07: החטא בגן עדן

  • ירמיהו סטויסקי

החטא בגן עדן / ירמיהו סטויסקי

סיפור החטא בגן עדן הוא מן היצירות החשובות ביותר בתודעה המערבית. זאת בעיקר מפאת היותו מקור להרגשה האנושית שבעבר היה העולם מקום מתוקן יותר מאשר היום. אולם נראה שחלקים מרכזיים בסיפור אינם ברורים: כיצד נכשלו אדם וחוה מהו תפקידו של הנחש בסיפור האם ניתן לתקן את החטא. לפני שננסה לענות על שאלות אלו נעיין בסדר המאורעות המתרחשים בגן עדן שעיון מדוקדק בו יכול להשליך אור חדש על הסיפור.

סדר המאורעות המתרחשים בגן עדן כפי שהם מובאים בתורה מעורר תמיהה. בתחילת פרק ב מתוארים בריאת האדם ומיקומו של האדם בגן עדן- "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ...וישם שם את האדם" (ב, ז).

לאחר תיאור הגן מספרת לנו התורה "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".

בסוף פרק ב מספרת לנו התורה את סיפור בריאת האשה. פרק ג מתחיל במילים "והנחש היה ערום" ומספר את השתלשלות המאורעות שגרמו לחטא.

מדוע איפוא קוטעת התורה את סיפור העלילה בגן עדן כדי לספר לנו את סיפור יצירתה של חוה? נראה כי היה מתאים יותר לאחד את שני סיפורי הבריאה של אדם ושל חוה ולספר לנו על יצירת חוה בתחילת הפרק מיד לאחר סיפור יצירת אדם ורק לאחר מכן לספר לנו על האיסור לאכול מן העץ.

ייתכן שהתורה מספרת לנו את סדר הדברים הכרונולוגי כפי שאכן התרחשו במציאות. תחילה יצר ה' את האדם. לאחר מכן ציווה עליו שלא יאכל מעץ הדעת ולאחר מכן יצר את חוה. טענה זו מתקבלת על הדעת אך גם אם סדר הכתובים מבוסס על סדרם הכרונולוגי של המאורעות עדיין נותר לנו לשאול אם יש משמעות מיוחדת לסדר זה.

נראה שסדר המאורעות שמצויין בפרק ב אינו מקרי אלא מכוון להוות רקע לסיפור החטא בפרק ג'. לצורך הבנת נקודה זו נעיין בדרך שבה הנחש מפתה את חוה בפרק ג.

התורה מספרת לנו בתחילת הפרק שהנחש "היה ערום". במה מתבטאת ערמומיותו של הנחש? נראה שערמומיותו של הנחש מתבטאת בשני דברים. ראשית הנחש מצליח לבלבל את האשה בשאלה מהי מהותו המדוייקת של האיסור שאסר ה' עליהם. הנחש פותח את שיחתו עם האשה בשאלה האם האיסור חל על "כל עץ הגן". הנחש מרחיב את האיסור האלוהי כדי שיישמע כציווי שלא ניתן לעמוד בו. בתחילה נראה שהאשה מצליחה להתמודד עם שקריו של הנחש ועונה לו ש"מפרי עץ הגן נאכל". אולם מיד לאחר מכן היא מועדת. ככל הנראה בהשפעתם של דברי הנחש "לא תאכלו מכל עץ הגן" מתבלבלת האשה מרחיבה את האיסור אל מעבר למה שציוה ה' ואומרת שציווה כי מפרי העץ אשר בתוך הגן "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו".

האשה לא הבינה את הציווי האלוהי כראוי. ה' אסר לאכול מן העץ והיא הוסיפה שאף אסור לגעת בו. לאחר מכן סותר הנחש את דברי האשה ואומר לה "לא מות תמותון". הנחש צודק ביחס לאיסור הנגיעה שעליה אכן לא ציווה ה'. המדרש (בראשית רבה יט ג) מספר שהנחש הפיל את האשה על העץ והוכיח לה שלא קרה לה דבר אף על פי שנגעה בעץ:

'ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו' ולא תגעו בו' - הדא הוא דכתיב 'אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת' תני ר' חייא: שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ בנטיעות כך אמר הקב"ה: 'כי ביום אכלך מות תמות' והיא לא אמרה כן אלא: 'אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו' כיון שראה אותה עוברת לפני העץ נטלה ודחפה עליו אמר לה: הא לא מיתת כמה דלא מיתת במקרבה כן לא תמות במיכלה...

