07: פרק שישי - ברכת הפופקורן

  • הרב שלמה לוי

פרק שישי - ברכת הפופקורן

הפופקורן נעשה מתירס הגדל באדמה, ולכן נראה בפשטות שברכתו בורא פרי האדמה. ברם במדריך ברכות הנהנין בהוצאת מוסד אליעזר הופנר נכתב, שברכתו שהכל, כנראה בגלל שינוי הצורה. למרות זאת נראה לענ"ד, שעדיף לברך על הפופקורן בורא פרי האדמה, ולכן אמרתי אשנה פרק זה.

איתא בברכות (דף לח.): "והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא? במילתייהו קיימי כדמעיקרא". וכתב רש"י (ד"ה טרימא): "...ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק". הסיק מזה תרומת הדשן (סי' כ"ט): "משמע דאי הוה מרוסקין הרבה מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו משום דלאו במילתייהו קיימי...", ומסקנתו בסוף דבריו, שמספק יברכו שהכל. הטור (סי' ר"ב) הביא תחילה את דברי רש"י שצוטטו לעיל; לאחר מכן הביא את דעת ר"י שמברכים על דבש שהכל, ובהמשך הביא את פסק הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח הל' ד') שאפילו "מעכן ביד, הוציא גרעינים שלהם, ועשאן כמו עיסה", ברכתם בפה"ע. הטור מסכם: "ואפשר שגם רבנו יצחק מודה בזה העניין, כיוון שהם בעין חשובים כעיקר הפרי לדברי הכל". ניתן להבין, שהטור לא ראה מחלוקת בנקודה זו, ולדעתו הכול מודים שאף על פי שמיעכם לגמרי מברכים העץ. אולם הב"ח לא הבין כך, ולדעתו הטור סובר, שהר"י והרמב"ם לא נחלקו בזה, אולם רש"י חולק על דינו של הרמב"ם. מכל מקום ברור, שלפי תה"ד נחלקו רש"י והרמב"ם. טעמו של רש"י אליבא דתה"ד הוא שהואיל ואיבד את צורתו, איבד גם את ברכתו, למרות שעדיין ניכר היטב שמדובר בתמרים. לעומתו סובר הרמב"ם, שהיות שניכר שאלו תמרים, הרי במילתייהו קיימי והצורה אינה משנה. הדבר דומה לאוכל חתיכה קטנה מאוד של תמר; ברור שאין צורת תמר על חתיכה זו, ואף על פי כן מברך העץ. כך גם אם התמר כולו שינה את צורתו, יברך העץ.

הב"י (סו"ס ר"ד) אינו מקבל להלכה את שיטת תה"ד משתי סיבות: א. הרי הרמב"ם חולק על רש"י, ודעת הב"י שבמקרה כזה יש לנהוג כרמב"ם. ב. הב"י מוכיח מהטור (סי' ר"ד) דלא כתה"ד. הטור כותב:

"ועל המורבא המרוקח בדבש היה נראה לי לברך עליו שהכל... אע"ג דכתיבנא לעיל על אגוז מטוגן בדבש בפה"ע, שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים כך הוא סברתי, אלא שחברי חולקים עלי ...והנני מבטל דעתי מפני דעתם".

הב"י הבין, שהמורבא שעליה דיבר הטור היא כתושה לגמרי, שהרי זהו ההבדל בינה לבין האגוז. למסקנה הסכים הטור לשאר הראשונים שברכתה העץ, ונמצאנו למדים, שגם על דבר כתוש לגמרי מברך העץ. תה"ד יוכל לומר בעניין זה, שלא מדובר שם בכתוש לגמרי אלא רק בכתוש קצת. לחילופין יוכל תה"ד להסביר, שמדובר, שדרך האנשים לאכול זאת כך, ולכן ברכת המורבא אינה משתנה בשל הריסוק.

להלכה פוסק השו"ע (סי' ר"ב סע' ז') כרמב"ם, שאפילו כתוש לגמרי מברכים עליו העץ, והרמ"א מביא בשם יש אומרים את תה"ד שמברכים שהכל. האחרונים נחלקו בהבנת מרן והרמ"א ובפסק ההלכה: המ"א (ס"ק י"ח) סובר, שהרמ"א אינו חולק על מרן ודבריו מתייחסים "דוקא בגדגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי... וס"ל כהרמב"ם... ולא פליג רמ"א...". לדבריו בין בכתוש קצת ובין בכתוש לגמרי, מברכים בפה"ע. החילוק הוא בין נימוחו לגמרי לנתמעכו; בנימוחו לגמרי סובר הרמ"א, שצריך לחשוש לדעה שהברכה השתנתה, ובזה גם מרן מודה שיברך שהכל. מדברי מרן לכאורה אין ראיה לכך שאם נימוחו לגמרי הברכה משתנית, אולם המ"א ואחרונים נוספים הבינו, שהרמ"א ומרן לא נחלקו כלל, וממילא גם מרן מודה בזה. ייתכן, שניתן להוכיח זאת מהב"י (סו"ס ר"ד) המביא את המהרי"ק האומר כן ואינו חולק עליו, אולם בשו"ע לא הביא זאת, ולכן אין הדבר ודאי, וייתכן שאינו סובר כלל סברה זו. הגרי"ח ב"רב פעלים" (ח"ב סי' כ"ח) חולק על המ"א, וסובר שמרן לא חילק כלל "ומפרש דעת הרמב"ם אפילו כתושים ביותר שנימוחו לגמרי ואין ניכר צורתן כלל". הגרי"ח שם מוסיף שגם "שיירי כנסת הגדולה" ו"יד אהרן" הבינו כך את מרן, והקשו עליו, שהיה לו לחשוש מספק לדעת תה"ד, משום שספק ברכות להקל[1]. מסקנתו להלכה - "והנה כי כן ודאי יש לנו להורות לברך שהכל ואף על פי שהוא הפך פסק מרן". עם זאת נראה מדבריו, שמודה למ"א במקרה שרק נמעך ולא השתנתה צורתו שיברך העץ. נמצא שהרב פעלים חלק על מרן לפי הסברו במקרה אחד, ובאותו מקרה לדעת המ"א מרן מודה שיברכו שהכל. החיד"א (ברכי יוסף, סי' ר"ב אות ז') כותב לעיין בכנה"ג וביד אהרן שהוזכרו לעיל, ומשמע שמסכים איתם להלכה שלא כמרן גם הט"ז, כמו המ"א, דוחה את דברי תה"ד"[2], אולם הוא מסיק בסוף ס"ק ד': "...ובכל יום אנו נוהגין כשמבשלים תפוחים עד שנתרסקו לגמרי שמברכין עליהן בפה"ע...". הט"ז, אם כן, חולק על המ"א ולדעתו מברכים בפה"ע, אפילו בנימוחו לגמרי. דבריו של הט"ז לכאורה ברורים: אין כלל דין של נתרסקו, משום שמצב האוכל אינו חשוב כלל לקביעת הברכה. מובן שגם הט"ז יודה, שאם אין דרך לאכול כך או שהשתנה לגריעותא, הברכה תשתנה, על פי הכללים הרגילים לגבי פרי שדרכו לאוכלו חי ובישלוהו, אולם זאת ללא קשר לשאלה אם נימוח או התרסק.

