דילוג לתוכן העיקרי

הפטרת שבת הגדול

השבת שלפני הפסח, שבת הגדול, מיוחדת במנהגיה, ובהם קריאת הפטרה מיוחדת, "וערבה לה'". יש שתלו בהפטרה זו גם את מקור שמה של השבת, על שם חתימתה "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ההגדול והנורא"[7].

לאמיתו של דבר הפטרה זו חריגה היא: בדרך כלל הפטרה מיוחדת נלווית לקריאה מיוחדת, כגון הפטרות החגים הנלוות לקריאת קרבנות המוספים וכגון ארבע הפרשיות[8]. בשבת הגדול אין קריאה מיוחדת בתורה למפטיר, ומניין אפוא ההפטרה המיוחדת?

שורשיה של הפטרה זו בארץ ישראל, במנהג הקריאה התלת-שנתי. כידוע נהגו בארץ ישראל לקרוא בתורה "סדר" בכל שבת, ומחזור קריאת התורה נמשך כשלוש שנים וחצי. לכל סדר הייתה הפטרה מיוחדת, שפסוקה הראשון קשור לפסוק הראשון של הסדר בקשר לשוני - מעין 'גזרה שווה'. ההפטרות שנהגו לפי מנהג זה - מספרן למעלה ממאה וחמישים, ידועות לנו מתוך קטעי הגניזה ומפיוטי יניי[9]. מנהג הקריאה התלת-שנתי נדחה לבסוף מפני המנהג החד-שנתי, זה שנהג בבבל. בעת המעבר היו שאימצו את הפטרות המנהג החד-שנתי יחד עם החלוקה החדשה של הקריאה. אולם היה גם מנהג אחר: היו ששימרו את ההפטרות הארץ-ישראליות הקדומות, והפטירו בכל שבת בהפטרת הסדר הראשון שבפרשת השבוע. מנהג זה נהג בביזנטיון (מנהג רומניה), ונהג גם בקרב הקראים. ההפטרות שנהגו לפי מנהג זה רשומות ברשימתו של נ' פריד באנציקלופדיה התלמודית, ומסומנות באות ט (נספח לערך 'הפטרה', כרך י, עמ' תשב ואילך). ההפטרה "וערבה להמנחת יהודה וירושלים" (מלאכי, ג', ד ואילך) היא הפטרתו של הסדר שתחילתו "זה קרבן אהרן ובניו... מנחה תמיד" (ויקרא, ו', יב). הפטרה זו נתקבלה במנהג רומניה כהפטרת פרשת צו, שהרי תחילת פרשה זו (ויקרא, ו', א) אינה ראש סדר, והסדר הראשון הכלול בה הוא "זה קרבן אהרן ובניו". שתי הפטרות אפשריות היו אפוא לפרשת צו: ההפטרה החד-שנתית המקורית, "עלותיכם ספו על זבחיכם" (ירמיהו, ז', כא), וההפטרה "וערבה", שמוצאה מן המנהג התלת-שנתי. הד ל'מאבק' בין שתי הפטרות אלו אנו שומעים בדברי האור זרוע (חלק ב, הלכות קריאת מועדים והפטרות, סימן שצ"ג(:

 

"כתוב בתשובות: למה לא בטלו "עולותיכם" ולא הנהיגו ב"וערבה"? שמא משום דסיום ד"וערבה" יום דין הגדול והנורא, לכך לא הנהיגו להפטיר "וערבה". ואני מנחם רוח אחרת עמי מחמת "וערבה", ולקיים מנהג אבותינו שהיא תורה ושמשו גדולי הדור, ורואה אני את דבריהם. ואומר אני כשחל י"ד בניסן להיות בשבת, שאי אפשר להפטיר "אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי" (יר', ז', לא) ביום שחיטת הפסח, משום דכתיב "במועדו". וא"א להפטיר ביום שחיטת הפסח "גזי נזרך והשליכי ושאי על שפים קינה" (יר', ז', כט) בשבת שהוא ערב הפסח, ולהפיל לבן של ישראל עולי רגלים. ומצאתי סייג לדברי כשבא לידי ספר של ה"ר משה ב"ר משלם זצ"ל ההובא מארץ בבל, והיה בהנביאים סימני הפטרות לפרשיות התורה לכל השנה, וראיתי סימן "צו את אהרן" גבי "עולותיכם" ועוד סימן "צו את אהרן" גבי "וערבה לה'". ולכך כיונתי האמת לומר שפעמים מפטירין ל"צו את אהרן" ב"עולותיכם" ופעמים ב"וערבה". ותנאי בדבר זה: אם שנה פשוטה היא וחל "צו את אהרן" בשבת הגדול שלפני הפסח, יפטירו ב"וערבה", וכל שכן כשחל ערב הפסח בשבת. ואם שנה מעוברת היא, וחל "צו את אהרן" באחד משבתות של אדר השני ושבת הגדול יהיה באחרי מות, אז יפטירו ב"עולותיכם" ל"צו את אהרן", אם לא תהיה אחת מארבע פרשיות באותה שבת. ולפי שאין רגילות נוהג כן בכל שנה ושנה, מפני שנת העיבור, לפיכך נשמט מפי הסדרנים ונהגו תמיד להפטיר ב"עולותיכם" לפי שהוא תדיר". ע"כ התשובה. עוד כתוב בתשובו': "בשנת העיבור היה שבת הגדול ב"זאת תהיה" (= מצורע), והפטירו רבותינו ב"ארבעה אנשים" (מל"ב, ז', ג), לפי שב"אשה כי תזריע" לא יכלו להפטיר בנעמן (מל"ב, ה') מפני שהיתה פרשת החודש".

