דילוג לתוכן העיקרי

ויצא | "באשרי כי אשרוני בנות"

קובץ טקסט

פתיחה: הולדת אשר

אשר הוא בנה השני של זלפה שפחת לאה – ילדו השישי של יעקב מצידה של לאה. לעומת רגשות הכאב והציפייה הלא ממומשת לאהבה מצדו של יעקב המקופלות בשמות שלוש בניה הראשונים, מן השמות שהיא קוראת לבני זלפה שפחתה, עולה תחושה של שמחה:[1]
 וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד (=מזל).[2] וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.                                            (בראשית ל, יב-יג).
נתינתה של זלפה ליעקב מציינת את המעבר של לאה מסבילות לפעילות, הנובעת מתודעתה העצמית המתגבשת כמי שזוכה לחולל את הולדתם של רובם של שנים עשר השבטים. תודעה זו באה לידי ביטוי מובהק בדבריה עם הולדת יששכר, הבן הנולד לה לאחר אשר: "וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר" (בראשית ל, יח). האושר המתפרץ ממנה (המובע בחזרה על השורש א.ש.ר שלוש פעמים בפסוק!) מעיד על שלמות מוחלטת עם תפקידה וחייה, ומקבל את ביטויו המובהק בשמו של אשר.
האושר מופיע כאן בפעם הראשונה בתורה; הוא מופיע פעם אחת נוספת, בסוף ברכתו של משה לשבטים (מיד לאחר סיום הברכה האחרונה לשבט אשר) בפרשת זאת הברכה: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'..." (דברים לג, כט). בשני המקומות הוא כרוך בשייכות למהלך גדול ורב ערך הדורש השתדלות מרובה. בספר דברים הוא נאמר מראש; משה מעמיד לעם מראה על גודל מעלתם וייעודם הייחודיים כעם ה' לקראת כניסתם לארץ המובטחת. בהולדתו של אשר, דבריה של לאה משקפים את תהליך צמיחתה האישית בתוך ביתו של יעקב.[3]
"באשרי כי אשרוני בנות" כולל את אושרה הפנימי של לאה שהיא תוצאה של הגעתה לשלמות עם חייה וייעודה, המתייחסת למילה "באשרי", ואת האישור החיצוני שזכתה לו מן הסביבה המובעת במילים "כי אשרוני בנות".[4] פעמים רבות תגובתה של החברה מהדהדת את יחסו של האדם כלפי עצמו; השינוי בתודעתה העצמית של לאה עשה פירות ביותר ממישור אחד.

 