כאמור לעיל, המ"א אינו סובר כך, ולשיטתו (וכן לדעת תה"ד) יש להבין, מדוע משפיעה צורת הפרי על ברכתו, וכיצד משתלב גורם זה עם שאר הגורמים המשפיעים על הברכה. אך טרם נדון בכך, ננסה להגדיר לפי המ"א, מה מוגדר כתוש הנשאר בברכתו הרגילה, ומתי יחשב לנימוח שברכתו השתנתה. "נימוח" מתפרש בדרך כלל כנהפך לנוזל, וכך מסביר הדרישה, אולם מדברי המהרי"ק - שהם המקור לדברי המ"א - נראה שאין מדובר שהפך לנוזל ממש. הב"י (סו"ס ר"ד) מביא את המהרי"ק (בשורש מ"ג) "על אודות הענבים שמבשלים אותם עד שיעשו עבים וקורין אותו קונפעט"י דמברכים עליו שהכל...". נראה, שגם המ"א מתכוון לזה ולאו דווקא שהפך לנוזל ממש. ההבדל בין נימוח לתמרים שמיעכן נעוץ, לכאורה, בלשון הגמרא שהזכרנו לעיל: "במילתייהו קיימי". התמרים נשארו תמרים וניכר שהם תמרים אלא שנתמעכו, בעוד שבריבה שעליה דן המהרי"ק, לא ניכר כלל שהיא עשויה מענבים, למרות שאינה נוזלית, והרי היא ככל ריבה כתושה ומבושלת. מלבד הטעם אין שום הבדל במראה בין ריבת ענבים כתושה לריבה כתושה של שזיפים או פרי אחר, ובזה סובר המ"א שמברכים שהכל, הואיל ואי אפשר לומר על ריבת ענבים במלתייהו קיימי. ההגדרה, אם כן, אינה קשורה למצב הצבירה אלא לאפשרות לזהות את הפרי.

לאחר שהגדרנו "נימוח" לשיטת המ"א, עלינו להבין, מדוע עובדה זו משפיעה על הברכה? מה בין זה למי שלקות שלגביהם אומרת הגמרא (ברכות לט.) "מיא דכולהו שילקי ככלהו שילקי", ומדוע בנידון דידן, ברכתו של הפרי הנימוח שהכל?

הטור (סי' ר"ב) מביא מחלוקת בין הרשב"א לרא"ש לגבי מים שבישלו בהם פֵרות, וזה לשונו:

"ואם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים כתב הרשב"א שמברך עליו שהכל, וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפשר אם בישלו ונכנס טעמו במים מברך עליו בורא פרי העץ".

