06: מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם

  • הרב מרדכי סבתו

מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם / מרדכי סבתו

בין יתר שאלותיו על פרשתנו שואל אברבנאל: "אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת ואמר לו 'אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם', איך לאחר שהלך נאמר 'ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו' והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו"?

שאלה אחרת מביא ראב"ע בשם הגאון: "אחר שאמר ה' לא תלך עמהם איך אמר קום לך אתם"? הצד השווה בשתי שאלות אלו הוא שבשני המקרים שינה הקב"ה לכאורה את דעתו ועובדה זו צריכה ביאור.

על שאלות אלו משיב ראב"ע כי הרשות שניתנה לבלעם ללכת הייתה בבחינת 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'. שהרי "אחר שאמר ה' לבלעם 'לא תאור את העם' מה צורך היה לו לומר 'ואדעה מה יוסף ה' דבר'? רק חשב בלבו מחשבה רעה". כלומר, העובדה שבלעם שואל שנית את ה' מלמדת על רצונו ללכת. היענותו של ה' היא ביטוי לבחירה החופשית הנתונה לכל אדם, ולכן אין בה כדי לפטור את בלעם מאחריותו למעשה ההליכה המנוגד לרצון ה'. פירוש זה נקוט עקרונית גם בידי רש"י, אלא שרש"י מחמיר יותר בהערכת בלעם: "כי הולך הוא - ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאווה לילך".

פירוש זה מבוסס על ההנחה שרצונו ומטרתו של בלעם היו לקלל את ישראל. הנחה זו ודאי אפשרית היא וניתן אף לבססה מכוח האמור בסוף סיפור האתון. לאחר שהכיר בלעם בחטאו והציע לשוב, השיב לו המלאך: "לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר". מכאן אתה למד כי כוונתו של בלעם הייתה לפעול באופן עצמאי. אעפ"כ קשה להבין מדוע נקודה זו אינה מפורשת בכתוב. ולא עוד אלא שהכתוב מתאר את מעשי בלעם כקיום מדויק של דברי ה'. ה' אומר "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" ובלעם קם והולך עמם, ואין הכתוב רומז כלל על כוונותיו. דומה כי לולי סיפור האתון לא היה עולה בדעתנו כלל שבלעם מתכוון להמרות את פי ה'. נראה כי הפרשנות הדנה לכף חובה את דברי בלעם ותגובותיו היא השלכה לאחור של חרון אף ה' ושל סיפור האתון. אלא שכאמור קשה להבין מדוע לא מציינת התורה את כוונותיו השליליות כבר בתיאור שאלותיו והליכתו עם שרי מואב.

עובדה זו גרמה ככל הנראה לרמב"ן לפתח גישה שונה בתיאור דמותו של בלעם. לדעת רמב"ן כל אשר עשה בלעם, כולל פנייתו השניה אל ה', יפה עשה. וכך כותב הרמב"ן בפסוק יג:

לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי להלך עמכם - אלא עם שרים גדולים למדנו שרוחו גסה ולא רצה לומר שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות ולפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים, לשון רש"י. ואינו נכון, כי כל כבודו שיתפאר ויתגדל בדבר השם, ועוד שהוא לא היה חושב שיתן לו רשות ללכת עם שרים אחרים נכבדים. אבל טעמו שאין ה' חפץ שילך כלל. והנה בלק חשד אותו כי להרבות שכרו אמר כן, ולכך אמר לו 'למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך', ועל כן הוסיף שלוח שרים רבים ונכבדים להראות לו כי הוא חפץ בו מאד, ונדר לתת לו הון ועושר ככל אשר יצוה ויגזור עליו, ובלעם השיב להם, אם יתן לי בלק וגו' לא אוכל לעבור את פי ה' כי הוא אלהי ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה אם אעבור את פיו, כי בשמו אני עושה. או יאמר לא אוכל לעבור את פיו בדבר קטן או גדול, כי הוא אלהי ואני עבדו.

