07: צירוף (ד): ענווה שכלית ודתית

  • הרב ראובן ציגלר
פרק 7 – "צירוף" (ד):
ענווה שכלית ודתית
 
            הרב סולוביצ'יק דן בנושא הצירוף – תהליך זיכוך אישיותו וחייו של האדם – בארבעה תחומים בהתנסות האנושית: האסתטי-פיסי, הרגשי, העיוני והמוסרי-דתי. בפרקים 5 ו-6 עיינו בשני התחומים הראשונים, ובפרק זה נדון בשני התחומים הנותרים. לאחר מכן, בפרקים 8‑10, נעסוק בנושאים חשובים שעלו במסגרת הדיון אודות הצירוף, דהיינו, קשר הגומלין בין הרגש, השכל והמעשה בחיים הדתיים היהודיים.
גאולת החוויה העיונית
היהדות דרשה את גאולתו של הלוגוס [=שכל] וטענה, כי כשם שקיים דחף חושני בלתי נגאל כן קיימת פעולה הכרתית בלתי נגאלת ("צירוף", עמ' 250).
            אין כוונתו של הרב בדברים המובאים לעיל לומר שעלינו לדחות את הידע או לפרוש מתחומי חקר מסוימים. להיפך, עלינו לדרוש את האמת ללא מורא ולעשות זאת כמיטב יכולתנו. הבעייתיות האפשרית אינה טמונה בידע עצמו, אלא דווקא בהתייחסותנו לידע ובמסקנות שנגיע אליהן כתוצאה מהידע. משום כך, ממשיך הרב ואומר: "הנסיגה ההכרתית איננה קשורה במחקר המדעי מבחינת פעילות הגיונית, אלא בהתנסות הערכית שבעשייה המדעית" (שם).
            כיצד בדיוק יש להבין את "ההתנסות הערכית" שבחקר המדעי, וכן את צירופה?
            כאן אנו פוגשים במוטיב רב-חשיבות בכתיבתו של הרב: חווית הידיעה.[1] אין ספק שבעיני הרב מדובר בחוויה רגשית עזה:
הידיעה איננה פעולה בלתי-אישית הניתנת להזנה במחשב, מרוקנת מעושרה, רב-גוניותה ותוכנה החוויתי. הידיעה היא חלק אינטגראלי מן היודע עצמו, כאיש חי, במלוא חוויותיו הרגשיות ושיפוטיו הערכיים. שניה לחוויה הדתית, הידיעה היא אולי החוויה האישית המרטטת ביותר ורבת התהודה. היא סוחפת את מכלול האישיות, פעמים בגל רך המשרה על היודע תחושת שלווה ומנוחה, ופעמים בגיאות סוערת ואדירה המעוררת את הנפש במעמקיה ומניפה אותה מעלה בשיכרון חושים (שם).
            חווית הידיעה תלויה בשיפוט ערכי ביחס למשמעותה של אותה ידיעה. בנדון דידן, פירוש הדבר הוא שהערך שהאדם מייחס לחקירה מדעית ישפיע על האופן שבו הוא חווה אותה; ו"אקסיולוגיה" (= תורת ערכים) מסולפת תביא לחוויה מסולפת. לפיכך, דווקא "ההתנסות הערכית שבעשייה המדעית" – דהיינו, הגישה העולה מהערכת המשמעות והחשיבות שבעשייה המדעית – היא הזקוקה לזיכוך. אם האדם חש שאין מגבלות לשלטון השכל, שהכל נתון למרוּת התבונה, מחוותו ההכרתית נעשית יהירה ובלתי נגאלת. אף שיתכן שהמידע שברשותו מדויק, חווית הידיעה שלו פגומה, מטעה ואף מזיקה.