דברי הרשב"א טעונים באור, שהרי למדנו שברכת מי שלקות היא כברכת הירק המתבשל, ומדוע המים שבישלו בהם פֵרות שונים? הרשב"א כנראה יסביר, שיש לחלק בין ירקות לפֵרות, מכיוון שאין דרך לבשל פֵרות. וכך מפורש בדבריו (חי' הרשב"א, ברכות לה. ד"ה דבש): "ולא דמיא למיא דשילקי...כיוון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקא, מי שליקתה כמותה". העיקרון לפי הרשב"א הוא, שהברכה על המשקים תלויה בדרך רוב אכילתן, ולא בטיב הטעם המצוי בהם. לכן על פֵרות, שאין דרך לבשלם, לא יברכו העץ. לפי הרשב"א ההבדל בין המיץ הנסחט מהפרי, שהוגדר זיעא בעלמא וברכתו שהכל, לבין שלוק אינו בריכוז טעם הירק הנמצא במי השלקות יחסית לטעם שבמיץ, אלא בכך שדרך לבשל ואין דרך לסחוט. הרא"ש לעומתו סובר, שהעיקר תלוי בטעם הפרי העובר למים, ובלשונו: "...לפי שמשקה אין לו טעם הפרי,ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך עליהם בפה"ע". לפי הרא"ש, סחיטה מוציאה את הזיעא, כלומר את המים שבפרי, ואילו בישול מוציא את עיקר טעם הפרי. לכן על מיץ יברכו שהכל ובבישול יברכו תמיד כברכת הפרי, אף שאין זו דרך אכילתו. אמנם גם לפי הרא"ש דרך האכילה היא שיקול המשפיע על קביעת הברכה, שהרי מפורש בגמרא (ברכות דף לח:): "דרש רב חסדא... כל שתחילתו בורא פרי האדמה, שלקו - שהכל נהיה בדברו; וכל שתחילתו שהכל נהיה בדברו, שלקו - בורא פרי האדמה". הכלל העולה מדברי רב חסדא לפי הבנת רש"י והראשונים הוא, שבאכילה כדרכה ברכתו האדמה, ובאכילה שלא כדרכה, יברכו שהכל (וכך נפסק בשו"ע סי' ר"ה). לאור זאת גם הרא"ש מודה, שבירקות שדרך לאוכלן חי ושליקתן היא גריעותא, יברך שהכל. אולם שינוי הברכה שייך רק במקרה שגורע ממצב הירק; במאכלים רבים שרגילים לאוכלם בין חיים ובין מבושלים אין הבישול משנה את הברכה. לפי דברינו תבואר מחלוקת הרא"ש והרשב"א כך: לפי הרא"ש, מכיוון שבבישול עובר עיקר הטעם, אין כל חשיבות לכך שמדובר במים שהפֵרות התבשלו בהם ולא בפֵרות עצמם, ואם לא נעשה מעשה הגורע מטיב הפרי יחסית לדרך אכילתו הרגילה, יברך העץ. לעומתו סובר הרשב"א, שהואיל ומדובר במים בלבד, הרי זה זיעא בעלמא כמו בסחיטה וברכתם שהכל. רק אם רוב האנשים רגילים לאכול כך את הירקות, מקבלים מי השליקה את חשיבות הפרי, ואין די בכך שלא היה שינוי לריעותא כמו באוכל עצמו, מכיוון שגם היוצא מהפרי באמצעות בישול הוא זיעא בעלמא.

לאור מחלוקת זו יש להסביר את פסק המ"א, שבנימוח מברכים שהכל. לפי הרשב"א, בישול הפרי או סחיטתו יוצרים מעמד חדש, שעליו מברכים העץ רק אם זו דרך אכילתו. ניתן לומר לשיטתו, שגם נימוח שייך לאותו מעמד, מכיוון שמשתנה בזה מצב הפרי. לפי זה המ"א פסק לברך שהכל על נימוח רק בפֵרות שאין זו דרך אכילתן העיקרית, בדומה למים שנתבשלו בהם פֵרות[3]. לעומת זאת אם נתמעכו בלבד אין לפרי מעמד חדש, ואין שום הבדל בין נתמעך לשלם, ולכן אין צורך לשאול האם דרך לאכול כך, ורק אם ישתנה הפרי לגריעותא ברכתו משתנית. אולם יישוב דברי המ"א עם דעת הרא"ש נראה לכאורה קשה, שהרי לפי הרא"ש גם בישול אינו יוצר מעמד חדש, ועל מי הפֵרות המבושלים מברכים העץ, ואם כן גם בנימוח יש לומר זאת! ליישוב הדברים צריך לומר, שאין דרך לאכול את הענבים לאחר שנימוחו, ולכן דינם כדין דבר הנאכל חי שבישלוהו ונשתנה לגריעותא. שינוי זה לגריעותא הוא הסיבה שבגללה מברכים עליהם שהכל. לפי זה דין נימוח אינו דין עצמאי, אלא מקרה פרטי השייך לכלל של שינוי לגריעותא. אולם אם לא נימוחו ורק נתמעכו אין זה בגדר שינוי, ולכן ברכתם אינה משתנית.

לפי דרכנו מחלוקת הרשב"א והרא"ש לגבי פֵרות שנתבשלו שייכת גם בנימוחו; לפי הרא"ש אם לא נשתנה לגריעותא יברך העץ, ולפי הרשב"א רק אם רוב האנשים משתמשים כך יברך העץ. קשר זה בין העניינים השונים שהוזכרו, אינו רק הכרחי מסברה, אלא גם רמוז בדברי המהרי"ק (שורש מ"ג):

"...אבל בזה שאין שום תואר ענבים ראוי לברך שהכל לכולי עלמא, כיוון שאין זה דרך אכילתו וגם פשיטא דלא נטעי להו איניש אדעתא דהכי ועוד דלפי הנלע"ד לא משתנו לעילויא אלא לגריעותא...".

המהרי"ק אינו מסתפק בכך שאין שום תואר ענבים, אלא מוסיף גם, שאין דרך לאוכלם. אילו היו רגילים לאוכלם כך, היו מברכים העץ למרות העובדה שאין בזה תואר ענבים. אך המהרי"ק מזכיר סיבות נוספות: א. אין נוטעים את הגפן לשם כך. ב. "לא משתנו לעילויא אלא לגריעותא". על פי דברינו, ניתן לראות בדברי המהרי"ק רמז לשתי השיטות שהזכרנו. לפי הרשב"א אין בעיה, מכיוון שאין דרך בכך; ואילו לרא"ש צריך לומר כדברי המהרי"ק (בסוף) שמשתנה לגריעותא. גם תה"ד הסובר, שנתמעכו נחשב כשינוי צורה אינו חולק על העיקרון הזה, ואומר את דבריו רק במקרה שאין דרך לאכול כך; אלא שלדעתו גם מיעוך נחשב לשינוי צורה, ולכן גם אם מיעך, הדין תלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש. לפי דברינו גם המ"א מודה לעיקרון שהברכה תלויה בדרך האכילה[4]. כעין זה מצאנו גם בחת"ס (או"ח סי' נ'). החת"ס מצטט את תר"י (באלפס ברכות כו.) המביא שני טעמים לכך שלחם העשוי מקמח קטניות ברכתו שהכל: "חדא עכ"פ אין הפרי ניכר...ואפשר לומר...ואין דרך הנאתו בכך לפיכך גרע מברכה שלו". כותב על זה החת"ס, שהטעם השני הוא העיקרי, והקובע הוא דרך ההנאה כדמצינו בבשמים. לא נאריך עוד בהבאת אחרונים, אולם למסקנה נראה, שאם דרך האכילה בכך לא תשתנה הברכה, למרות שריסקו ושינה את צורתו לגמרי.