בניגוד לרש"י הדורש את דברי בלעם לגנאי, דורשם רמב"ן לשבח. בלעם מדגיש פעם אחר פעם כי אין הוא ברשות עצמו אלא ברשות ה' 'כי הוא אלהי ואני עבדו' ואין הדבר תלוי בכסף אלא ברצון ה'. אשמתו של בלק היא שאין הוא מפרש את דבריו כפשוטם. גם פנייתו השניה אל ה' נדרשת על ידו לשבח:

וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו, ועשה זה כהוגן כי מה ידע הוא בדעת עליון, ועצת ה' לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך ויודיענו מה יענה מלאכי גוי, או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד.

לדעת רמב"ן אף לא היה בעצם הליכתו חטא, שכן זה היה רצון ה' שיתברך ישראל מפי נביא הגויים. חטאו של בלעם לא היה אלא בכך שלא פירש לשרי בלק את התנאי שבהליכתו שאין הוא הולך על מנת לקלל אלא אולי על מנת לברך. אילו היו שרי בלק יודעים זאת אפשר שהיו מבטלים את הזמנתו. דווקא משום כך העלים מהם בלעם ידיעה זו, ובכך גרם לחילול ה' שכן כולם הבינו כי נתן לו ה' רשות לקלל.

נשים לב כי רמב"ן איננו טוען שבלעם הלך על מנת לקלל. ואמנם גם בפס' לב כותב רמב"ן: "כי ירט הדרך לנגדי - ... והעניין כאשר פירשתי, כי ההליכה היה בה רשות מאת ה' הנכבד, אבל בלעם עיוות אותה בלכתו עמהם על דעתם שיקלל את העם". גם הפסוק שהבאנו כראיה לשיטה החולקת - "לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר" - נתפרש ע"י רמב"ן בצורה אחרת: "יתכן שיאמר לו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ותודיע אותם זה. או טעמו כי אחרי אשר התודה 'אם רע בעיניך אשובה לי', אמר לו לך עמהם, כי מחלתי לך על חטאתך ובלבד שתזכור אזהרתי אשר הזהרתיך. והוצרך לומר לו כן שלא יחשוב שיאמר לו לך עמהם לעשות מה שבקשו ממך". רמב"ן אינו מוכן לפרש את הפסוק כפשוטו, היינו שעיקר חידושו של המלאך הוא בעצם האזהרה לבלעם לא לסטות מדברי ה', שכן דבר זה כבר נאמר לו קודם לכתו, ולדעתו לא התכווין בלעם לסטות מכך. משום כך מציע רמב"ן שתי הצעות:

א. עיקר חידושו של המלאך היה "ותודיע אותם זה", כלומר בלעם צריך לתקן את אשר עיוותו, ולהודיע לבלק, מיד בהגיעו, כי יאמר רק את אשר ישים ה' בפיו כפי שאמנם עשה.

ב. חזרת המלאך על דברי ה' באה למנוע טעות מצד בלעם, כדי שלא יפרש את המילים 'לך עמהם' כנתינת רשות כעת למלא את רצון שרי בלק ולקלל את ישראל. אמנם רמב"ן מוסיף: "גם יתכן שהיה חפץ ההולך לקלל את העם ולא היה חפצו לברכה בשום פנים", ואולם ככל הנראה לא נתכווין הרמב"ן אלא לומר שבלעם היה מוכן לקלל אם יאמר לו ה', אבל לברך לא היה מוכן גם אם יאמר לו ה'.

הקו הבולט בפירושו של רמב"ן הוא תיאור דמותו של בלעם כעבד צייתן המודע למרותו של ה' עליו. תיאור זה עולה אמנם מפשוטם של המקראות, אלא שהפירוש עצמו נתקל בשני קשיים: א. מלשון הכתוב 'ויחר אף אלקים כי הולך הוא' משמע שהכעס הוא על עצם ההליכה ולא על העלמת התנאי משרי בלק. ב. פשט הלשון "לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר" מורה שבלעם אמנם נתכווין לפעול באופן עצמאי. ריבוי הצעותיו של רמב"ן לכתוב זה מלמד על הדוחק בפירושיו.

