06: צירוף (ג): טיהור הרגש

  • הרב ראובן ציגלר
פרק 6 – "צירוף" (ג):
טיהור הרגש
 
            לאחר שדן בצורך לטהר את התחום הגופני בחיי האדם ובדרכים לעשות זאת, עובר הרב לעסוק בטיהור התחום הרגשי. לעומת צירוף הגוף, הדורש מהאדם להימנע מפעולות חיצוניות, צירוף הרגש תובע ממנו לשנות את עולמו הפנימי ביותר, כמאמר הגמרא בסנהדרין (קו ע"ב), "הקדוש ברוך הוא ליבא בעי" [=הקב"ה רוצה את הלב].[1]
לא רק מוסר של הפעולה מקיימת ההלכה, אלא אף מוסר של ההרגשה. האדם אדון הוא לעולמו הרגשי הפנימי ובכוחו להתכחש לרגשות מערערים, אף אם יכפו עצמם בעוצמה יתירה; ובכיוון ההפוך – בכוחו לספוג אל אישיותו רגשות גואלים (עמ' 247).
            במילים אחרות, מכיוון שרגשותינו מהווים חלק כה חשוב באישיותנו, ומכיוון שהם משפיעים עלינו עמוקות, חיוני שנמשול בהם, נעצב ונתעל אותם לכיוונים חיוביים ונשלב אותם בעבודת ה' שלנו. אכן, כפי שנראה בפרק זה ובפרק 8, הרב סבור שזירת המאבק המרכזית של האדם בתחום הדתי היא התחום הרגשי-פנימי.
כיצד ניתן לצוות על הרגש?
            אף שההנחה כי האדם מסוגל לשלוט בעולמו הרגשי עלולה להיות זרה לאדם המודרני, הנחה זו עומדת בבסיסן של הלכות רבות. בה בעת שישנן מצוות רבות המסדירות את פעולות האדם, כמו למשל המצווה לאכול מצה או איסור הגזל, ישנן מצוות המופנות הישר אל רגשות האדם, כדוגמת "ואהבת את ה' אלקיך" (דברים ו, ה), "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), ו"לא תתאוה בית רעך..." (דברים ה, יח).[2] הבחנה זו תואמת את החלוקה המפורסמת שעשה רבנו בחיי אבן פקודה בין חובות האיברים וחובות הלבבות.
            כעת עולה השאלה המתבקשת: כיצד ניתן לצפות מאדם למשול ברגשותיו? האם, למשל, יוכל לעשות דבר מה כנגד קנאתו באדם עשיר ממנו? למרבה הפלא, רק מעטים מרבותינו התייחסו לשאלה זו. נראה שבעיני רובם מדובר בעניין מובן מאליו, שכן הרגשות זוכים להתייחסות בהלכה ועל כן ברור שניתן ואף צריך לשלוט בהם.
            אחד מהראשונים הבודדים המתמודדים עם שאלה זו, ר' אברהם אבן עזרא (1089‑1164), סובר שהאדם מסוגל לשלוט על רגשותיו באמצעות מאמץ שכלי, דהיינו, באמצעות הפנמת משפטי התורה. כך כותב האבן-עזרא:
ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן[3]... ככה כל משכיל צריך שידע כי ... ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי (פירוש הארוך לשמות כ, יג).
            אך דעתם האילמת של רוב הראשונים מובאת בבירור בחיבור ההלכתי-מוסרי מהמאה הי"ג, ספר החינוך:
ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו?
שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו. ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו... שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה עניין "לב טוב" ששבחו חכמים במסכת אבות (ב, ט) (מצווה תטז).
            בניגוד לסברתו של האבן-עזרא אודות יכולת השכנוע של השכל, גורס ספר החינוך כי שליטה ברגש היא עניין של כוח רצון והשפעת ההרגל.[4] דומני שהרב סולוביצ'יק יסכים עם שתי השיטות. גם הוא, בדומה לאבן-עזרא, סבור שניתן למשול ברגשות ולכוון אותן על פי התבונה האנושית; והרב מגדיל לעשות ומציע קריטריונים לעמידה על ערכם של רגשות, קריטריונים שעל פיהם יוכל אדם להחליט אלו רגשות לקבל ואלו לדחות בנסיבות שונות.[5] בדומה לספר החינוך, המאמין בכוח הרצון ובכוחם של המעשים להשפיע על הרצון, תומך הרב סולוביצ'יק ברתימת המעשה והרצון (יחד עם השכל) על מנת לחזק את ההזדהות עם ההלכה.[6] הרב מצטרף לדעת שניהם ודוחה את התפיסה לפיה ההלכה יכולה לצוות על המעשים אך לא על הרגשות. אכן, אחד מחידושיו המפורסמים ביותר של הרב מתמקד בהיבט הרגשי של המצוות.
מעשה וקיום
            אף שחלוקת המצוות ל"חובות האיברים" ו"חובות הלבבות" ידועה זה מכבר, הבחין הרב בקטגוריה משולבת שלישית של מצוות, הגדיר אותה במונחים הלכתיים והקדיש לה תשומת לב נרחבת. בקטגוריה זו, אף שההלכה תובעת פעולה חיצונית כלשהי, המצווה מתקיימת באמצעות חוויה פנימית. בשפה למדנית-ישיבתית, קרא הרב לשני מימדים אלו "מעשה" ו"קיום".