אחר הודיע ה' אותנו כל זאת, עלינו לבדוק כמי ההלכה, אם כרא"ש או כרשב"א, וכן אם כמ"א או הט"ז. כמו כן עלינו לברר לאיזה מקרה מהמקרים דלעיל דומה נידון דידן - גרעיני תירס שהפכו לפופקורן.

פסק מרן (סי' ר"ב סע' י'): "פֵרות ששראן או בישלן במים אף על פי שנכנס טעם הפרי במים אינו מברך על אותם המים אלא שהכל והרא"ש כתב... מברך בפה"ע". כלומר, מרן פסק בסתם כרשב"א, והביא את שיטת הרא"ש כסברא שנייה. לפי זה אם סוברים כמ"א בדין נימוח, אפילו אפשר להשתמש גם כך ויש גם אנשים המשתמשים כך יברך שהכל, אלא אם כן רוב האנשים משתמשים בצורה זו (כדין פֵרות שהתבשלו). כך גם מפורש במ"ב (ס"ק מ"ד): "ואם רוב דרך אכילת אותן פֵרות הוא על ידי ריסוק אף לכתחילה מברך ברכתו הראויה". לפי דברינו צריך דווקא רוב כדברי המ"ב, מכיוון שהלכה כרשב"א, ואפילו שלא נשתנה לגריעותא איבד את ברכתו, כמו מים שהתבשלו עם פֵרות.

הרמ"א (סי' ר"ח סע' ח') כותב:

"העושה תבשיל משאר מיני קטניות - אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיים, מברך בפה"א, ואם נתמעכו לגמרי או שאינם טובים מבושלים כחיים מברך שהכל".

לכאורה מפורש בדבריו החילוק שבין שני המקרים; אם נתמעכו, אפילו לא נשתנו לגריעותא מברך שהכל, מכיוון שהלכה כרשב"א, שמאכל שאיבד את צורתו דינו כמים שבישל בהם[5]. ואם השתנה לגריעותא, ברור שברכתו משתנית ככל מאכל שהשתנה לגריעותא, בלא קשר למיעוך. גם בשו"ע הרב (סי' ר"ב) מוכח העיקרון שהזכרנו בקשר ליחס שבין דין נתמעכו לדינים האחרים, אלא שמשמע בדבריו חילוק שונה במקצת. בסעיף ט"ז הוא מביא את הדין הרגיל של דרך אכילה ללא קשר לדין מיוחד של בישול במים או מיעוך, ואלו דבריו:

"כל הפֵרות אין מברכים עליהם אלא בדרך אכילתן... ואפילו פֵרות שדרך אכילתן הוא כשהם חיים ולא מבושלים שאין דרך רוב העולם לבשלם, לא נשתנה ברכתם בשביל שבישלם... והוא שלא נשתנה טעמם לגריעותא".

כלומר, כדי שתשתנה ברכתו לגריעותא אין די בכך שאין דרך רוב העולם בזה, אלא צריך שישתנה הפרי לגריעותא. לעומת זאת כותב הגר"ז (סע' י"ז),

"אם נשתנה תארם לגמרי על ידי הבישול ...נשתנית ברכתם ומברכים עליהם שנ"ב, אבל פֵרות שדרך אכילתם הוא כשהם מבושלים, אף על פי שנימוחו, דרך אכילתם הוא בכך ולא משתנית ברכתם".

נמצא, שבמקרה שנימוחו אין צורך בשינוי לגריעותא. די בכך שאין זה דרך אכילתם כדי שתיגרע ברכתם. דברים אלה דומים לדברינו לעיל, אלא שהגר"ז אינו מדבר על רוב האכילה אלא על דרך האכילה בלבד. הוא גם אינו תולה זאת במחלוקת הרא"ש והרשב"א, אף על פי שלפי הרא"ש, שבמי פֵרות שאין זה דרך אכילתם, מברכים העץ, גם בנימוחו יברכו בורא פרי העץ, משום שאין לומר שבמי הבישול יש יותר תואר פרי מבנימוחו. ונראה שהגר"ז לא הביא את דעת הרא"ש מכיוון שהלכה כרשב"א.

ראינו אם כן שהלכה כרשב"א, ועוד ראינו מתוך הדברים שהלכה כמ"א כמו שהסכימו הח"א, הגר"ז, המ"ב, והרב פעלים שהובאו לעיל ואחרונים רבים נוספים.

