירוף" (ב):
העלאת החיים הגופניים
 
עונג וקדושה
            התחום הראשון בהתנסות האנושית שבו מעיין הרב בחלקו השני של "צירוף" הוא התחום האסתטי-תענוגי, הכולל בתוכו את חיי הגוף על יצריו והנאותיו.[1] הצורך בצירוף בתחום זה ברור ונדרש בתדירות גבוהה יותר מבכל תחום אחר. בתחום זה, הצירוף מתבטא בפרישה מפיתוי חיצוני או, במילים אחרות, בריסון ותיעול יצריו הפנימיים של האדם.
ככל שתגבר שליטתו של הדחף הפיזיולוגי, ככל שיגדלו השיכרון ותמהון-החושים לקראת סיפוק התאווה, כן יתעצם כוחם הפודה של הצירוף הדיאלקטי, של תנועת הרתיעה לאחור (עמ' 245).
הרב מביא מדרש הממחיש עקרון זה בצורה יפהפייה:
"סוגה בשושנים" (שיר השירים ז, ג) – אלו דברי תורה שהן רכים כשושנים...
בנוהג שבעולם, אדם נושא אשה בן ל' שנה בן מ' שנה, משמוציא יציאותיו הוא בא לזקק לה, והיא אומרת לו "כשושנה אדומה ראיתי", ופורש ממנה מיד. מי גרם לו שלא יקרב לה, איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם, איזה נחש נשכו, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה? דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט).
וכן מי שהביאו לו תמחוי [=מגש] של חתיכות [בשר], אמרו לו חֵלב נפל שם, ומשך ידו ולא טעמו. מי גרם לו שלא לטעום, איזה נחש נשכו שלא יטעם ואיזה עקרב עקצו שלא יקרב ויטעם אותו? דברי תורה שרכין כשושנה, שכתוב בה (ויקרא ג, יז) "כל חֵלב וכל דם לא תאכלו" (שיר השירים רבה ז, ג).
            לזיהוי הקדושה עם ריסון דחפיו היסודיים של המין האנושי יש היסטוריה ארוכה. למשל, בחיבורו משנה תורה, הרמב"ם אוגד יחד ב"ספר הקדושה" את הלכות איסורי ביאה והלכות מאכלות אסורות.[2] מותר האדם מן הבהמה הוא בכך שהאדם מושל ביצרו ולא יצרו מושל בו. מבחינה זו, ההגבלות שמטילה התורה על האדם, למעשה נותנות לאדם חירות – הוא אינו עוד עבד נרצע לתאוותיו, אלא אדון להן. אני סבור שזה חלק מהמסר הטמון במאמר המפורסם:
אמר ר' יהושע בן לוי...  "והלֻחֹת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלֻחֹת" (שמות לב, טז), אל תקרא "חָרוּת" אלא חֵרוּת, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות ו, ב).
            זיהוי הקדושה עם פרישה מהנאות הגוף עלול להוביל לגישה סגפנית השוללת את ערכו של קיומו הגופני של האדם והרואה בו מכשול בדרכו למימוש שאיפותיו הרוחניות. עמדה כזו אכן אומצה על ידי הוגי דעות יהודיים אחדים (הבולט שבהם הוא הרמב"ם במורה נבוכים). הרב סולוביצ'יק, לעומת זאת, נוקט בגישה הפוכה. לדידו, פעולת הפרישה מטהרת וגואלת את דחפיו הטבעיים של האדם, מעניקה להם קדושה ומאפשרת להם לשמש כאמצעי להתפתחות רוחנית.
            לדעת הרב, האלוקים אינו חפץ שהאדם יחיה חיי פרישות המנותקים מהעולם הזה, וכן אין לו עניין שהאדם יאמץ רוחניות מופשטת ושמימית. אדרבה, האלוקים מבקש מהאדם לנהל חיים טבעיים מלאים ומספקים, אלא שהאדם נדרש להחדיר בהם משמעות וכיוון, ובכך לבסס את רוחניותו בחיים גופניים ממשיים.
