06: פתחיו של אלול

  • הרב יהודה עמיטל

פתחיו של אלול* / הרב יהודה עמיטל

מה זה אלול? מה אומר לנו אלול? יש כמה ביטויים חיצוניים לאלול. הרבה קהילות אומרים סליחות מראש חודש אלול, תוקעים בשופר, בכל יום אנו רגילים לומר: "לדוד ה' אורי וישעי". אך מהי בעצם משמעותו של החודש?

בסוף הלכותיו למסכת ראש השנה, מצטט הרא"ש קטע מפרקי דרבי אליעזר (הדברים מצוטטים גם בטור או"ח):

תנא בפרקי דרבי אליעזר פמ"ו: רבי יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עמד משה בהר. קורא מקרא ביום ושונה משנה בליליה. אחר ארבעים יום ירד ושיבר את הלוחות בי"ז בתמוז, ועשה ארבעים יום במחנה והרגו הלווים את ישראל ושרף את העגל והכרית עבודה זרה מישראל, והתקין כל שבט ושבט במקומן. בראש חדש אמר הקב"ה למשה: עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד בע"ז והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה לכן התקינו חכמים שיתקבעו בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. וכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל.

אלול מציין את עלייתו השניה של משה רבינו לקבל את הלוחות, ותקיעת השופר נועדה להכריז עליה. יש כאן שני עניינים מרכזיים: האחד, הודעה לכל ישראל, באמצעות התקיעה בשופר, שמשה עולה לקבל את התורה. והעניין השני: קול זעקה, התרעה שנועדה למנוע טעות נוספת והליכה אחר עבודה זרה.

הדבר הראשון, הודעה על עליית משה בהר, נועדה לומר לעם שהדרך היא ארוכה וקשה. יש להתכונן, לדעת לקראת מה הולכים. הולכים לקראת מתן תורה. המשימה הראשונה של חודש אלול היא הצבת יעד, מטרה. בשבוע שעבר קראנו בתורה את פרשת בן סוקרר ומורה. אותו נער בן י"ג שנה, ומהו חטאו? אומר הרמב"ן: החטא האחד הוא שבן מקלה אביו ואמו. ואילו החטא האחר, שהוא זולל וסובא. מה עוול יש בכך? והלא דין בן סורר ומורה אינו חל עליו אלא אם זלל וסבא בשר כשר. לו היה אוכל נבלות וטרפות לא היה מתקיים בו דין בן סורר ומורה. יותר מזה: גם לו היה באכילתו רק איסור דרבנן - לא ניתן להחיל עליו דין "בן סורר ומורה". האכילה צריכה להיות כשרה למהדרין, בהכשר הבד"צ. אם כן הוא, מהו העוול שעשה? עובר על מה שנצטוינו "קדושים תהיו", שנאמר: "אתו תעבדו ובו תדבקון". גם מאותו ילד, נער בן שלוש עשרה, אנו דורשים: "קדושים תהיו".

לשם קיום מצוות "קדושים תהיו" לא די בעשיית המצוות. יש כאן מטרה חינוכית. אותו נער צריך לשאוף ולהגיע למדרגת אותה דמות אנטושית המקיימת בעצמה "קדושים תהיו". אם התורה הגבילה את אכילת הבשר היא שאפה לכך שהאדם יהיה רוחני יותר. שלא החמרנות ותאוות הגוף יתפסו את המקום המרכזי בחייו. הנער צריך לשאוף ולהגיע לחיים רוחניים יותר, מוסריים יותר, שקולים יותר, טהורים יותר, טמתיים יותר. לשאוף לקרבת אלוקים. זה הדרישה מכל נער יהודי. מכל אדם.

על אדם מישראל לשאוף ולעצב את דמותו כך שתהיה יותר אמתית, יותר מוסרית. אחרת, יהפוך ל"נבל ברשות התורה". כפי שהזכרנו, התורה מדברת על "בן סורר ומורה" המקפיד על קלה כחמורה בענייני כשרות. ודווקא הוא, אומרת לנו התורה, אותו אחד שמדקדק בהכשרים, יכול ויהפוך להיות "נבל ברשות התורה".