עתה עלינו לברר האם הפופקורן נחשב נמי שאיבד צורתו, וגם אם כן האם אפשר לומר שזו דרך אכילתו של התירס. מצד הסברה נראה, שהפופקורן לא נחשב כמי שאיבד צורתו לעניין שינוי ברכה בגלל שתי סיבות: א. התירס לא נימוח ולא נמעך אלא תפח בלבד כתוצאה מהקלייה, ותפיחה זו גרמה לו לקרוע את קליפתו ולקבל את צורתו החדשה. מכיוון שלא נעשתה פעולת מיעוך או ריסוק ודאי שאין להשוות לנימוח או למים שהפרי רק התבשל בהם. נזכיר למשל את לשון המ"א, "דוקא בגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי", וכן לשון הגר"ז "אם נשתנה תארם לגמרי על ידי בישול... כגון שנתבשלו כל כך עד שנימוחו", וכן באחרונים רבים משמע שדנו רק על נימוחו על ידי בישול ולא על שינוי מראה כתוצאה מהקלייה. ב. גם אם יטען הטוען, שכל שינוי מראה משפיע ולאו דווקא שינוי מצב כמו נימוחו, נראה לענ"ד, שלא שייך לומר זאת בנידון שלנו, מכיוון שהמראה שנוצר הוא מראה מיוחד לפופקורן. במקרה של המהרי"ק מדובר שעשו ריבה מענבים שנימוחו לגמרי, ולכן על פי המראה אי אפשר לזהות את המרקחת כענבים. כך המצב גם בפֵרות שנימוחו או התבשלו ואיבדו תוארם, כלומר אי אפשר כלל לזהותם. לדעתי זו הנקודה הגורמת לשינוי הברכה: מכיוון שאיבדו את זהותם, הפרי אינו ניכר ואין לדעת אם המרקחת נעשתה מענבים או משזיפים - או אולי מחומרים אחרים שאינם פֵרות כלל - לכן נדרשת כאן ברכה כללית. לעומת זאת בפופקורן הפרי ניכר לכול; כולם יודעים, שתירס קלוי נראה בצורה כזאת, וקשה לומר שאיבד את תוארו. עלינו לזכור, שיש לחלק בין איבד תוארו לבין תמרים שמיעכן שבהם נפסק כרמב"ם שמברכים העץ; למרות שהתמרים הפכו לכעין עיסה, הם לא איבדו את זהותם. והוא הדיו בפופקורן שלא איבד את זהותו כתירס אף על פי שמראהו השתנה, ולכן יהא דינו כתמרים שמיעכן שלא איבדו את ברכתם. לאחר כותבי זאת מצאתי בתשובת "קרן לדוד" (או"ח סי' נ"ב ס"ק ד'), שדן "בגרעיני חיטי תורגמא הנקראין קוקריץ שעושים אותם קלוי באש עד שנתבקע ונתפח", ולכאורה עוסק בדיוק בנידון דידן. הקרן לדוד אינו מעלה כלל את הטענה בדבר שינוי הצורה. הדיון שלו התעורר, רק משום שבמקומו היו שותלים את התירס לצורך מאכל בהמה, ולא לצורך אדם. מסקנתו שם היא, שאף על פי כן יברכו האדמה. משמע מדבריו בבירור שלא ראה בזה שינוי צורה.

בר מן דין, נלענ"ד שיש סיבה נוספת לומר שיברכו אדמה. ידועה בשער בת רבים מחלוקת הפוסקים לגבי ברכת הסוכר. הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות ה"ה) פסק לברך על הסוכר שהכל, כדבש הזב מן התמרים. ראשונים רבים חולקים עליו כדברי הטור (סי' ר"ב), "...אבל אלו הקנים שאינם ראויים לאכילה ועיקר נטיעתם על דעת הדבש ודאי זה פריים ומברכין עליו בורא פרי העץ". נמצאנו למדים, שקיים גורם נוסף שלא הוזכר עד כה - כוונת הנטיעה. הטור סובר, שהואיל וניטעו לצורך זה, ברור שיברכו כברכתם המקורית ללא התחשבות בשינוי. השינוי משמעותי רק כשמשנים מהכוונה שלשמה ניטעו. בהבנת הרמב"ם נחלקו האחרונים:

לא נאריך בכך, אך נזכיר שלפי רבים מהם הרמב"ם אינו חולק עקרונית על הטור, אלא שבסוכר יש סיבה מיוחדת. מרן (בכס"מ) והרדב"ז מסבירים, שהרמב"ם עוסק במציאות שונה מזו שעסק בה הטור. במקומו של הרמב"ם היו נוטעים את קני הסוכר למטרות אחרות, אולם גם הוא מודה שאם ניטעו לצורך סוכר מברכים העץ. הבאור הלכה מסביר, שהסיבה לפי הרמב"ם היא, שבקני סוכר אין כלל פרי ולכן ברכתם שהכל[6]. עולה, שגם לדעתו, הרמב"ם מודה מבחינה עקרונית לטור.

נקודה זו צריכה להשפיע גם בנידון דידן, שהרי ברור, שהתירס שממנו עושים פופקורן נזרע במיוחד לשם כך. אמנם אפשר לטעון, שהטור עסק רק בסוג שכל כולו נזרע לשם כך, כפי הבנתו בסוכר שאינו ראוי לשום דבר אחר, ואילו בתירס שרובו לא נזרע לצורך פופקורן, אין להתחשב בכוונת הזריעה. אף על פי כן נראה, שאי אפשר להתעלם מכוונת הזריעה שהיתה לצורך הפופקורן, ומה גם שלא מדובר על אדם פרטי שזרע לצורך משונה, אלא מדובר על עניין מסחרי ועל כמות זריעה בלתי מבוטלת. לכן ברור, שכוונת הזריעה משמעותית, ואם זרעו לצורך פופקורן הרי זה נחשב כעיקר שימושו, ואפילו אם נראה בפופקורן שינוי צורה ברכתו לא תשתנה[7]. הדבר מפורש גם בדברי שו"ע הרב (סע' ט"ז). הוא מזכיר בתנאי של דרך אכילתם, שעל דעת כן נוטעים אותם, ושם מדובר גם על פרי שיש אפשרות להשתמש בו גם לצרכים נוספים. כך מפורש גם בחזו"א (סי' ל"ג) לגבי מיץ תפוזים בשביעית - החזו"א מתיר לסחוט את התפוזים המיוחדים לכך. ברור לכול, שרוב התפוזים לא נועדו למיץ. למרות זאת מתייחס החזו"א למיוחדים למיץ ומתיר לסוחטם בשביעית, מכיוון שניטעו לצורך זה.