לדוגמה, אם המעשה המיני אינו מרוסן ופדוי, הוא עלול להפוך לגס ובהמי. במצב שכזה, האדם נכנע לטירוף של תאווה פרימיטיבית ומתייחס לבן זוגו כאובייקט אשר אינו יותר מאמצעי למילוי סיפוקו. לעומת זאת, במסגרת הנישואין (ובזמנים המותרים), המיניות הופכת לדבר יפה ומקודש. המיניות התחומה באיסורים הופכת למעשה התואם את רצונו של האלוקים. היא מבטאת אהבה ומחויבות בין הבעל לאשתו (שהם לרצון גם לפני האלוקים). יתרה מזאת, היא הופכת לאמצעי לקיום מצוות כפריה ורביה וחיוב עונה. כך הופכים חייו הגופניים של האדם למעיין של קדושה.[3]
יצר הרע
            אף שאינו כותב זאת במפורש, דומה שהרב סולוביצ'יק מזהה את "יצר הרע" עם דחפיו הביולוגיים והטבעיים של האדם. אין ספק שדחפים אלו כשלעצמם נצרכים להישרדות המין האנושי, אך ניתן לנתב אותם לכיוונים שליליים בקלות רבה. אם האדם נכנע בלא סייג או שיקול דעת, דחפיו עלולים לדרדר אותו לקיום חייתי וגס במקרה הטוב. במקרה הרע, המרוץ הבלתי נלאה לסיפוק צרכיו הגוברים והולכים עלול להפוך את האדם ליצור מושחת ופושע, כמעט שטני. לעומת זאת, שליטה בדחפים טבעיים ותיעולם לכיוון הראוי מאפשרת להם להתגלות ככח חיובי.
            גישה זו מושרשת עמוקות במקורות התלמודיים. ישנו למשל קטע אגדתא (יומא סט ע"ב; סנהדרין סד ע"א) המספר שפעם אחת חז"ל הצליחו לכלוא את "יצרא דעבירה", אך שלושה ימים לאחר מכן לא עלה בידם למצוא אף ביצה שהוטלה בכל רחבי ארץ ישראל. חכמים הבינו שאם לא ישחררו את יצר הרע מיד, העולם יחרב. גישה זו מופיעה גם במדרש המבאר מדוע בחמשת ימי הבריאה הראשונים התבונן האלוקים במעשיו "וירא אלקים כי טוב", ואילו ביום השישי "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא):
"והנה טוב" – זה יצר טוב; "מאד" – זה יצר הרע. וכי יצר הרע "טוב מאד" הוא? אתמהא! ללמדך שאילולי יצר הרע, לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים (קהלת רבה ג, ג).[4]
            המשנה (ברכות ט, ה) מלמדת שהמצוה "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" (דברים ו, ה) מתייחסת לאהבה "בשני יצריך – ביצר הטוב וביצר הרע". נראה בעיני שהדרך המתקבלת על הדעת להבין את המשנה כאן היא לפי הדברים שנאמרו לעיל, כלומר, על האדם לעבוד את ה' הן בדחפיו הרוחניים והן בדחפיו הגופניים. חיוניות גישה זו והסכנות הנלוות לה מודגשות בקטע האגדתא להלן:
יצר ... תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (שמחות ב, ה; סוטה מז ע"א; סנהדרין קז ע"ב).
קדושה ומוסריות באכילה
            הרב סולוביצ'יק לוקח את גישת חז"ל צעד אחד קדימה ואומר שלא זו בלבד שדחפיו הטבעיים של האדם חיוניים להישרדותו, אלא שכפי שאמרנו לעיל, הם עצמם יכולים לשמש כמקור קדושה. למעשה, ההלכה עומדת על כך שרוחניותו של האדם תהיה מושרשת בקיומו הגופני ושתחדור לכל היבטי קיום זה. קטעים נרחבים באיש ההלכה ובוביקשתם משם מתפלמסים נגד רוחניות המתעלמת מחייו הטבעיים של האדם או המתכחשת להם.[5] הדתיות ההלכתית מתמקדת בעולם הזה; בניגוד לאלו המייחלים לטהרה שבעולם הבא, ההלכה מתייחסת למוות בשאט נפש ומייחסת טומאה לכל דבר הקשור בו.[6]
            כפי שהרב מעיר באיש ההלכה (עמ' 51), ההלכה היא תורה מציאותית הקוראת "בפשטות ובתמימות זכה בספר בראשית 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'" ועל כן אינה רוצה להשתחרר מן העולם. ההלכה מאשרת את ערכם וכבודם של חייו הגופניים של האדם בכך שהיא מעניקה להם כיוון ומשמעות. ההלכה מתנגדת להעדר גבולות ותכלית, לאפלה שבדחפים חייתיים שלא רוסנו, אך לא לגופניות כשלעצמה. לא זו בלבד, אלא שהאדם נדרש לעבוד את ה' בכל הכוחות העומדים לרשותו, ובראש ובראשונה – בגופו.
            זו הסיבה, למשל, שמצוות רבות כל כך סובבות סביב הסעודה:
האכילה, הפונקציה הבהמית, שחיי האדם תלויים בה, התעדנה על ידי ההלכה ונהפכה לפולחן דתי ופעולה מוסרית גבוהה (וביקשתם משם, עמ' 208).