"באשרי כי אשרוני בנות" – מאפייני השבט העתידי

במדרש בראשית רבה נדרשים דבריה של לאה עם הולדת אשר לעניין מאפיינים של שבט אשר בעתיד:[5]
"ותאמר לאה באשרי" (בראשית ל, יג) וגו'.
אמר רבי לוי:
לא לן אשר באכסניה מימיו.
ירש אשר גגי פלטריות (=ארמונות גבוהים) מה שלא ירש יהודה ארצות.
הה"ד (=שנאמר) "ובני אשר ימנה וישוה וגו' הוא אבי ברזית" (דה"א ז, ל-לא).
רבי לוי ורבי סימון.
רבי לוי אמר: שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית.
רבי סימון אמר: שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות למלכים שנמשחו בשמן זית
                                             (ב"ר עא, יג אלבק עמ' 835).
רבי שמואל יפה אשכנזי, בעל פירוש "יפה תואר" על מדרש בראשית רבה, מחלק את הדרשה לשני חלקים ומבאר את חלקה הראשון. זה לשונו:
א. לא לן אשר באכסניא מימיו. כי ישב תמיד בביתו ולא היה נודד ממקום למקום למקום לסחורה. ואין לזה רמז במקרא אך גמרא גמירי ליה.
ב. ואולי בשביל שאמר אשרי מי שזכה לכך יליף בזה מן אשרי יושבי ביתך. וכן מ"ש פלטריות לא נמצא לזה רמז במקרא.
ג. ויש לומר עוד כי דרש "אשרוני בנות" מלשון "חשבון ובנותיה",[6] ופי' (=ופירוש): כי מאושר יהיה בעיירות אשר יהיו לו וישכון לבטח בקרבם, ולא ינודד ממקום למקום.
וז"ש (=זה שאמר) ירש גגי פלטריות, כי בנותיו ועיירותיו תהיינה יפות ונשגבות מאד.
ד. ומ"ש אח"ז (=ומה שאמר אחרי זה) "הה"ד ובני אשר ימנה" וכו' - זה הוא פירוש אחר.
"כי אשרוני בנות" - שיהיה מאושר בבנות ולא קאי על דברי רבי לוי.
על פי דבריו בחלק ד' של דבריו, חלקו הראשון של הדרשה הוא מאמרו של רבי לוי, המסתיים במילים "שלא ירש יהודה ארצות". החלק השני פותח בפסוק מספר דברי הימים, הנדרש על ידי רבי לוי ורבי סימון.[7] חלוקה זו לכאורה תמוהה, לאור העובדה שבדרך כלל פסוקים מובאים בסוף מאמר כהוכחה אליו, ומכיוון שלשון "הדא הוא דכתיב" בדרך כלל מתייחס לפסוק המובא כראיה או ביסוס למה שלפניו.[8] נראה להסביר חלוקה זו בעובדה שקשה להצביע על קשר בין הפסוק מדברי הימים: "בְּנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחוֹתָם: וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל הוּא אֲבִי ברזות בִרְזָיִת" (דה"י א ז, ל-לב), לתוכנה של הדרשה בחלק הראשון.[9] לעומת זאת, דבריהם של רבי לוי ורבי סימון בחלקו השני של הדרשה נסובות על המילה "זית" המקופל בשם נכדו של אשר "ברזית" (לפי נוסח הקרי) בפסוק:
רבי לוי אמר: שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית.
רבי סימון אמר: שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות למלכים שנמשחו בשמן זית.
 

ביתם של שבט אשר

נחזור ונבאר, על פי דרכו, את חלקה הראשון של הדרשה. מאמרו הראשון של רבי לוי מצביע על תכונה אופיינית של שבט אשר, שהוא לא נצרך להיטלטל ממקום למקום לשם פרנסה, והיה שאנן ושמח בערי נחלתו. אשר על כן, "לא לן באכסניא מימיו". קיומה של תכונה זו לא נסמכת על פסוקי מקרא אלא הינה בגדר מסורת: "גמרא גמירי ליה". המאמר מתייחס לכל המילים "באשרי כי אשרוני בנות": "באשרי" – שיכול להישאר במקומו תמיד; "כי אשרוני בנות" – שמקומות המגורים (ה"בנות") הם גבוהים ויפים.
מפרשנותו של בעל "יפה תואר" למאמרו הראשון של רבי לוי עולה כי שבט אשר נתאפיין בביתיות ובאהבה לארכיטקטורה היפה שהייתה בתחומו. ברם, לשון הדרשה אינו מתייחס לתחום האסתטי. נראה לומר כי פשוט יותר לפרש את מאמרו של רבי לוי כמתייחסת למילה "באשרי" בלבד, ולא להמשך הכתוב: "כי אשרוני בנות". כך, המשפט "ירש אשר גגי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות" מתפרש כהמשך תיאור אושרם של בני אשר: לא רק שלא עזבו את ביתם, אלא שהיו ערי נחלתו משופעים במבנים אדריכליים מרשימים – בלי לדרוש אותו לעניין "אשרוני" או "בנות" המופיע בהמשך הפסוק. על דרך זו, נושא מאמרו של רבי לוי הוא ביתם של בני אשר.
יש לשאול מה משמעותה של המסורת הנמסרת על ידי רבי לוי. ניתן להסביר את ההיגיון הפנימי של מאמרו של רבי לוי על רקע תיאור התהליכים שעוברת לאה בביתו של יעקב בראשית המאמר. הנדודים מבטאים חוסר שקט, צורך להתמלאות ממראות וממקומות רחוקים.[10] אושרה של לאה בחייה בבית יעקב משתקף במהותו העתידי של שבט אשר, בהיותו מאושר בביתו ובמקומו. רבי לוי דורש את אמירתה של לאה כלפי עצמה בהקשר של לידתו של אשר, לאחר כל מה שעברה: "באשרי" – כהטבעה של מצבה המנטלי על שבט בישראל, כרכיב חיוני בבניין האומה. יקום שבט ששמח שמחה פשוטה ועמוקה בכל הטוב שניתן לו, שנחלתו היא האושר. ההתמקדות בבית בדברי רבי לוי מבטאת גם את מושא אושרה של לאה: ביתו של יעקב. היא מגיעה למצב בו היא לא מתמקדת ביעקב אלא בבית שהיא בונה עבורו, ומן המקום הזה היא חווה השלמה עמוקה, שלמות ואושר. דבר זה משתקף בזיקה המיוחדת של בני שבט זה אל ביתם. הארמונות מבטאים את החוסן והיציבות של הזיקה אל הבית, כעין "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהלים קכב, ז).