אפשר עוד להוסיף ולומר, ששימוש זה בתירס אינו נחלת מיעוט בלבד, אלא כל הנזקק לפופקורן, כגון לצורך מסיבות וכדו', משתמש בזה. לכן פופקורן יחשב כשימוש עיקרי של התירס, אף על פי שלרוב השימוש בתירס הוא בבישול רגיל. כעין זה מצאנו בדיני סחיטה בשבת: המ"א סבור, שפרי שאין נוהגים לסוחטו במקום מסוים, משום שאין הרבה ממנו שם, אולם עקרונית אילו היה להם היו סוחטים אותו, ניתן להחשיב את מימיו למשקה. כלומר, החשיבות נקבעת לא רק לפי השימוש בפועל אלא גם לפי הפוטנציאל הטמון בו[8].

שני שיקולים אלה - העובדה שנוטעים תירס במיוחד לצורך פופקורן, והעובדה שניחא לאינשי להשתמש בתירס לצורך זה - מובילים אותנו למסקנה, שאפשר להגדיר גם את עשיית הפופקורן כדרך שימוש מקובלת לתירס אפילו לפי הדרישות של הרשב"א. והנה ראיתי בשו"ת "באר משה" (ח"ב סי' י"ב) הדן בברכת הפופקורן ומכריע מסיבה זו בלבד, שיש לברך האדמה על פופקורן, והוא כלל אינו מתחשב בעובדה שרוב התירס לא ניטע לצורך זה. אולם ניתן לדחות את ההוכחה מדבריו, מכיוון שמשמע מדבריו, שבארה"ב יש זן מיוחד שניטע רק למטרה זו, וייתכן שעובדה זו היא המכריעה בשאלת הברכה, ובתירס רגיל שניטע לצורך פופקורן יברכו שהכל. כנגד זה ניתן לטעון, שאין להתייחס לכל זן בנפרד אלא כללית לתירס בכל זניו, ולפי זה דבריו ודאי שייכים, גם אם אין מדובר בזן המיוחד לצורך פופקורן. לפי זה ייתכן שכדי להשתמש בסברא זו, עלינו לברר מה בדיוק המציאות אצלנו.

בהמשך דבריו דן החזו"א באפשרות לעשות מיץ תפוזים מפֵרות שביעית, ותולה שאלה זו בשאלת ברכת המיץ. אם מברכים העץ, משמע שהתפוז לא ירד מחשיבותו על ידי הסחיטה, ולפיכך מותר לסחוט גם פרי שיש בו קדושת שביעית. מסקנתו היא כדלהלן: "מן האמור נלמד דסחיטת תפוז... הדעת נוטה שיש לו דין ריסוק של פוידל"א שנחלקו בו הפוסקים או"ח סי' ר"ב ס"ז, ודעת הרמ"א שם דהעיקר דברכתו העץ ומותר לעשות פוידל"א מפֵרות שביעית ומתרומה". כלומר, החזו"א סומך לקולא על סברה זו של הרמב"ם, שהברכה אינה משתנית, וכנראה הבין, שלרמב"ם הברכה אינה משתנית אפילו אם נימוח ונשתנתה צורתו. לכן הוא מתיר לסחוט מיץ מפֵרות שביעית. החזו"א אינו חולק על מסקנת הרמ"א לגבי הברכה, אלא כנראה מבין, שהרמ"א חשש רק לענייו ברכות, מכיוון שאפשר לצאת בברכת שהכל, אולם מעיקר הדין הרמ"א סובר, שאפילו ריסוק גמור אינו משפיע על הברכה.

בטרם נבוא לסיכום הסברות השייכות לענייננו, עלינו לברר שאלה נוספת: מה הדין במקרה שיש ספק בין ברכת האדמה לברכת שהכל? בדרך כלל כשיש ספק מברכים שהכל, היות שעל כולם אם בירך שהכל יצא, וכדי לא להיכנס לספק ברכה לבטלה עדיף לברך שהכל. ברם בנידון דידן אין הדבר פשוט כל כך, דהנה כתב המ"א (ריש סי' ר"ו): "נ"ל דאותם הגדלים על האילן ומברך בפה"א משום דלא נגמר פרי או שאינן עיקר הפרי אם בירך בפה"ע יצא"[9]. הסברה לדין זה פשוטה: הבוסר הוא אכן פרי העץ, אלא שעדיין אין לו חשיבות של פרי, ולפיכך לא תיקנו לו ברכה כל כך מבוררת כשאר פֵרות האילן וברכתו האדמה. אף על פי כן אם בירך העץ יצא, מכיוון שהברכה שייכת לפרי זה. אין הדבר דומה למברך העץ על דבר הגדל באדמה, שהברכה אינה שייכת כלל - כאן אין זה נראה כשקר, ואין זו ברכה לבטלה[10]. נראה שהוא הדין גם בענייננו. גם אם נניח, שהפופקורן נחשב כאילו התרסק וברכתו שהכל, ברור שאם יברך האדמה יצא ידי חובה, שהרי אין זה שקר, או ברכה שאינה שייכת כלל; סוף סוף הדבר גדל באדמה. סברה זו כתב כף החיים בשם הח"א גם לגבי נתרסק ממש, ונראה שמסכים עימו להלכה. לאור זאת יש מקום לדון בספק, כאשר אין כלל חשש ברכה לבטלה, כמו בנידון דידן. האם עדיף להיכנס לספק שמא בירך ברכה חשובה על אוכל שאינו חשוב דיו, או שרצוי יותר להיכנס לספק ברכה פחות חשובה על דבר חשוב. לכאורה נראה, שאם אין חשש ברכה לבטלה עדיף לברך ברכה יותר מבוררת ולא למעט בכבוד שמים, ולכן יש לברך בורא פרי האדמה. וכן כתב בשערי תשובה (סי' ר"ו אות א'), מכיוון שברכת האדמה מבוררת יותר. וכן פסק ביחוה דעת (ח"ב סי' ל"ה) לענין יין מפוסטר שיש לברך הגפן, מכיוון שעל כל פנים יצא גם בברכת הגפן, יש להעדיף בספק ברכה זו שהיא מבוררת יותר.