אכילה היא פעולת הריאליזציה [=המימוש] של אידיאת הקדושה, שמשמעותה היא קידוש הגוויה וגם הנפש. אם האדם אוכל כהוגן, בהתאם לדרישת ההלכה, הוא סועד לפני ה', עובד אותו בפונקציה "בזויה" כזו, ומתדבק בו (שם, עמ' 212).
            לא זו בלבד שההלכה מטילה מגבלות על מה שאנו אוכלים (כשרות), ולא זו בלבד שהיא מחייבת אותנו לברך לפני האכילה ולאחריה, אלא אחדות מהמצוות הנעלות ביותר מתקיימות על ידי צריכת מזון – לדוגמה, אכילת קודשים, מצה, קידוש, שמחה במועדים וכו'. אין מדובר במעשי פולחן סמליים ומסתוריים כמו טקס "לחם הקודש" הקתולי, אלא בפעולות ריאליות של אכילה בה אדם נהנה ומשביע את רעבונו. אכן, אם אדם אוכל באופן לא מהנה, כאשר למשל הוא כבר שבע וכעת רק ממלא את כרסו באכילה גסה, קיים ספק האם יצא ידי חובת מצוות אלה.
            יתר על כן, כפי שהרב מדגיש, ההלכה הופכת את האכילה ל"פעולה מוסרית גבוהה". ראשית, אסור לאכול מזון גזול, וכל מצוה שנעשה בקיומה שימוש במזון גזול פסולה. שנית, האדם מצווה להזמין את הנזקקים ומוכי הגורל לטול עמו חלק בכל הסעודות ההלכתיות (לדוגמה, אכילת קודשים, ליל הסדר, סעודת מצוה וכו'), כפי שמבטאים דבריו הבלתי נשכחים של הרמב"ם:
וכשהוא אוכל ושותה [בסעודת החג], חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו (הלכות שביתת יום טוב ו, יח).
            הזמנת הנצרכים לסעודה אינה תוספת למצות שמחת החג אלא חלק מעצם קיומה. אין כאן רק מעשה חסד, אלא גם דבר חשוב יותר – ביטוי לקהילתיות, לאחווה ולדאגה. שמחתו של הסועד לא תהא שלמה כאשר יש כאלה המתייסרים בגפם.
גישתה הלא-דואליסטית של ההלכה
            לאחר שראינו שההלכה מטהרת את ההתנסות האסתטית-תענוגית, עלינו לשאול: מה טיבה של הנאתנו המזוככת? כותב הרב:
ההלכה מצוה על האדם להתענג על הדר הבריאה וזיוה במידה לא פחותה מאיש התענוג. ברם, הנאת איש ההלכה היא מתוקנת ומוקצעת ומצורפת... מעולם לא אסרה תורה את הנאות העולם הזה על האדם ולא תבעה ממנו סיגופים ועינויים... [עם זאת] ההלכה שונאת את התוהו שבתענוג... ההלכה מדירה את האדם מהיסטריה של תאוה ושגעון. ההנאה, שעליה ממליצה ההלכה, נטולה היא את האינטנסיביות היתרה וגירוי העצבים ושכרון החושים. ברם יש בה מיפי העידון ותפארת האסתטיות בחיים. כשאדם נהנה מן העולם בהתאם להשקפת ההלכה, הנאתו היא צנועה וענוגה, הנאה שאין בה לא מבולמוס של עריות ולא מקדחת של גרגרנות (וביקשתם משם, עמ' 207‑208).
            גישתה של ההלכה שניתן לקדש את החיים הגופניים, כותב הרב, עומדת בסתירה לגישה הדואליסטית של הגות המערב (כלומר, ההגות היוונית והנוצרית). נראה שהגות זו "התייאשה מבחינה מטפיסית-מוסרית מן הטבע שבאדם והתמכרה לרוחני-השכלי" (וביקשתם משם, עמ' 207). השקפת המערב יוצרת פער בלתי ניתן לגישור בין הגשמי והרוחני. בעוד התורה מכריזה "ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכֹרֹת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים" (דברים יד, כג) –
מצוה כזו סתומה וחתומה למחשבת המוסר היווני. [לדעתה] החיה אוכלת, האדם חושב ומכיר את הרוחני, הכללי והאידיאלי. השכל מתקרב אל האלוקים אך לא הקיבה. "ואכלת לפני ה'" – הישנם שני הפכים גדולים מאלה? ואף על פי כן! (וביקשתם משם, עמ' 208)   
ביהדות, מסביר הרב, הרוחניות מבוססת על הממשי, המוחשי והגופני. כל דבר קדוש זקוק למקום וזמן מוגדרים.[7] בתגובה לאלו השמים ללעג וקלס את תשומת הלב "המוגזמת" שמקדישה ההלכה לחיי הגוף, גאה הרב להכריז בראש חוצות:
אמנם כן, ההלכה היא תורת הגוף. אולם כאן אתה מוצא את גדולתה; על ידי קידוש הגוויה היא יוצרת חטיבה אחת שלמה של אדם פסיכוסומטי[8] העובד את יוצרו ברוחו ובגופו ומעלה את החיה [שבו] למרומי הנצח (וביקשתם משם, עמ' 215).