כדי לרדת לעומקה של פרשה זו, יש לשים לב כי סיפור האתון מהווה מעין יחידה סגורה המתעלמת במידה רבה מן האמור קודם, ואף אינה נחוצה לצורך הבנת ההמשך. כך למשל אין אתה יודע אם היו שרי בלק עדים לדו-שיח המוזר שבין בלעם לאתונו אם לאו. סופו של סיפור זה "ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר וילך בלעם עם שרי בלק" (לה) מחזיר אותנו בעצם אל נקודת המוצא של הסיפור "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה... וילך עם שרי מואב" (כ-כא). דומה כי אילו היינו משמיטים את סיפור האתון וקוראים לאחר פס' כא 'וילך עם שרי מואב' את פס' לו 'וישמע בלק כי בא בלעם' לא היינו מרגישים כלל בחסרונו. משמעותה של עובדה זו היא כי לפרשתנו יש שני קווים ולהם מטרות שונות ולקחים שונים. הקו האחד כולל את הפרשה כולה למעט סיפור האתון (כב-לה). הקו השני כולל בעיקר את סיפור האתון כהשלמה לפרשה כולה.

בקו הראשון מודגשת, כדברי רמב"ן, תלותו המוחלטת של בלעם בה', תלות שבלעם מודה בה. נשים לב כי בלעם מדגיש תלות זו החל מהרגע הראשון (כב ח), פעם אחר פעם, לאורך כל הסיפור (כב- יג יח לח, כג- ג יב כו, כד - יב-יג). מסתבר כי לא באה התורה בתיאור זה לציין את חטאו של בלעם אלא להדגיש את חטאו של בלק. ההתמודדות אינה בין ה' ובין בלעם אלא בין ה' ובין בלק. בלק מכיר בסגולותיו המיוחדות של בלעם ומבקש לרתום אותם לצרכיו. בלעם מודיעו בבהירות גמורה כי אין הוא בעליהם המוחלט של כוחות אלו, וכי משועבד הוא לגבוה ממנו. בלק מסרב להכיר כי 'גבה מעל גבה שמר', ומתעקש להביאו בכל מחיר. טעותו של בלק מתחילה בעצם כבר אצל שריו. תשובת בלעם "מאן ה' לתתי להלך עמכם" נהפכה אצל השרים ל"מאן בלעם הלך עמנו". בכך חוזרים בלק ושריו על חטא פרעה שסירב להכיר בשלטונו של ה'. כשם שפרעה נאלץ בסופו של דבר לשלח את ישראל ביד חזקה, כך עתיד גם בלק להכיר בשלטונו של ה' ביד חזקה. היענותו של ה' לבלעם בפעם השנייה איננה תוצאה של עקשנות בלעם אלא תוצאה של עקשנות בלק. בפעם הראשונה נידון בלק כשוגג, ולכן השיבוהו בלשון רכה. בפעם השנייה נידון כבר כמזיד ועתיד הוא לחוש את היד החזקה. "אם לקרא לך באו האנשים" - אם סבורים הם שבעצם הליכתך עמהם כבר השיגו את מבוקשם, "קום לך אתם", אלא שעתידים הם להצטער על הליכה זו "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה".

לא בנקל נכנע בלק. פעם אחר פעם חוזר בלעם ומצהיר על תלותו בה', ופעם אחר פעם חוזר בלק ומבקש כי יקלל את ישראל. כניעתו של בלק היא איטית והדרגתית. בפעם הראשונה מתייחס בלק לברכת בלעם כטעות מקרית "מה עשית לי לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך". בפעם השניה נסוג בלק קמעא "גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו". בלק מוכן כבר להשלים עם העדר קללה אך לא עם ברכה. בכך מבקש בעצם בלק לחזור למצב שהיה לאחר השליחות הראשונה "מאן ה' לתתי להלך עמכם". ואולם בלק אינו מבין כי לאחר עיקשותו ושליחותו השניה, יש להפרע ממנו תחילה. רק לאחר הפעם השלישית השלים בלק עם כניעתו והודה בבושת פנים בכשלונו.