 

מוטיב הזית

בחלקה השני של הדרשה, רבי לוי ורבי סימון מציגים את בנות שבט אשר כמצטיינות ביופיין, הראויות להינשא למלכים או כהנים גדולים. כאמור, הדרשה בנויה על מוטיב הזית. נחלת אשר שימשה כמקור של שמן זית משובח לעם בכללותו ולמקדש בזמנו, בפרט.[11] דבר זה מתואר במדרש ההלכה התנאי לספר דברים, ספרי שנ"ה, על ברכתו של משה לשבט אשר לפני מותו – "וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (דברים לג, כד):
"וטובל בשמן רגלו", מלמד שארצו של אשר מושכת שמן כמעין.
מעשה שנצטפצפו (=נדחקו) אנשי לודקיא בשמן
ומינו להם פולימוטוס (=ממונה או חכם גדול)[12] אחד.
אמרו לו: לך וקח לנו שמן במאה ריבוא.
הלך לו לצור, אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו: לך לגוש חלב.
הלך לו לגוש חלב. אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו: לך אצל פלוני [...]
כיון שבא לביתו קרא לשפחתו, אמר לה: בואי ורחצי את רגלינו.
מלאת ספל שמן ורחצה רגליהם, לקיים מה שנאמר "וטובל בשמן רגלו".
נתן לפניו לחם ואכל ושתה.
לאחר שאכל ושתה, עמד ומדד לו שמן במאה ריבוא.
ריבוי השמן בנחלתו של אשר בארץ מוזכרת כבר בברכתו של יעקב לאשר: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (בראשית מט, כ), ונדרש לעניין זה במדרש בראשית רבה: ""מאשר שמנה לחמו", שהיו מספקין שמן המשחה".[13] כמו הדרשה הנדונה על הבנות הנישאות למלכים וכהנים גדולים, גם כאן מצביע הדרשן על קיומו של זיקה מיוחדת של שבט אשר לפסגת האצולה הרוחנית והמדינית בעם ישראל. נמצאנו למדים מכך כי לאשר איכויות נדירות, הבאות לידי ביטוי בשמן הזית המופק מן הזיתים שנתברכו בהם נחלתו של אשר.
 