בין אם הנחש דחף אותה על העץ כדברי המדרש ובין אם לא ברור מכל מקום שהנחש הצליח לבלבל את האשה. אין זה אומר שהאשה לא פעלה מתוך מניע של תאווה. התורה מספרת לנו שהאשה ראתה שהעץ טוב למאכל ותאוה לעיניים "ותקח מפריו ותאכל". אי הבהירות שהתעורר אצל חוה בהבנת הצו האלוהי עזר לכוחות התאווה להשתלט עליה.

אך בנחש היה מימד ערמומי נוסף ערמומיות שמעורבת בשטניות. כיצד ידע הנחש שחוה תתבלבל בהבנת הצו האלוהי? מדוע אכן התבלבלה חוה ולא ידעה מה בדיוק אסר ה'? התשובה לשאלה זו מבוארת בפרק ב.

הצו האלוהי האוסר על האכילה מהעץ נאמר לאדם עוד בטרם יצירתה של חוה. התורה אינה מספרת מתי וממי למדה חוה על האיסור. סביר להניח שהאשה לא שמעה על האיסור מפי ה' כי אם מפיו של אדם. הנחה זו מתחזקת לאור הנאמר בהמשך הפרק כשה' פונה אל אדם ואומר לו "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת". ה' ציווה בפניה ישירה את האדם שלא יאכל ולא את חוה. הנחש פנה אל חוה ולא אל אדם מכיון שידע שקל הרבה יותר לבלבל את מי שלא שמע את האיסור מפי ה' אלא רק מפיו של אדם. חוה לא היתה נוכחת במעמד שבו ה' אמר "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".

הנחש הבין שחוסר התקשורת שבין אדם לבין חוה הוא שגרם לחוסר הבהירות של חוה לגבי תנאי האיסור. אדם לא הצליח להבהיר לחוה מהו האיסור המדויק. ייתכן שחוסר תקשורת זה מאפיין בעיות יותר מהותיות במערכת היחסים שבין אדם לחוה אותן ידע הנחש לנצל היטב. מעניין הדבר שאדם נעלם בזמן שהנחש מפתה את חוה.

יש מקום לשער כי אילו היה אדם נוכח בשיחה שהתנהלה בין חוה לנחש לא היה הנחש מצליח לבלבל אותה. ואכן המדרש שואל: "ואדם היכן היה באותו שעה? אבא בר קוריה אמר: נתעסק בדרך ארץ וישן לו. רבנן אמרי: נטלו הקדוש ברוך הוא וחזרו בכל העולם..." (בראשית רבה יט ג).

ייתכן שהתירוץ הראשון "נתעסק בדרך ארץ והלך וישן לו" מהווה ביקורת נגד אדם. לאחר שמילא אדם את צרכיו המיניים הלך לישון והשאיר את חוה להתמודד לבד עם הנחש. על כל פנים אדם אינו נמצא ליד חוה כדי למנוע את האסון. אילו תרגמנו את הסיפור לתנאי החיים המודרניים היינו אומרים שאדם הראשון נמצא במועדון הביליארד או שהוא עסוק במשרדו ואין לו פנאי להיות עם אשתו. ייתכן שחוה הרגישה עצמה נטושה ותחושה זו דוחפת אותה לתוך ידי של הנחש. הנחש מודע לניתוק הקיים בין אדם לחוה ומנצל את הפירוד הזה בפיתוי ערמומי. הפירוד שבין אדם לחוה בא לידי ביטוי בפנייתו של ה' לאדם לחוד ולחוה לחוד לאחר החטא. בתחילה "ויקרא ה' אל האדם ויאמר לו איכה" ולאחר מכן פונה ה' אל האשה "ויאמר ה' אלוהים לאשה מה זאת עשית". בין שתי הפניות האלו מפרידה פרשה סתומה.

מערכת יחסים זו שבין אדם לחוה היא הסיבה שבעטיה תיארה התורה בפרק ב את יצירתה של חוה בתיאור שונה מהתיאור המופיע בפרק א.

קיימים שני הבדלים מהותיים בין תיאור האדם בפרק א' לבין התיאור בפרק ב'. לפי התיאור בפרק א' הקב"ה ברא את האדם "זכר ונקבה". האיש והאשה אינם רק שוים כי אם מחוברים. כשה' מברך את האדם הוא פונה לאדם ולחוה ביחד. "ויברך אותם אלוהים ויאמר פרו ורבו" (בראשית א כו). לפי המציאות המתוארת בפרק א' לא היה החטא אפשרי מאחר שהנחש לא היה יכול ליצור נתק בין אדם לחוה. בנוסף לכך התורה מדגישה בפרק א' את המימד הרוחני הן באדם והן בחוה "בצלם אלוהים ברא אותם". במצב אידיאלי זה קשה להעלות על הדעת שאדם או חוה יחטאו.