היסוד הראשוני של אלול הנלמד מפרקי דרבי אליעזר הוא היעד. המטרה. לדידנו קיימת חובה לתרגם את היעד לביטוי אחד: להיות תלמיד חכם. ידיעת התורה ועיסוק מתמיד בה. היום יותר מאשר בכל זמן אחר יש הכרח להיות תלמיד חכם. אפילו בשביל להיות יהודי פשוט. ודאי ש"לא עם הארץ חסיד". ועם זאת, בעבר היה אדם מישראל יכול להיות יהודי טוב גם מבלי שיהא תלמיד חכם, בלי שיעסוק בתורה. מי שהכיר את בני הדורות הקודמים, יודע שעליהם נמנו גם יהודים פשוטים, עובדי כפיים, ללא יומרות בלימוד תורה, אך "יהודים טובים". כיום זה לא ייתכן. תקופתנו מאופיינת במספר גורמים שאינם מאפשרים לנו לנהוג כמנהג דורות עברו. אמנה בפניכם כמה מהם.

הגורם האחד קשור לנסיבות התקופה. אדם מישראל צריך להיות מודע למקום ולזמן בו הוא חי. בראש ספר דברים נזכרו המקומות והזמנים בהם אמר משה את דבריו לעם: "בעבר הירדן", "בארץ מואב", "בין תפל ולבן וחצרת ודי זהב". אדם צריך לדעת היכן הוא עומד ובאיזו תקופה הוא חי.

אנחנו חיים בתקופה בה יש חשיפה עצומה לתרבות הרחוב. רחוב יש לו תרבות לשמה והיא חודרת לכל פינה, בכל מיני אמצעים. פעם יהודי ישב בעיירה קטנה, לא היה חשוף לשום דבר, כל החברה שלו היתה הומוגנית. הלך לבית הכנסת, חזר לביתו, הלך לעבוד. היום אנו נמצאים בעולם אחר. אנו רוצים לדעת מה קורה בעולם, מוכרחים לפתוח עיתון. וכשאתה פותח עיתון - ובעצם בכל מקום אליו אתה הולך - אתה חשוף. לכן יש היום צורך ברמה אחרת של יראת שמים.

הגורם השני נעוץ באורחות חיינו. בעולם בן ימינו יש לאנשים הרבה פנאי. נוצרה תרבות של פנאי. כל הארץ רועשת מסביב לנושא של חמשה ימי עבודה. אך לא רק בזה מדובר. אנשים אינם עובדים עוד מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. החיים בנויים על הרבה פנאי, ואחת הבעיות המרכזיות היא מה לעשות עם כל כך הרבה פנאי. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת כך בעיית הפנאי הופכת להיות בעיה עולמית. במקום שאינך מכניס תורה - נכנסים דברים אחרים. אין דבר נייטרלי. אין מקום לאמירה כמו "אני לא למדן". אם אינך למדן סופך שתעסוק בדברים בטלים.

הגורם השלישי מתמקד בעימות האינטלקטואלי בו אנו שרויים, לעתים בלא מודעות לו, יום יום, שעה שעה. אנו נמצאים בתוך סביבה חילונית, תרבות חילונית, עולם חילוני המכריז על מלכותו יום ולילה. העימות מתעורר על כל צעד ושעל. בעיות עולות בתחום האמונה, בתחום יראת שמים, בתחום עשיית המצוות. המסוכן מכל הוא שלא תמיד אנו מודעים לעימות זה. רוב העימותים אינם מודעים, הם חודרים ולכן יש צורך בציוד לוחמה אינטלקטואלי חזק המבוסס על התורה.

הגורם הרביעי קשור לשוק העבודה המודרני. הבה נהיה כנים עם עצמנו. במחשבת רובנו, אלו היושבים כאן בבית המדרש, נתפס הדיבור על פרנסה כמתקשר לעיסוק אינטלקטואלי, קריירה הדורשת מחשבה. והדברים אמורים כמובן לא רק לגבי מי שמכוון את עתידו לרבנות או להוראה, אלא לגבי כל מי שחושב לרכוש לו מקצוע. איזו צורה תהא לנו, אם ננצל את החלק החשוב ביותר שבגופנו, את המוח, לצרכים של פרנסה, לשם קידום, למטרות קריירה, אבל את עבודת ה' נותיר לפה - נאכל מצה, לידיים - ניטול את ידינו, לרגליים - נלך לבית הכנסת, אך לא למוח. כיצד ייתכן שהאינטלקט, השכל, גאוות האדם, לא יהיה מרכז לעבודת הבורא? מילא, בתקופה בה אנשים לא הוגיעו את מוחם בשאלות עיוניות, האחד עבד כנגר, חברו כסנדלר. אבל אנו רגילים להעסיק את ראשנו. וכי נעשה זאת רק לצרכי הגוף ולא לצרכי הנשמה?