אולם לענ"ד סברה זו מוקשית: ראשית, לעניין בוסר, ההלכה היא (ברכות לו:), שכל עוד לא הגיע פרי האילן לגודל של פול הלבן מברך האדמה. ופסק הרא"ש (הובא בטור ריש סי' ר"ב): "ואם הוא מסופק אם הוא כפול הלבן או לא מברך עליהן בורא פרי האדמה, דקי"ל בירך על פרי האילן בורא פרי האדמה יצא". בעקבותיו פסק מרן (סע' ב'): "ומתוך שלא נודע לנו שיעורו, לעולם מברך בורא פרי האדמה עד שיהא גדול ביותר". ומבאר המ"ב, שהסיבה לכך היא, שאם בירך האדמה יצא בכל מקרה. הרי לנו שגם במקרה זה, שבו פסק המ"א, שאם בירך העץ יצא מכיוון שגם הבוסר גדל באדמה, כתבו הרא"ש והשו"ע, שמספק יברך אדמה ולא העץ שהיא ברכה מבוררת יותר. כעין זה ניתן להוכיח מדברי הרמ"א בעניין הפוידל"א (סי' ר"ב סע' ז'), ש"טוב לחוש לכתחילה לברך שהכל אבל אם בירך בורא פרי העץ יצא". מפורש בדבריו, שיצא גם בברכת העץ שהיא מבוררת יותר, ואף על פי כן העדיף את ברכת שהכל. ניתן להביא הוכחה נוספת מדין מרקחת שנעשתה מקליפות תפוזים. המ"א (סי' ר"ב ס"ק י"ז) כתב לברך עליה העץ, מכיוון שהקליפה לא ניתנת לאכילה באופן אחר. הט"ז (סי' ר"ד ס"ק י"ד) פסק שיש לברך האדמה, ואילו הבאר היטב מביא דעת הסוברים לברך שהכל. גם במקרה זה ברור, שלא שייכת כאן ברכה לבטלה, מכיוון שהפרי גדל על העץ, וכולם יודו שבדיעבד יצא אם בירך העץ. אף על פי כן כתבו המ"ב וכף החיים בשם האחרונים שיש לברך שהכל, מכיוון שבספק ברכת שהכל עדיפה. הרי לנו ראיה נוספת, שגם בספק שאין בו חשש ברכה לבטלה מברכים שהכל. בר מן דין, יש הסוברים (על פי גירסא שהיתה להם ברמב"ם), שאפילו יש ספק בין ברכת האדמה לברכת העץ, וברור שיוצא בברכת האדמה עדיף לברך שהכל. ולמרות שלא נפסק כך להלכה, נראה שבמקרה שהספק אינו בין האדמה להעץ אלא בין האדמה לשהכל עדיף לברך שהכל. עם זאת עלינו לזכור, שבכל מקרה אין בזה חשש ברכה לבטלה שהוא חמור ביותר, ולכן ניתן לצרף שיקול זה כספק, גם אם המסקנה היא שיברכו אדמה.

סיכום להלכה

מנינו מספר סיבות המצטרפות לכך שיש לברך על פופקורן בורא פרי האדמה:

א. נראה שעשיית פופקורן אינה מוגדרת כשינוי צורה. שינוי צורה הוא ריסוק ואיבוד הזהות, ואילו כאן אין שום ריסוק וידוע לכול שמדובר בתירס.

ב. מכיוון שניטעו לצורך כן, והואיל וגם השימוש בתירס לעשיית פופקורן הוא שימוש עיקרי וכהגדרת החזו"א, נלע"ד שגם הרשב"א יודה שמברכים האדמה. על פי הנכתב לעיל ברור, שגם המ"א ושאר האחרונים מסכימים לכך.

ג. בנוסף לשתי הסיבות הנ"ל - שהן לדעתי העיקר - ניתן לצרף דעות חשובות, שאמנם נידחו מההלכה, אולם יש בהן כדי צירוף לסברות שהובאו: 1. לדעת הרא"ש ברור, שיברכו בזה האדמה, כמו בפֵרות שבישלום שאינם מאכל רוב בני האדם. 2. דעת מרן שנויה במחלוקת כמבואר לעיל, ויש לציין שלדעת הרב פעלים ודעימיה מרן כלל אינו מייחס חשיבות לצורת הפרי וחולק על הרמ"א בזה. כמו כן לדעת הט"ז אין כלל דין ריסוק. גם הרמ"א עצמו סובר - לפי הבנת החזו"א = שאין להתחשב בריסוק ורק חשש לזה לכתחילה. מרן עצמו כלל לא הביא דין זה בשו"ע.