            החוויה המדעית מסוגלת להגיע לצירוף אך ורק באמצעות אומדן הולם של הדברים שאין באפשרות המדע להסביר. הדבר כרוך, בראש ובראשונה, בהכרה בתעלומה הגדולה של הקיום, והכרה זו מתבטאת בשתי צורות. ראשית, על המדען להכיר בכך שכל פתרון בעיה טומן בחובו בעיה מורכבת ומקיפה אף יותר מקודמתה. מצב זה, המצוי בכל תחומי המדע, מקבל משמעות נוספת לאור עקרון אי-הוודאות של הייזנברג, תיאוריית הכאוס וכו'.[2]
            יתרה מזאת, כאשר תופעה מסוימת זוכה להסבר מדעי, אין פירוש הדבר שאין עוד מה לומר בנדון. על פי תיאוריה של המדע בה דגל הרב, כל שעושה המדע המודרני הוא ליצור עולם מתמטי מופשט המקביל לתפקוד הטבע. התאמה כמותית זו יעילה בכל הקשור לטכנולוגיה, אך פועלת במישור אחר לגמרי מזה של העולם האיכותי שאנו חווים. אין אנו חווים עולם של כמויות מופשטות, אלא עולם של תכונות איכותיות חיות, עולם של רשמים ותחושות. משוואה המתארת את מעוף הציפור או אורך גל של פרח אדום אינה יכולה להנהיר את התעלומה האדירה של הישות האיכותית שבה מתנהלים חיינו ושמעוררת בנו יראה והשתאות.[3]
            עבור החוקר, תודעת המימד האיכותי של הקיום, וחוסר יכולתו להסבירה, גורמת לענווה ביוזמתו העיונית. עבור שאר האנשים, תודעה זו חשובה לא פחות. הרב כותב במקום אחר שבאמצעות המימד האיכותי אנו חווים את האלוקות בעולם.[4] חוויה מיידית זו של האלוקים לא רק מעוררת את היהודי לברך על תופעת טבע,[5] אלא גם מאפשרת לו ומדרבנת אותו לשבח את בוראו במסגרת התפילה.[6]
            על מנת להגיע לצירוף העיוני, נדרש מהחוקר (או מהפילוסוף) להכיר לא רק בתעלומה האדירה של הקיום, אלא גם בכך ש"החוק המוסרי אינו ניתן להיחקק על ידי השכל האנושי במונחים מוחלטים" (עמ' 251). כבר פגשנו מוטיב זה ב"גאון וענווה". האדם המודרני, בגאונו הבלתי נגאל, עוסק בניסיון מעין זה המבטא "גאוה ויהירות, וגם הוא נידון לכישלון" (עמ' 252). אף שסביר להניח שבכותבו את הדברים, ראה הרב לנגד עיניו את המרקסיזם ושאר שיטות מוסר מדעיות למחצה, הביקורת שהוא מעלה מופנית במידה שווה לכל שיטה המתיימרת להחליף (במקום לפתח) את החוק האלוקי.
            לכן, בקשת הידיעה בכללותה חייבת להיות מותווית בהתקדמות נועזת ובנסיגה רבת ענווה.[7] כאשר האדם מכיר במגבלותיו, הוא מחדיר בהתנסותו העיונית מידה של ענווה ועל ידי כך גואל אותה.
ריבוי דרישות
            בטרם נעבור לעסוק בצורתו הסופית של הצירוף, חשוב לציין תכונה משותפת לשלושת סוגי הצירוף שעסקנו בהם עד כה (האסתטי, הרגשי והעיוני). מכיוון שדיונו של הרב סולוביצ'יק מתמקד בצורך לסגת, קל להתעלם מהעובדה שהדרישה האלוקית לנסיגה מופיעה על רקע הציווי האלוקי לצעוד קדימה, והצעידה קדימה אינה פחות חדשנית מהנסיגה לאחור.
            היהדות אינה מניאה את האדם מלעסוק בחיי העולם הזה, אלא מעודדת את קיום הגוף, מעורבות רגשית, שאיפה להשכלה וכו'. ההלכה אינה מנותקת מהעולם, אדישה כלפיו או נבערת, אלא דורשת מהאדם לנצל את כל הכוחות העומדים לרשותו במסגרת הכוללת של עבודת ה', הבאה לידי ביטוי הן בצעידה קדימה והן בנסיגה לאחור. האלוקים רוצה שהאדם יהיה אנושי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ולא מלאך; אך על מנת למצות את הפוטנציאל האנושי ולממש את ייעודו, על האדם לחיות את חייו כעבד ה'. עם תודעה זו התנהלותו של האדם בעולם הגשמי לא תהיה אגוצנטריות ואנוכיות. כך "הצעידה קדימה" תבטא את מסירותו של האדם לאלוקיו, באותה מידה כמו "הנסיגה לאחור".