הגורם החמישי כרוך במאורעות התקופה. זכינו לכך שמאות אלפי יהודים עלו לארץ ישראל בעת האחרונה. מסופקני אם אלף מהם יודעים תורה מהי, אם שמעו אי פעם על אברהם אבינו. עלייתם לכאן עשויה לשנות את כל המאזן החברתי במדינת ישראל. אם היום לימודי היהדות הם נחלת מיעוט הציבור, הרי שקיימת סכנה מוחשית שהפער בתוך העם היהודי בעניין זה ילך ויגדל עוד ועוד. מה שעלינו לעשות הוא להדגיש את הייחוד שבתורה. אי אפשר להעמיד מול מאות האלפים שלא שמעו על התורה מאות ואלפים של עמי ארצות. נדרשת הקמת אליטה שתוכל לעמוד מול כל אלה, וזו תקום רק על ידי תורה.

הגורם האחרון שאני רוצה להזכיר קשור למעמדנו בחברה הישראלית. איננו שואפים להתנתק מענייני הציבור ומצרכיו. אנחנו מעורבים בנעשה בעם ומעורים בו. כל ה"הסדר" הוא ביטוי למעורבותנו זה. וזאת למודעי: לא ניתן להיות מעורב בחברה חילונית ללא בסיס תורני איתן. על כן, בלי תורה לא ייוותר בידנו דבר.

יסוד התורה הוא התורה שעל פה. "לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה". יסוד הכל הוא הוויות דאביי ורבא. לאחריהן ישד מקום לתנ"ך, למחשבה, אך היסוד הוא תורה על פה. יש בה סוד מיוחד, קסם. על יחדי לימוד תורה שבעל פה אדם מתקשר לקדוש ברוך הוא. כלשון המדרש בפרשת תרומה: "ויקחו לי תרומה" - משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו בת יחידה אהובה וביקש אדם לשאתה לאשה. אמר לו המלך: יחידה היא אצלי. לומר לך אל תקחנה איני יכול, אשתך היא. להיפרד ממנה איני יכול - יחידתי היא. אבקש ממך רק זאת: בכל מקום אליו אתה הולך, בנה לי קיטון שאוכל לגור אתכם. כך אומר הקב"ה לישראל: איני יכול להיפרד מן התורה. קנית לך תורה - קנית קירבה לקדוש ברוך הוא.

אף אחד אינו מבין סוד זה. אבל כל מי שמנסה דרך אחרת, לבסס את עיקר הלימוד על מחשבה, על תנ"ך, על נושאים אחרים - סופו כישלון. הבסיס לכל - לאמונה, לתורה, ליראת שמים, לחיבוב מצווה - היא התורה שבעל פה. אחר כך יש צורך להוסיף: אגדה ומוסר, תנ"ך ומחשבה. אבל יסוד היסודות הוא התורה שבעל פה.

הנושא השני המאפיין את חודש אלול, על פי הנאמר בפרקי דרבי אליעזר המובאים בראש הדברים הוא הרצון למנוע טעות נוספת אחר עבודה זרה. נתאר לעצמנו את התסכול: צריכים להתכונן פעם נוספת למתן תורה. לאחר הכישלון הראשון, קבלת התורה והלוחות, הגיעו לחטא העגל. תודעת הכישלון רודפת אחריהם כשהם עושים הכנות לקבלת הלוחות השניים. "וחטאתי נגדי תמיד", זהו אחד היסודות של אלול. הדברים אינם מכוונים כלפי חטא מסויים. עלינו לבדוק את עצמנו: מה עומק האמונה שלנו? עד כמה זהירים אנו במצוות? מהי זיקתנו לחיבוב מצווה? מהו יחסנו לזולת? מהי מידת אחריותנו כלפי החבר והחברה? כל אלה הם "חטאתי נגדי תמיד". מהו עיקר ומהו טפל. מה עומד במרכז חלומותינו, מהן הבעיות המעסיקות אותנו. מעמד יראת שמים שלנו, זיקתנו לתורה. האם כל אלה מטרידים אותנו?

כמה פעמים ביום אנו אומרים: "אשר קדשנו במצוותיו". אין כאן רק עניין פורמלי של אמירת ברכה. כביכול, אנו מתקדשים, נראים אחרת.

אל לנו להסתפק באמירת התפילות. עלינו ליתן את הדעת על צורת אמירתן. וכי מסוגלים אנו לשפוך שיחנו לפני הקדוש ברוך הוא? וכי אנו עושים זאת על דרך "דאגה בלב איש ישיחנה"? האם אנו חשים, שעה שעה, את הרווח שבלימוד התורה, בקיום המצוות?