            בדרך כלל, המעשה והקיום משולבים זה בזה: למשל, אדם מקיים מצות אכילת מצה על ידי מעשה הבליעה, ללא קשר לתודעה פנימית לגבי יציאת מצרים.[7] אך הרב ממקד את תשומת לבנו למקרים שבהם המעשה והקיום נמצאים בשני מישורים נפרדים (אך שניהם נדרשים לקיום המצווה כהלכתה). מצוות התפילה, למשל, כוללת אמירת מילים מסוימות (מעשה) אך מהותה (קיום) היא "עבודה שבלב", החוויה שבעמידה לפני ה' ורגשות התלות והתודה. מעניין לציין שב"צירוף" הרב בוחר בתור דוגמאות לזיכוך הרגש מצוות מקטגוריה זו (המשלבת מעשה ורגש),[8] ולא מצוות שהן רגשיות גרידא.
אבל ושמחה
            הדוגמה הראשונה שמביא הרב לצירוף רגשי היא ציוויו של ה' לאהרן לא להתאבל על מות שני בניו. ביום חנוכת המשכן, יומו הגדול של אהרן הכהן, אש יצאה מלפני ה' ואכלה את בניו, נדב ואביהוא. מכיון שאהרן, הכהן הגדול, הוקדש לגמרי לעבודת הקודש, היה עליו להמשיך במילוי תפקידו חרף הטרגדיה האישית. נשללה מאהרן הזכות האנושית הבסיסית להתאבל; הוא נדרש להתכחש לאחד הרגשות החזקים באדם, האהבה לילדיו.[9]
            מובן שה' דורש מחויבות מוחלטת לא רק מהכהן הגדול, אלא גם מ"ממלכת כהנים" (עם ישראל). הרב מביא כדוגמה מצב שכיח שדומה מאוד לנסיבות העגומות אליהן נקלע אהרן. כאשר אחד משלושת הרגלים או הימים הנוראים חל בתקופת השבעה, הוא מבטל את האבלות. אין הדבר נוגע אך ורק לעניין החלפת בגדים או שאר הבדלים שטחיים; הדבר דורש מהמתאבל איכשהו להדחיק את האבל לטובת השמחה. הלכות האבלות והמצווה של "ושמחת בחגך ... והיית אך שמח" (דברים טז, יד-טו) אינן מתייחסות למעשים בלבד, כפי שכותב הרב:
[האבלות] היא חוויה פנימית של יאוש קודר, מפלה קיומית שלמה, של האבסורדיות של ההוויה... בדומה לכך, מצוות השמחה ביום טוב ... מתייחסת לחוויה עמוקה וחודרת-כל של שמחה רוחנית, שלווה ומנוחת הנפש – חוויה הנובעת מן האמונה ומתודעת נוכחותו של ה' (עמ' 248‑249).[10]
            אם האבלות ושמחת יום טוב היו אך ורק מעשים כלפי חוץ, או אם אחד מהם היה פנימי והאחר חיצוני, יתכן והיה ניתן למצוא דרך שתאפשר להם לחיות בדו-קיום (למשל, לאכול סעודה חגיגית אבל לשבת על הרצפה). אך מכיוון שהן במהותן מצוות פנימיות, האחת חייבת לגבור על חברתה – שהרי רגשות הייאוש והשמחה מנוגדים בטבעם ואי אפשר שידורו בכפיפה אחת.
            בשיעוריו ההלכתיים מפתח הרב בהרחבה את רעיון הקיום הפנימי שבאבלות ובשמחת יום טוב. הרב מנגיד אותן למצווה דרבנן של כיבוד ועונג שבת, שתוכנה מתמצה במעשים חיצוניים. מכיוון שמצוות כיבוד ועונג שבת אינה מצריכה קיום פנימי, השבת אינה מבטלת אבלות.[11] האדם אומנם אינו מפגין את אבלותו בפומבי אך ממשיך לנהוג חלק ממנהגי האבלות בצנעה.
משמעת ורגש
            הרב סולוביצ'יק מודע לכך שצירוף הרגשות הוא עניין תובעני ביותר ואינו מתעלם מעובדה זו. הרב מתמודד עם המצב בצורה מציאותית ומפגין הססנות ומבוכה – שאינם אופייניים לו – כשאומד את יכולתו של האדם המודרני להגיע לצירוף רגשי:
האם הדבר הוא מן האפשר? אשר לאדם המודרני, לא הייתי מסתכן בתשובה. אשר לאדם המקראי, הכתוב מלמד כי אהרן פעל בהתאם להוראה האלוקית (עמ' 248).
האם יכול אדם להמיר חוויה מפלצתית (אבלות) בתחושה של משמעותיות עליונה (שמחת יום טוב)? אין אני רשאי לשפוט בכך. אולם, ידועים לי אנשים אשר ניסו לחולל פלא זה, הגדול שבפלאים (עמ' 249).[12]
            דומה שההלכה פולשנית בתחום זה יותר מבכל תחום אחר. מה אינטימי ואישי יותר מרגשותיו של אדם? הרב סולוביצ'יק עצמו מודה ש"ההלכה, המסוגלת לעתים להיות כה רכה, כה מתחשבת ונוחה לבריות, עשויה לפעול בנסיבות אחרות כמטילת משמעת ותובעת ציות ללא עוררין" (עמ' 249).
            אך חשוב לזכור שההלכה אינה תובעת מאיתנו לדכא כל רגש. היא רוצה שנרגיש, שנחווה את כל קשת הרגשות האנושית, את רגעי השמחה והעצב בחיים. כבר עמד על כך הרמב"ן בהקדמה לחיבורו על הלכות אבלות, תורת האדם, בה הוא תוקף בחריפות את אלו המאמצים את עמדת "פילוסופי היוונים והמתחכם בחכמתם" המפגינה אדישות כלפי העולם.[13] אך גם כשאנו חשים את הרגשות בעומק לבנו, עלינו לעצב ולכוון אותם בדרכה של ההלכה ולהשאיר אותם בשליטתנו. התורה מבקשת לטהר את רגשותינו ולגאול אותנו באמצעות רגשותינו.
            לאחר שנעיין בפרק 7 בשתי הצורות האחרונות של הצירוף, נרחיב את עיונינו בפרק 8 ונבחן את חיוניות הפנימיות בכל תחומי החיים הדתיים.
 