            דיאלקטיקה, מורכבות, ריבוי דרישות – אלה הם הקשיים היסודיים בלימוד והוראת תורת הרב; אך הם גם אות לגדולתו. אנשים נוטים לחפש לשאלות הגדולות בחיים תשובות פשטניות בצבעי "שחור-לבן". בישרותו התקיפה, הרב אינו מספק תשובות כאלה ואינו מסוגל לכך, וזאת מכיוון שהוא אינו מאמין שהן בנמצא. בעיניו, האדם מכיל נטיות מנוגדות, האלוקים מציב דרישות מרובות, ויש לבחון את העולם מהיבטים שונים.
            מורכבות השקפותיו של הרב סולוביצ'יק מובילה לדגשים שונים בכתביו ובדרשותיו השונות.[8] כאשר דיבר באזני אנשי MIT (המכון לטכנולוגיה במסצ'וסטס), שם הועבר "צירוף" לראשונה כהרצאה, הדגיש הרב את חשיבות הפרישה והגבורה שבנסיגה; באזני קהל מסורתי ושמרני יותר, היה הרב מדגיש את הדרישה הדתית לעסוק בתחומי הטכנולוגיה והתרבות. לפיכך, יש חשיבות מכרעת לקריאת כתבי הרב בצורה מאוזנת. בעיות מתעוררות כאשר אנשים עושים את ההפך: כאשר קוראים את כתבי הרב בצורה סלקטיבית, מלקטים את הנושאים המוצאים חן ומתעלמים מכל היתר. אף שקריאות סלקטיביות כאלה נובעות בדרך כלל מ"אג'נדה" פרטית או ציבורית, הן לעיתים נעשות בשגגה ולא במתכוון. חלק מגדולתו של הרב ניכרת ביכולתו להרעיד מיתר בלבותיהם של קוראים רבים. בעודנו נתפסים לתובנה המהדהדת בתוך תוכנו, אל לנו להתעלם מנימות שונות, ואף מנוגדות, במכלול הגותו של הרב.
הדתיות הנגאלת: הצירוף הנעלה
            הקהילה היהודית-דתית בתקופתנו מתעלת את מרבית כוחותיה למאבק על שמירת המצוות. אך ההתמקדות העיקרית בכמות קיום המצוות (כמות רבה ככל האפשר של אנשים השומרים מצוות רבות ככל האפשר), מחמיצה את פן איכות קיום המצוות. ייתכן שהאדם יקיים מצוות רבות אך בצורה גסה ומתנשאת. לכן הרב מתמקד במימד חיוני בחיים הדתיים: הצורך בענווה, במיוחד בכל הקשור למחווה הדתית:
יש בנמצא התנסות מוסרית-דתית בלתי-נגאלת, כשם שישנם גוף ונפש בלתי נגאלים. הבה נהיה כנים: איש אשר לא פדה את חייו הדתיים עלול להיות לצדיק בעיני עצמו, קהה-רגשות ואף ממיט חורבן. סיפורם של מסעי הצלב, האינקוויזיציה והתפרצויות אחרות של קנאות דתית, מאשרים הנחה זו (עמ' 252).
            מובן שקיימות צורות ביטוי פחות דרמטיות של חיים דתיים שלא נגאלו מאשר מסעי הצלב. בחיינו שלנו, טוען הרב, עלינו לטפח תחושת אי-שלמות במטרה לחמוק מהמלכודות שטומנת היהירות הדתית:
אדם מושלם לא היה ולא נברא מעולם. איש שאינו מודע לסתירה הטבועה עמוק באישיותו, חי לו בעולם של אשליה ומתקיים קיום בלתי נגאל. כל שם שנבחר כדי לכנות בו מצב זה – צדיקות עצמית, גאווה, יהירות או טיפשות – אין כאן אלא השתקפות של מצב תודעה בהמי וגס (עמ' 253).
            עקב מגבלותיו וחולשותיו של האדם, חייו הדתיים מאופיינים בעליות וירידות, "רצוא ושוב", קרבת אלוקים וריחוק ממנו.[9] כל המדמה בנפשו שלא ייפול בדרך, משטה בעצמו ומונע את התפתחותו האישית. (הוא אף עלול להתנהג לעתים כלפי אחרים בצורה בלתי נסבלת ואף מסוכנת בגלל הביטחון המוטעה שלו.)
למעשה, לעיתים קרובות הירידה מאפשרת לאדם לעלות למקום גבוה יותר משהיה בו קודם לכן. בהקשר שלנו, הירידה המצרפת זהה לתודעת החטא והריחוק מהאלוקים. לפיכך, במפנה מרשים, טוען הרב שהתשובה היא החוויה המצרפת האמיתית והוידוי הוא מעשה הצירוף האולטימטיבי.