לעומת זאת בפרק ב' האשה נבראת כגוף נפרד מהאדם והיא גם כפופה לו. אדם בלבד ולא חוה הוא הקורא שמות לחיות. "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה" (ב כ). רק בשעת הזיווג חוזרים אדם וחוה להיות מאוחדים מתוך שוויון: "על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (ב כה). אכן רוב הזמן מתפקדים אדם וחוה כאנשים נפרדים הנתונים למערכת הירארכית ברורה - אדם הוא השולט וחוה היא רק "עזר כנגדו". בנוסף לכך פרק ב' מדגיש את הפן הארצי של אדם "עפר מן האדמה". הניתוק שבין אדם לחוה והאלמנט ה"עפרי" שלהם מאפשרים את החטא.

ההבנה הפשוטה בפרשה היא שהנחש מעוניין לפתות את האשה כדי שתעבור על הציווי האלוהי. אולם המדרש הבין שלנחש היתה מטרה נוספת והיא להפריד בין אדם לחוה כדי לזכות בנאמנותה של חוה. המדרש אומר שהנחש "ראה אותם מתעסקין בדרך ארץ ונתאוה לה" (בראשית רבה יח ו). לפי הזוהר היה אף מימד מיני בפיתויו של הנחש. הזוהר מתאר את יחסי המין שקיימו חוה והנחש. "רבי אלעזר אומר בשעתא דאטיל נחש ההוא זוהמא בחוה קבילת ליה..." (זוהר בראשית שלב).

ככל הנראה עמדו בפני הנחש שתי מטרות הקשורות זו בזו: כיבוש לבה של חוה והרצון לגרום לכך שתעבור על הצו האלוהי. כדי לפתות את חוה לאכול מן העץ הנחש חייב להעמיק את הנתק שבין אדם לחוה. הוא חייב ליצור מצב שבו חוה לא תחזור לאדם כדי לברר את תנאי האיסור. התרחקות חוה מאדם - החוליה המקשרת בין חוה לבין הצו האלוהי - מהווה גם התרחקות מה'. בנוסף לכך כדי למצוא חן בעיני חוה חייב הנחש להכשיל אותה בחטא. הנחש חייב להציג לפניה אידיאולוגיה אחרת מזו שהאמינה בה. חוה האמינה שאם תאכל מהעץ - היא תמות. הנחש מציג בפניה מערכת מוסרית אחרת ואומר לה "לא מות תמותון". חוה מזנה עם הנחש ובמעשה זה שלה היא פורשת גם מבעלה וגם מאלוהים.

בהרבה מקומות בתנ"ך מצוי הקשר שבין זנות בתחום המיני לבין ההתרחקות מהקב"ה. ייתכן שראשיתו של רעיון זה במודל המופיע בגן עדן שממנו עולה שהניתוק בין אדם לחוה מקביל לניתוק שבין חוה ואלוקים. ביטוי אחד לזיקה שבין שתי מערכות אלו הוא במעשה השטים: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל" (במדבר כה א-ג).

מעניין כי קיים קשר בין ה"תועבות" בשני התחומים. התחום הראשון הוא עבודה זרה. לפני הכניסה לארץ מזהיר הקב"ה את עם ישראל: "השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלוהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלוהיך" (דברים ד כג). בכנען מצוייה תועבה שנייה והיא גילוי העריות: "...וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו...איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'"(ויקרא יח). ייתכן שחטא עבודה זרה וחטא גילוי עריות קשורים זה לזה. אדם שאינו מסוגל ליצור קשר מיני נורמלי מתקשה גם ליצור מערכת יחסים יציבה עם אל אחד. ואכן המילה זנות מופיעה בתנ"ך גם בהקשר מיני "אשה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא ז) וגם בקונטקסט דתי "והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר טו לט).

אם עד עכשיו ראינו שיש קשר בין מערכת היחסים המינית ומערכת היחסים עם אלוקים הרי שהנביאים מרחיקים לכת ומתארים את היחס שבין עם ישראל ואלוהים כמערכת יחסים שבין איש ואשה[1]. תיאור זה מופיע גם במובן חיובי וגם במובן שלילי. כשעם ישראל חוטא הוא מתואר כאשה זונה: "ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנכי לא אשה ותסר זנוניה מפניה" (הושע ב ד) וכשהוא קרוב לקב"ה הוא מתואר כאשה ארוסה "וארשתיך לי לעולם..." (הושע ג כב).