כדי להדגיש את חטאו של בלק מתעלמת התורה כליל מרצונו האישי של בלעם. כביכול אין לבלעם נגיעה בדבר ואחת היא לו אם יתקלל העם או יתברך. אין הוא אלא אומן הנשכר למלאכתו אלא שמכיר הוא את מגבלות כוחו.

ואולם לאמיתו של דבר לא כך היה. בלעם הוא גם אדם הרוצה בכל מאודו לבצע את מלאכתו אם משנאת ישראל ואם מאהבת בצע. בבחינה זו פועל בלעם על דעת עצמו ואינו מכיר במרותו של ה' עליו. בחינה זו מתוארת בפס' כא-לה. אילו הייתה בחינה זו עומדת בפני עצמה צריכים היינו לקרא את פס' כא "ויקם בלעם בבקר... וילך עם שרי מואב" כהמשך לפס' ז "... וידברו אליו דברי בלק". בלעם נענה לבקשת בלק ללא שהיות והולך על מנת לבצע את שליחותו. בבחינה זו ההתמודדות אינה בין ה' לבלק אלא בין ה' לבלעם. משום כך חורה בו אף ה' ומלאך ה' נשלח כדי לסכל את עצמו. אילו היה בלעם מרגיש בעיכובים המתרחשים בדרכו ומפרשם כהוגן, אפשר שהיה חוזר לארצו ומציל את כבודו; כיון שלא הרגיש מחייבו המלאך ללכת על מנת לומר ההיפך מאשר נתבקש ומאשר עם לבו. במקום הכבוד שחשב כי יהיה מנת חלקו בעת שהתחיל ללכת, עתיד הוא להיות מגורש בבושת פנים. נמצא כי דברי המלאך "לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר" מקבילים אמנם לדברי ה' לעיל "קום לך אתם ואף את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר", ואולם לעיל נאמרו הדברים כעונש לבלק על עיקשותו, ואילו כעת נאמרים הדברים כעונש לבלעם על עיקשותו. אמירתו לבלק "הנה באתי אליך אתה היכל אוכל דבר מאומה הדבר אשר ישים אלהים בפי אתו אדבר", שנתפרשה בבחינה הקודמת כהכרה מרצון במרותו של ה', תתפרש כעת כהודאה בעל כורחו מחמת אימת החרב השלופה שראה בידו של מלאך ה'.

ואולם גם בחינה זו לא התקיימה בפני עצמה, שכן מחד רוצה בלעם לפעול באופן עצמאי כפי שנתפרש בבחינה זו, ומאידך מכיר הוא במרות ה' כפי שנתפרש לעיל בבחינה הקודמת. על כורחנו אנו אומרים כי תחילה פעל בלעם כעבדו ושליחו של ה' כמות שנתפרש ע"י רמב"ן, ואולם לאחר שניתנה לו רשות ללכת חזר וניעור בו רצונו העצמי והליכתו כעת הופכת להליכה על דעת עצמו לכל דבר כמות שנתפרש ע"י רש"י וראב"ע. העובדה שהתורה לא פירשה בתיאור הליכתו של בלעם את מטרתו נובעת מכך שהתורה רצתה לבטא גם את הבחינה האחרת שבה פועל בלעם כשליחו של ה' כדי להבליט את חטאו של בלק. דווקא הניגוד החריף שיוצרת התורה בין תיאור ההליכה לבין חרון אף ה' הוא המלמדנו על שניות זו הקיימת באישיותו של בלעם ובפרשה כולה.

דומה שיש בידינו להביא ראיה לשניות זו משני מקומות מחוץ לפרשתנו.

בדברים נאמר: "... ולא אבה ה' אלהיך לשמע את בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" (דברים כג, ו). מכאן אתה למד כי רצונו של בלעם היה לקלל וה' סיכל את עצתו.

ואולם, מיכה הנביא אומר: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור... למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו, ה). בפסוק זה נתלה האשם בבלק בלבד ובלעם נזכר כמי שענה אותו, ומסתבר שענה אותו כהוגן.

אף אנו נאמר: איום כפול היה בפרשתנו, עצת בלק ורצון בלעם; ומכאן שאף צדקות ה' כפולות היו, סיכול עצת בלק וביטול רצון בלעם.