על פי מה שהוסבר לעיל, שלא שייך בזה ספק ברכה לבטלה, נלענ"ד שעל פופקורן יש לברך בורא פרי האדמה.

לאחר כתבי כל זאת עלה בידי לברר, שבקבוצת סעד המגדלת פופקורן בכמות גדולה, משתמשים בזנים מיוחדים של תירס לצורך זה. הדעת נותנת שכך המצב אצל רוב הספקים הגדולים, ואם כן כולי עלמא יודו שברכתו אדמה, מכיוון שניטע רק לצורך זה וכדברי הבאר משה הנ"ל ויאכלו ענווים וישבעו.

מאכלים העשויים מסוֹיָה

לאור האמור יש מקום לדון בברכה המתאימה למאכלים העשויים מפולי סוֹיָה, כגון מוצרי טבעול, נקניקיות מן הצומח, שניצלים וכדומה. מחד ברור, שאין צורתם ניכרת, ולכן לכאורה ברכתם שהכל. ברם לאור מסקנתנו לגבי פופקורן נראה, שיברכו בורא פרי האדמה משתי סיבות: א. למרות שצורתם הקודמת נעלמה, זהותם לא אבדה, שהרי זו צורת אכילתם והכול יודעים שמאכל זה עשוי מסוֹיָה. אין אפשרות להכין מאכל זה ממרכיבים אחרים, וברור ששאר המרכיבים שבו הם טפלים לסוֹיָה. נמצא שהדבר תלוי בדיון לעיל לגבי הגדרת שינוי הצורה הגורם לשינוי הברכה. אם מדובר דווקא בדבר שאין זהותו ניכרת לאחר השינוי, במוצרי טבעול יברכו אדמה; אם העיקר הוא שהצורה הקודמת השתנתה, יש לברך בנידון דידן שהכל, מכיוון שהצורה החיצונית השתנתה לגמרי. ב. כאשר זורעים סוֹיָה, זורעים גם אדעתא דמאכלי סוֹיָה. אמנם השימוש העיקרי של סוֹיָה הוא לתעשיות השמן, אולם ללא ספק קיימת זריעה בלתי מבוטלת גם לצורך זה, ולכן נראה לומר גם מצד זה, שיברכו האדמה. והרי אין מדובר על שימוש פרטי של אדם האוכל מאכל בצורה שונה משאר האנשים, אלא מדובר בשימוש מקובל מאוד.

כבר הזכרנו לעיל, שלדעתנו, שני נימוקים אלה בצירוף העובדה שאין בזה חשש ברכה לבטלה (שהרי מדובר על מאכל שגדל באדמה), מביא אותנו למסקנה, שיש להעדיף את ברכת האדמה, שהיא ברכה מעולה יותר, על ברכת שהכל שהיא ברכה כללית מאוד. לכן נראה, שגם על מוצרי סוֹיָה למיניהם (למעט שמן, שאין דרך לשתותו), עדיף לברך האדמה[11].


[1] ועי' להלן (עמ' 84) שאין ספק זה מוגדר כספק ברכות רגיל, מכיוון שאין כאן חשש ברכה לבטלה ובזה תתורץ קושיה זו.

[2] עי' במש"ז, שטעמו של תה"ד משום שמעורב בו דבש ובנמעכו ללא תוספת דבש גם הוא מודה שברכתו בפה"א.

[3] אמנם יש מקום לדון, אם השינוי הוא כזה שמשפיע גם על ירקות שנימוחו, וכפי שמשמע כאן ברמ"א שמברכים שהכל, או שמעמד חדש זה שייך רק בפֵרות שברכתם העץ שהיא ברכה מעולה יותר, ולכן בנימוח מברכים אדמה, וכך שמעתי בשם הרב סולובייצ'יק שליט"א.

[4] אולם בברכ"י (סי' ר"ח ס"ק ח') משמע שלא הבין כך את המ"א. הוא מביא את דברי "בית יהודה". "...אבל פֵרות שדרכן בכך אף שאינו ניכר מהותם מברך ברכתם, דלא כהרב המ"א סי' ר"ב ס"ק י"ח".

[5] גם כאן לכאורה רק אם אין רוב אכילתן כך.

[6] לכאורה דבריו צ"ע קצת, שאם כן כיצד השוה זאת הרמב"ם לדבש היוצא מהתמרים, הרי שם הסיבה שונה לגמרי?

[7] גם במהרי"ק שהובא לעיל (עמ' 78), שהוא המקור למ"א, הזכיר בפרוש, שהענבים לא נזרעו לשם כך.

[8] כעין זה מצאנו לחזו"א בהל' ברכות (סי' ל"ג ס"ק ה) לענין מיץ תפוזים. בתוך הדיון בשאלה איזה שימוש מוגדר כעיקר שימושו. כותב החזו"א (בסוף הסעיף): "ואפשר דכל שרוב בני אדם ניחא להו במשקין כמו בפירי מקרי עומד לסחיטה וצ"ע". עולה מדבריו. שאפילו שרק מיעוט משתמש בפֵרות אלו למשקים, אולם כשמעוניינים במשקה נוח להם במשקה כזה ולא רואים זאת כביזבוז, יחשב כעומד לסחיטה.

[9] וכן הסכימו אחרונים רבים, עי' שם בכף החיים אות ג'.

[10] בדומה לזה פוסקים האחרונים בקשר לדבר שדרך לבשלו ולכן כשאכלו חי ברכתו שהכל, שאם אכלו חי ובירך אדמה יצא, שהרי גם ברכה זו שייכת למאכל זה, ואין זה כמשקר.

[11] וברור שגם אם בירך שהכל יצא.