אם נחזור לסיפור גן העדן הרי שהנחש מצליח גם להעמיק וגם להנציח את הפירוד שבין אדם וחוה. ה' אומר לאשה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". הנחש מצליח לגרום להתרחקות בין אדם וחוה לבין אלוקים ולאחר החטא ה' משלח אותם מגן עדן.

גם אבות הכנסייה הנוצרית הבינו ששתי מערכות היחסים זו שבין אדם לחוה וזו שבין האל לאדם ולחוה קשורות זו בזו. לדעתם ההתדרדרות - הן במערכת היחסים שבין אדם לחוה והן בזו שבין ה' לאדם ולחוה - היא כה גדולה עד שהיא בלתי ניתנת לתיקון. "לפיכך כשם שעל ידי אדם אחד בא החטא לעולם ועקב החטא בא המות כך עבר המות לכל בני העולם מפני שכולם חטאו" (רומאים 5,12 ).

בעקבות הבנה זו ניסה פאולוס להגביל את מוסד הנישואין. "ואל הפנויים והאלמנות אמר:כדאי לכם להישאר כמוני" (הראשונה אל הקורינתים 8,7).

אכן לפי האמונה היהודית ניתן להבין שיש תיקון לחטא בגן עדן. מעניינת מאוד פתיחתו של פרק ד' "והאדם ידע את חוה אשתו". אם בסוף פרק ג' נוצר הרושם שהפירוד שבין אדם וחוה הוא גדול מאוד הרי פתיחתו של פרק ד' מנחמת אותנו. למרות בגידתה של חוה עם הנחש חזר אדם ל"דעת" את חוה.

כותב הזוהר:

אדם אתדבק בההוא רוח מסאב ואתתיה אתדבקא ביה בקדמיתא ונטלת וקבילת ההוא זוהמא מיניה. אוליד בר האי ברא דרוח מסאבא איהו וע"ד תרין בנין הוו חד מההוא רוח מסאב וחד כד תב אדם בתיבותא" [תרגום: אדם הראשון נתדבק באותו רוח טומאה הוא הנחש ואשתו חוה נתדבקה בו בתחילה ולקחה וקיבלה אותה זוהמה ממנו. והוליד בן הרי בן הזה של רוח הטמא. ב' בנים היו אחד מאותו רוח הטמא והוא קין ואחד כשהאדם חזר בתשובה והוא הבל] (ספר הזוהר עם פירוש הסולם פרשת בראשית סימן שלא).

לדעת הזוהר הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו" מתאר את תהליך התשובה של אדם הראשון. זו גם דעתו של ר' נחמיה: "שלחו מגן עדן בעולם הזה ולא לעולם הבא" (בראשית רבה כא ז).

מדרש שמו של קין "קניתי איש את ה" מעניין מאד. רש"י מבאר שפירוש המילה "את" הוא "עם". קין נולד מפעולה שכרכה יחדיו את חוה עם אדם ועם הקב"ה. חוה יודעת שעל ידי האיחוד המחודש עם אדם היא חוזרת גם אל ה'. המילה "ידע" מסמלת לא רק קירבה אלא גם בהירות. אם החטא נוצר כתוצאה מחוסר הבנה בין אדם לחוה לגבי הצו האלוהי הרי שבשלב תיקון החטא מודגש שאדם וחוה "יודעים" אחד את השני ושמערכת היחסים שלהם מתבהרת. מכאן שאין זה מפליא שהפועל "ידע" בתנ"ך מתאר קירבה מיוחדת בין עם ישראל והקב"ה: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלוהים" (דברים ד כט). מלה זו המסמלת את הקירבה וההבנה המחודשת שבין אדם לחוה מסמלת גם את הקירבה וההבנה המיוחדת שבין עם ישראל והקב"ה.

 


[1] מעניין לבחון מתי מתארים את מערכת היחסים שבין הקב"ה ועם ישראל במטאפורה של איש ואשה ומתי משתמשים במטאפורה של אב ובן.
ראה למשל דברים יד' א: "בנים אתם לה' א-לוהיכם", לגבי השלכותיהם של הדימויים השונים' ראה גמרא קידושין לו' במחלוקת ר' יהודה ור' מאיר, נציין עוד' כי הזוהר מרחיב רעיון זה וטוען שהקשר שבין בעל ואשה מאפשר קשר בין אדם ואלוהים: "ואם תאמר: מי שיוצא לדרך' שאינו נמצא זכר ונקבה' השכינה נפרדת ממנו", "בשעה שנכנס לביתו' צריך הוא לשמח עקרת בית' משום שעקרת ביתו גרמה לו אותו זיווג עליון" (י' תשבי' משנת הזוהר' חלק ב' עמ' תרמג - תרמד).