יופיין של בנות שבט אשר

אולם, עדיין לא ברור מהיכן נלמד שבנות אשר נתאפיינו ביופי. דרשה אחרת מתוך מדרש בראשית רבה קושרת בין פסוק זה לבין יופיין של הבנות:
"מאשר שמנה לחמו" (בראשית מט, ב), שבנותיו נאות.
שנ' "כי אשרוני בנות" (בראשית ל, יג).
וכן הוא אומר: "יהי רצוי אחיו" (דברים לג כד), בבנותיו.
"והוא יתן מעדני מלך", שבנותיו ראויות למלכות.
שנאמר: "המלבישכן שני עם עדנים (שמו"ב א, כד)  (ב"ר כ"י וינא פ"ק, כ אלבק עמ' 1282).
המפתח להבנת הדרשה "מאשר שמנה לחמו, שבנותיו נאות", טמון בדרשה של רבי אבהו, אמורא ארץ ישראלי חשוב, תלמידו של רבי יוחנן ובן דורו של רבי סימון ורבי לוי, המופיעה אף היא במדרש בראשית רבה:    
ר' אבהו אמר:
"אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה" (בראשית כח, כ), מלשון הרע [....]
"ונתן לי לחם לאכל", מגילוי עריות.
כמה דאת אמר (=ככתוב):
"ולא חשך ממני מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט, ו), לשון נקי[14]
                                   (ב"ר ע, ד אלבק עמ' 801).
דרשתו של רבי אבהו את המילה "לחם" במשמעות של אישה, סללה את הדרך לקריאה של הפסוק "מאשר שמנה לחמו" כמתייחס לאשה. הקשר בין "שמנה" לבין יופי מופיע במפורש בספר בראשית: "וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר... וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת... רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר..." (בראשית מא, ב-ג).[15] כך נוצרה הדרשה של "שבנותיו נאות" מן הפסוק "מאשר שמנה לחמו".
נשווה דרשות אלה עם דבריהם של תנאים בספרי דברים שנ"ה על המילים "יהי רצוי אחיו" לגבי שבט אשר:
יהי רצוי אחיו, שהיה מתרצה לאחיו בשמן... והם מרצים לו בתבואה.
דבר אחר: יהי רצוי אחיו, כשעשה ראובן אותו מעשה הלך אשר וסיפר לאחיו ונזפו בו ואמרו לו כך אתה מדבר באחינו הגדול וכשהודה ראובן על המעשה נתרצו לו אחיו לכך נאמר יהי רצוי אחיו.
דבר אחר: יהי רצוי אחיו, כשהיו שבטים מתייחסים זה אומר שלי היא לויה וזה אומר שלי היא לויה אמר להם אם מראובן הכתוב מייחס שלי היא לויה ואם מבנימין הכתוב מייחס של לוי היא לויה ריצה את אחיו באותה שעה לכך נאמר יהי רצוי אחיו.
דבר אחר: יהי רצוי אחיו, אין בכל הארצות שמשמטת בשביעית כארצו של אשר.
בתוך ארבעת ההסברים שמביא הספרי להיותו של אשר רצוי בעיניהם של אחיו, אין אזכור כלשהו ליופי בנותיו. עובדה זו מחזקת את המסקנה שעניין יופיין של בנות שבט אשר המופיע לראשונה במדרש בראשית רבה היא פרי יצירתם של אמוראי ארץ ישראל.
בניגוד לדרשותיהם של רבי לוי ורבי סימון על "באשרי כי אשרוני בנות", הדרשה על "מאשר שמנה לחמו" אינה קושרת בין יופיין של הבנות למוטיב השמן, אלא מתייחסת ליופיין כעניין העומד בפני עצמו. לא זו בלבד, אלא שהיא מציגה את יופי הבנות כמענה לשאלה העולה משני פסוקים אחרים הקשורים לשבט. מן הפסוק "באשרי כי אשרוני בנות" עולה השאלה: במה הבנות מביאות אושר לשבטן? מן הפסוק "וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ (דברים לג, כד) עולה השאלה במה יהיה אשר "רצוי אחיו"? התשובה לשתיהן היא יופי בנותיו. רבי לוי ורבי סימון עושים שימוש בתובנות העולות מן הדרשה על "מאשר שמנה לחמו", ובונים עליו קומה נוספת; לא יופי הבנות הוא המוקד, אלא נשואיהן למלכים וכהנים, המביאים אושר וכבוד לשבט מוצאן.[16]
על פי עיוננו, ניתן להצביע על דינמיות של רעיונות ודרשות בתוך בית מדרשם של אמוראי ארץ ישראל, הניזונות זו מזו והנארגות זו על גבי זו.
 

שכרה של לאה

עד עתה עסקנו בהבנת מבנה הדרשות על בנות שבט אשר ואופן גלגולן. נחזור לדון ברעיונות העולות מתוכן. ראשית, נתבונן בשני חלקיה של הדרשה על "באשרי כי אשרוני בנות" – הקשר המיוחד של שבט אשר אל הבית ובנותיו הנאות הנישאות למלכים וכהנים גדולים – כיחידה אחת. מבחינה אחת, שתי התכונות המצוינות בשבט אשר משקפות את תמצית חייה ומאווייה של לאה אשר הבשילו עם לידתו של אשר: שמחתה בחייה עם יעקב ובבניית ביתו, ומהווים מעין שכר על הדרך שהיא עשתה – על ייסוריה, תפילותיה ואמונתה – בתוך ביתה. כל מה שבשבילה היה לא מובן מאליו: נישואיה עם הצדיק, הרגשה של שייכות חזקה בתוך ביתה, יופי – נהפך למאפיין מובהק של בניה, ובנותיה בפרט. מבחינה אחרת, השבט מאחד בתוכו את החיבור הטבעי והבריא לבית עם דמותן של בנות השבט היוצאות מתחומו ומתחברות אל ההנהגה. היציבות, השמחה והחוסן במישור הפרטי יוצרות תשתית לחיבור איתן ובר-קיימא אל כללות האומה ואל לוז הווייתה.
 