 

כותב התשובה, רבי מנחם, חי בעימות בין שתי מסורות. מצד אחד הוא מספר על מנהג אבותיו ("שהיא תורה ושמשו גדולי הדור") להפטיר "וערבה". מצד שני הוא חי במציאות שבה מפטירים לעולם "עולותיכם", כפי שמורים ה"סדרנים" (בעלי רשימות ההפטרות). גם בספר שהובא מבבל רשומות שתי המסורות לגבי הפטרת צו. בא רבי מנחם ומציע פשרה בין שני המנהגים, וקובע לכל אחד תחום משלו. אולם מהי הפשרה? בכך יש עמימות מסוימת בתשובה. מתחילת הדברים משתמע שמפטירין 'וערבה' רק בערב פסח שחל להיות בשבת. כך נראה גם מן הנאמר בסוף הדברים שהפטרת "עולותיכם" היא בבחינת "תדיר", והד לדבר גם במקורות הלכה אחרים[10]. בהמשך הדברים נאמר אחרת: בפרשת צו החלה בשבת הגדול מפטירין "וערבה", ואילו בפרשת צו שאינה חלה בשבת הגדול מפטירים ב"עולותיכם"[11]. יש לשים לב: מתחילה לא נזכרה כלל שבת הגדול; לא הייתה זו אלא מחלוקת בשאלת הפטרת פרשת צו. ואף כשהוצע לתלות את הפשרה בעניין שבת הגדול, לא דובר אלא בפרשת צו בלבד. שבת הגדול, כשחלה בפרשה אחרת אין לה הפטרה מיוחדת, כפי שמפורש גם בסוף הדברים בתשובה אחרת שמביא בעל אור זרוע. תהליך גלגולי ההפטרה לכל שלביו מתבהר עתה בשלמות: תחילה הייתה הפטרה 'חדשנתית' לפרשת צו והפטרה 'תלת-שנתית' לסדר "זה קרבן אהרן". משנשתלט המנהג החד-שנתי נאבקו שתי ההפטרות זו בזו, ולאחר התלבטויות נקבעה פשרה ביניהן: זו לשבת הגדול וזו לפרשת צו סתם. בשלב האחרון (שכבר אינו משתקף באור זרוע) ניתקה ההפטרה כלל מפרשת צו והפכה להפטרה קבועה של שבת הגדול, גם כשזו חלה בפרשה אחרת. אפשר, כמובן, שגורמים מסוימים השפיעו על התהליך ועודדו אותו. ראשית, תוכנה של הפטרת "עולותיכם" הוא קשה, כולה נבואת פורענות כנגד ישראל, ואפשר להשוותה במידה מסוימת להפטרות "תועבות ירושלים" (יחזקאל פרק ט"ז, וגם פרק כ' ופרק כ"ב), שנידחו מן הקריאה או שנצטמצמה קריאתן. בדברי התשובה שציטטנו משתקף הקו הזה, כשבא רבי מנחם להסביר מדוע אי אפשר להפטיר הפטרה קשה זו בערב הפסח "ולהפיל לבן של ישראל עולי רגלים". גורם שני שהשפיע על קבלת הפטרת "וערבה" הוא התגבשות מסורת "שבת הגדול" שבה דורשים בענייני הפסח. אפשר שניצני שבת זו כבר בארץ ישראל, אולם עיקר התגבשותה באשכנז. ציון דרך חשוב הוא פיוטו של ר' יוסף טוב עלם הראשון, בן דורו של רבנו גרשום, הסוקר את דיני הפסח לפרטיהם בלשון פיוטית. הקשר ל"יום ה' הגדול והנורא" שבהפטרה, גם אם נוצר כקשר של דרש, סייע להתפשטות ההפטרה ולהשתלטותה.

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)