 
לעיון נוסף:
  1. גאולת הדחפים הגופניים: הרב עוסק במספר מקומות בשלושה דחפים אנושיים טבעיים הזקוקים לגאולה: מיניות, אכילה וצבירת ממון. כפי שצוין לעיל, וביקשתם משם עוסק בהרחבה במיניות ובאכילה. דיונים מעמיקים בנושאים אלו ניתן למצוא גם במקורות להלן:
  1. מיניות – "גאולת חיי האישות", אדם וביתו, עמ' 95‑124, וכן“The Tree of Knowledge and the Emergence of Sin,” The Emergence of Ethical Man, pp. 95-128.
  2. אכילה – "ערב מהולל - ליל הסדר", זמן חירותנו, עמ' 13‑38.
  3. צבירת ממון – "הפסח והעומר",  זמן חירותנו, עמ' 133‑142, וכן "ערב מהולל – ליל הסדר", עמ' 17‑21.
הנושא הכללי יותר של קידוש החיים הגשמיים עובר כחוט השני באיש ההלכה, וביקשתם משם ואיש האמונה הבודד.
  1. גישות יהודיות לסגפנות ותענוגות: עיין אצל Moshe Z. Sokol, “Attitudes toward Pleasure in Jewish Thought: A Typological Proposal,” in Reverence, Righteousness and Rahmanut: Essays in Memory of Rabbi Dr. Leo Jung, ed. R. Jacob J. Schacter (Northvale, NJ, 1992), 293-314.
  2. האדם הטבעי והאדם הרוחני: נושא זה מופיע במקומות רבים בכתבי הרב, במיוחד במאמר "ממעמקים" ובספר The Emergence of Ethical Man.
  3. האכילה בהשקפה היהודית לעומת ההשקפה היוונית:  בוביקשתם משם, עמ' 210‑214, הרב מעמת בין "הסעודה" היהודית ו"המשתה" היווני; עיין גם בזמן חירותנו, עמ' 15‑17.
 
 
 
 
 
 

[1] מכיוון שהרב עוסק בנושא זה ב"צירוף" בקצרה, המקור העיקרי עליו נתבסס הוא וביקשתם משם, עמ' 207‑215. הרב עוסק בנושא זה במקומות נוספים: ראה לעיון נוסף, הערה 1.
[2] הרב סולוביצ'יק מצרף לשני הדחפים הללו דחף שלישי – יצר צבירת הממון, שגם אותו יש לרסן ולקדש; ראה לעיון נוסף, הערה 1, קטע ג'.
[3] הדיון בנושא ההנאה הגופנית ב"צירוף" מדגיש רק את היבט הפרישה, אך בוביקשתם משם הרב משלים את החסר ומוסיף שהפעילות הגופנית עצמה הופכת למקור קדושה.
[4] מדרש מקביל (בראשית רבה ט, ז) אינו מביא את "טוב מאד" כמקור לרעיון זה, אלא את וא"ו החיבור ב"והנה טוב מאד". כמו כן, מוסיף המדרש את המשא ומתן לרשימת הפעולות שלא היה עושה אדם בלעדי יצר הרע.
[5] בפרק ח' באיש ההלכה (במיוחד בעמ' 43‑45) מציע הרב שלוש דחיות לגישה שכזו: א. היא מסיחה את דעת האדם מטיפול בסבל הזולת; ב. האדם אינו יכול להשתחרר מגופניותו, ותורה המיוסדת על השאיפה לעשות כן שגויה במהותה; ג. גישה כזו מטבעה שמורה לקבוצה נבחרת והופכת את הדת לעניין אזוטרי ולא דמוקרטי. עיין עוד בפרק 28 להלן.
[6] איש ההלכה, עמ' 36‑41; עיין גם בדיון בנושא האבלות בסוף פרק 24 להלן.
[7] למשל, קרבן שהוא "חוץ למקומו או חוץ לזמנו" נפסל משום דין "פיגול". עיין עוד במאמרו של הרב "קודש וחול".
[8] ביוונית, פסיכה = נפש; סומה = גוף.