 
 
 
[1] נראה לומר כי נקודת המפנה מבחינתה של לאה היא הולדת יהודה, אשר שמו מבטא רק רגשות חיוביים ונעלים, ללא אזכור יחסה של יעקב כלפיה. ההתייחסות ליעקב בדמות המילה "אישי" חוזרת בשמותיהם של יששכר וזבולון ממקום חדש של כוח ושמחה עם חלקה.
[2] ראו רשב"ם בראשית ל, יא: "בא אלינו מזל טוב".
[3] לפי זה יש להבין את הקשר בין האושר להוראה נוספת של השורש א.ש.ר המופיע במקרא, היא רגליו של האדם, למשל בפסוק "וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי" (תהלים מ, ג). רגליו של האדם מובילות אותו אל מחוז חפצו, ומוציאות בכך את רצונותיו מן הכוח אל הפועל. ראו פירושו של רש"ר הירש על אתר.
[4] ראו פירוש הרד"ק על אתר: "כי הנשים אומרות עלי אשרי, שהיה לי כמה בנים בין ממני בין משפחתי".
[5] דבר זה מאפיין את דרשותיהם על רובם של שמות השבטים בפרשת ויצא, חוץ משבט ראובן, דן וזבולון. מעניינת במיוחד דרשתם על שבט נפתלי, המקשרת את שמו אל מרכז התורה בטבריה בימיהם של אמוראים, ראו ב"ר ע"א, ח.
[6] ראו במדבר כא, כה: "וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ".
[7]  רבי לוי בר לחמא הוא אמורא ארץ ישראלי מבעלי האגדה בדור השלישי. רבי סימון הוא אמורא ארץ ישראלי בדור השני-שלישי, תלמידו של רבי יהושע בן לוי וחבירו של רבי לוי. היו עוד מאמוראי ישאל בשם רבי לוי, מתקופה מאוחרת יותר (רבי לוי בר חיותא, בן הדור הרביעי-חמישי; רבי לוי צנבריא בן הדור הרביעי); ייתכן שיש לייחס לאחד מהם את המאמר הראשון בדרשה.
[8] בכתב יד אוקספורד של מדרש בראשית רבה לא מופיע "הה"ד" לפני שמות בני אשר מדברי הימים, וזה מחזק את פרשנות יפה תואר שמכאן מתחיל חלק חדש של הדרשה.
[9] פירוש מתנות כהונה והמיוחס לרש"י על אתר דרשו את השם "ברזות" בפסוק, המופיע בכתיב כ"ברזות", כ"פרזות", המתייחס לצורת התיישבות ובנייה. ברם, פירוש זה נראה רחוק.
[10]  בכך יש להצביע על קשר פנימי בין העיסוק במסחר, ה"תן וקח" של עולם העסקים, והנסיעה למרחוק, שהם כרוכים זה בזה.
[11] נחלת אשר היא אזור הגליל המערבי. ראו יהושע יט, כד-לא; אטלס דעת מקרא, ירושלים, תשנ"ג, עמ' 161-158. 
[12] ראו ספרי דברים מהד' הורוויץ, ירושלים, תשס"ח, עמ' 421.
[13] צ"ז, כ אלבק עמ' 1223.
[14] רש"י עשה שימוש בדרשה זו בפירושו על הפסוק: "כי אם את הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט, ו).
[15] ראו מדרש שכל טוב על בראשית מא, ב: " "ובריאות בשר". שמנות, וכה"א "ועגלון איש בריא מאד" (שופטים ג, יז)".
[16] במדרש בראשית רבה מופיעה דרשה נוספת המתייחסת לנישואין של בנות שבט אשר לכהנים גדולים, בלי הזדקקות לנושא היופי: "מאשר שמנה לחמו", שארצו שמנה, שלחמו שמן, שהוא מעמיד בגדי שמונה [=שבנותיו הנשואות לכהנים גדולים יולדות כהנים גדולים הלובשים שמונה בגדים]" (כ"י וינא צט, יב אלבק עמ' 1282).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)