לעיון נוסף:
1.הלכה ורגשות
 
2.שני קיומים באכילת מצה
     על פי שיטתו של הרמב"ן, הרב מפתח רעיון לפיו אכילת מצה כוללת שני קיומים. הראשון הוא מצוות "בערב תאכלו מצֹת" (שמות יב, יח) הדורשת את פעולת האכילה ותו לא. הקיום השני באכילת מצה הוא מצוות סיפור יציאת מצרים ("והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", שמות יג, ח), שכן סיפור יציאת מצרים כולל הן סיפור בע"פ והן ביצוע מעשים סמליים. מרכיב זה במצוות מצה, כלומר כביטוי של סיפור באמצעות מעשה, חייב להיות מלווה בתודעת היציאה ממצרים.
      עיין בשיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב', עמ' 161‑163; זמן חירותנו, עמ' 55‑56, 100‑102.
 
3.מעשה וקיום במצוות:
 
נספח לפרק 6 –
מצוות המצריכות מעשה אך קיומן חוויתי
  1. מצוות שהחוויה חיונית לקיומן
1.תשובה ווידוי
2.תפילה:
3.תענית, תקיעה בחצוצרות וזעקה בעת צרה
4.אבלות
5.שמחת יום טוב
 
  1. מצוות שהחוויה מהווה מרכיב בקיומן
6.קריאת שמע
7.שופר
8.הלל
9.כבוד הורים ומוראם
10.סיפור יציאת מצרים
11.ארבעת המינים
12.צדקה
archive/5-halak/03tzdak2.php
13.תלמוד תורה
14.קריאת התורה
15.כיבוד ועונג שבת[14]
 
 
**********************************************************
 
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
**
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תש"ע
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: חיים שוורץ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                       http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * **
*
*
*
*
**
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
 
 
 
 