הנביא אומר: "חזקו עלי דבריכם אמר ה', ואמרתם מה נדברנו עליך" (מלאכי ג, יג). הקדוש ברוך הוא פונה בתביעה: דברתם אלי קשות. בני ישראל אינם מבינים: מה דברנו? חס ושלום, לא דברנו אליך דבר. אומר להם הנביא:

אמרתם שוא עבד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עשי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו.

"שוא עבד אלהים". אתם אומרים: "מאי נפקא מינה, דתיים ושאינם דתיים, שומרי מצוות ושאינם שומרי מצוות, וכי מרוויחים משהו מזה? הקדוש ברוך הוא ציווה לעשות - אנחנו עושים. כך כתוב במשנה ברורה".

אם איננו מרגישים שעה שעה, רגע רגע, את הרווח שלנו מהנחת תפלין, משבת, מעשיית מצוות, הרי מעשינו בבחינת "חזקו עלי דבריכם. שוא עבד אלהים".

זהו היסוד השני של אלול. תודעת הכישלון, התסכול.

היסוד השלישי הוא "פסל לך שני לוחות אבנים". לא לוחות הכתובים באצבע אלהים. יש לחצוב באבן, לעבוד קשה. דיברתי פעם על יצר הרע המצוי בבית המדרש: "אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש". אומר ר' מנחם מנדל מקוצק: בבית המדרש מחכה לך עוד מנוול.

אחת מדרכי היצר הרע נוטעת בך את התחושה ש"בית המדרש יענה את הכל". אל תעשה מאמץ, בית המדרש ייצור את האוירה, ישפיע עליך. אין דבר כזה כמו אלול בלי "פסל לך", בלי עבודה קשה. ודאי שהאוירה מוסיפה, אבל מי שבונה את חייו רק על אוירה לא עשה דבר. "עסקי אויר". יש צורך בהתמודדות עצמית. לא להיות תלוי במצבי רוח. לקום לעבודת ה' בין אם יש לך חשק ובין אם לאו. להגיע בזמן לבית המדרש ולפתוח את הגמרא בכל מצב רוח.

ההתמודדות העצמית היא עבודה קשה. אין דבר שירגיע אותך. בתחומים אחרים, אתה מתכונן לבחינה ומשקיבלת ציון - סוף פסוק. לא כן בעבודת ה'. ההתמודדות נמשכת, מתמדת.

שנים אלו הן הפוריות ביותר בחייכם. אני מקנא בכם. מי שלא מנצל אותן ראוי כי יבוזו לו. אפשרויות כאלה נפתחות בפניו, והוא לא ינצל עד הסוף את ההזדמנות? "לאו דין בר נש".

המסר האחרון שאלול אומר לנו: "ואיש לא יעלה עמך". אומר רש"י: הראשונות על ידי שהיו בתשועות וקולות שלטה בהן עין הרע.

אין לך יפה מן הצניעות. לא עשיית רושם, לא רעש. לא חיצוניות אלא פנימיות. זה קנה מידה אחר. מי שמרגיש שאצלו חיצוניות עיקר - עליו לתקן. יראת שמים חיצונית ויראת שמים פנימית הן שתי מידות שונות לחלוטין. הסיסמה באלול צריכה להיות העלאת השער של כל המידות. בעולם הזה ניתן להעלות את שערה של מנית יראת השמים בזול. להשיג יושר בזול. הגינות ניתן לרכוש בזול. הולכים לבית הכנסת, קונים מאכלים כשרים, אומרים ברכת המזון. הדברים קלים לעשייה, אך יש צורך בהעלאתם. אם תעלה את השער, הכל הופך להיות קשה. יראת שמים זה דבר גדול, ואמונה זה דבר גדול, וחיבוב מצוה זה דבר גדול. צריך להעלות את השער.

מוכרחים להעלות את השער. לשם כך נתכנסנו לבית המדרש. אם כך ניגש לדברים, אנו עלולים ליפול ליאוש. זוהי אחת הסכנות, שאדם יאבד את האמונה בכוחותיו שלו. אבל צריך להתחזק גם באמונה, כמאמר רבותינו ז"ל: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט". די בפתחו של מחט, "ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". אומרים בעלי המוסר: ניתן לפתוח פתח כפתחו של מחט בבד והפתח נעלם. הוא קיים - אך אינו נראה. ההבטחה היא כאן שאותו פתח של מחט יישאר פתוח, כ"פתח של מחט", ואז מובטחים אנו: "ואני אפתח לכם כפתחו של אולם".

 


* דברים על פה מתוך שיחה שנאמרה בישיבה בחודש אלול. כתב וערך: אביעד הכהן.