[1] הביטוי המוכר יותר "רחמנא ליבא בעי" אינו מופיע בגמרא או במדרש אלא בזוהר וגם אצל מספר ראשונים (כגון ר' בחיי, רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, ספר חסידים וספר החינוך).
[2] שימו לב שהבאתי את הפסוק "לא תתאוה" ולא את הפסוק "לא תחמֹד" (שמות כ, יד ודברים ה, יח) כדוגמה למצווה השייכת אך ורק לרגש. ראשונים רבים (ביניהם הרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה א, ט-יב) מפרשים את "לא תחמד" כאיסור הכולל פעולה מסוימת, לעומת "לא תתאוה", שהוא רגש גרידא.
[3] יש לזכור שראב"ע כותב בהקשר של חברה פיאודלית.
[4] אבי סבו של הרב, בעל "בית הלוי", מציע וריאציה מעניינת לשיטתו של ספר החינוך. בפירושו לתורה (על הפסוק "לא תחמד" בפרשת יתרו, עמ' 48‑50 במהדורת וורשה תרמ"ד), הוא קובע כי הסברו של האבן-עזרא "יפה גם נעים" אך לא נצרך. במקום משל הכפרי ובת המלך, בית הלוי מתאר אדם שתשוקת חטא אוחזת בו ואצה דרכו לחצות נהר קפוא כדי להגיע לדבר איסור. אם אותו אדם יחליק על הקרח, הפחד שיווצר מנפילתו ימחק את תאוות החטא בן רגע. ממשיך הבית הלוי ואומר שגם שמץ של יראת שמיים יכול לכבות את רגש החמדנות ושאר הרהורי חטא. אך עדיין לא ברור כיצד יסביר את מצוות התורה הדורשות מהאדם לחוות רגשות חיוביים ולא לכבות רגשות שליליים.
[5] ראה לעיון נוסף, הערה 1.
[6] הרחבה בנושא זה מופיעה בפרקים 8, 10 ובמיוחד בפרק 34 להלן.
[7] ליתר דיוק, הרב מפתח תיאוריה לפיה שני קיומים כרוכים באכילת מצה, כאשר אחד מהם אינו דורש תודעה של יציאת מצרים והשני כן. ראה לעיון נוסף, הערה 2.
[8] עיין בנספח לפרק זה בו מופיעה רשימת מצוות הנמנות בקבוצה זו, ובפרק 8 בו מופיע דיון נוסף בקבוצת מצוות חשובה זו.
[9] יש לציין שאף שתחושת השליחות של אהרן כנציג העם גברה על העצב הפרטי שחש, עם ישראל הפגין התנהגות הפוכה. הם התגברו על רגשות השמחה הכללית שהתעוררו בחנוכת המשכן והתאבלו על צרתו של היחיד. "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו: ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו, ולא תמתֻו, ועל כל העדה יקצף; ואחיכם, כל בית ישראל, יבכו את השרפה אשר שרף ה' " (ויקרא י, ו; עיין ברמב"ן ובחזקוני שם). במילים אחרות, היחיד חייב לעתים להתגבר על שאיפותיו האישיות ולהקדיש את עצמו לטובת הציבור, בעוד הציבור צריך לחוש את כאבו של כל יחיד. עם זאת, הרב מתמקד כאן ביחיד המקדיש עצמו לאלוקים, ולא ביחיד המקדיש עצמו לציבור.
[10] אני ממליץ לקרוא את שאר הקטע שבו מובא תיאור מרגש של חוויות אלה. אין ספק שלא ניתן לכתוב כך אילולא חווים אישית רגשות כאלה.
[11] בעניין זה, דומה שהרב סותר את עצמו. בשיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב', עמ' 191 (=מן הסערה, עמ' 221), מביא הרב את ההסבר המופיע לעיל. לעומת זאת, בחלק א' עמ' 64‑68, טוען שיש קיום פנימי בכיבוד שבת, אך הוא אינו דוחה את הקיום הפנימי שבאבלות.
[12] בין אותם אנשים ניתן לשער שהרב התייחס לסבו הרב אליהו פיינשטיין מפרוז'ינא. הרב סולוביצ'יק כותב באיש ההלכה (עמ' 70‑71) על תושייתו של סבו שבעת שבתו האהובה שכבה על ערש דווי, זכר להניח תפילין של רבנו תם בטרם יחול עליו דין אונן (הפוטר מקיום מצוות את האדם שקרובו נפטר אך טרם נקבר).
[13] כתבי הרמב"ן, ערך הרב ח.ד. שעוועל, כרך ב' (ירושלים, תשכ"ד), יד-טו.
[14] עיין בהערה 11 לעיל.