            ניתן לומר שבעיני הרב, כל אחד צריך להיות "בעל תשובה": "איש המעלה איננו זה שמעולם לא התמוטט, אלא זה שמעד, נפל וקם שנית ועלה לגבהים יתירים" (עמ' 253).[10] הרב מסביר את הדינמיקה של תהליך זה בדרשותיו בנושא התשובה.[11] אחד מסוגי התשובה מושג על ידי כך שהאדם מוחק את עברו רווי החטא ושב לנקודת הפתיחה. ברם, צורת תשובה נעלה יותר היא השימוש בכוחות השליליים של העבר ותיעולם לכיוון חיובי (או בלשון הרב: "לשנות את כוחו הוֶקטוריאלי של החטא, את כיוונו ויעדו"[12]).
            כוחה של צורת התשובה הזאת נובע משני גורמים:
  1. דינמיות החטא: מפאת הדחפים העוצמתיים המובילים אדם לחטוא, אדם עשוי לגלות תוך כדי החטא שיש ברשותו רזרבות של כוחות ועקשנות שלא הכיר בהן קודם לכן. בתהליך התשובה, האדם יכול להשתמש בכוחות שנתגלו לו זה עתה על מנת לנסוק לגבהים אדירים יותר מאי פעם.
  2. עוצמת הגעגועים: כאשר אדם מבין לאיזה שפל דרדר אותו החטא, מתעוררת בקרבו ערגה כואבת לתחושת שלמות יחסית וקרבה לאלוקים שידע בעבר. בעודו חווה קרבת אלוקים ותחושת שלמות אישית, אדם יכול להפוך לשאנן ולחדול לשאוף לעלות מעלה. לעומת זאת, כאשר אדם מאבד תחושה זו, כאשר הוא חש מרוחק, נטוש ומוכתם, מתחיל האדם להעריך את מה שהיה לו ואבד.[13] תחושת ניגוד זו יכולה לשמש מקפצה לעלייה רוחנית, ובכך להפוך את החטא למקור רב עוצמה של צמיחה דתית.
          בשיעור זיכרון מוקדם שנשא לעילוי נשמת אביו (1945, הודפסה לימים בשם "קודש וחול"), קישר הרב סולוביצ'יק בין שתי צורות התשובה לרעיונות הכפרה והטהרה.[14] פירוש כפרה הוא שאף שהאלוקים "חייב" לאדם עונש על חטאו, הוא מוכן למחוק את "החוב" מפאת חרטתו הכנה של החוטא. אך חרף העובדה שהעונש אינו תלוי ועומד על ראש האדם, הזוהמה הרוחנית של החטא טרם נוקתה. הניקוי הרוחני מושג על ידי טהרה, שאינה תהליך על-טבעי של מחילה אלא יצירה מחדש של אישיות האדם מבחינה פסיכולוגית. אין מדובר רק בחרטה על החטא, אלא נטישת "דרך החטא"; הדבר דורש חשבון נפש ותיעול כוחות לכיוונים חדשים. הכפרה מקבילה לתשובה המוחקת את החטא ("ביעור הרע"); הטהרה מקבילה לתשובה המרוממת אותו ("העלאת הרע").[15]
            רעיון תשובת הטהרה סוגר עבורנו מעגל, שכן מהו הצירוף אם לא טיהור?  האדם מקריב לאלוקים את קיומו הגשמי, פעולותיו היומיומיות ומודעותו העצמית, ומקבל אותן בחזרה כשהן מטוהרות ומקודשות. בתחום הדתי, מודעותו של אדם לאי-שלמותו וליכולתו לשגות מנקה אותו מחוסר סובלנות צדקנית; יתרה מזאת, הכרתו בחטאו ובריחוקו מהאלוקים מביאה אותו לרוץ בחזרה לחיקו של האלוקים. כאשר האדם מבצע חשבון נפש מדוקדק וקפדני, הוא מאפשר לעצמו לגדול בכיוונים חדשים. אף שהרב, ביחס לתחומים אחרים, מדבר על כך שהתבוסה היא חלק מובנה בניצחון (מכיוון שאין ניצחון שלם לאדם המוגבל), בתחום הדתי נוכל לומר שהניצחון מובנה בתבוסה. ההכרה במפלה, במציאות החטא, היא כשלעצמה ניצחון המקרב את האדם לאלוקיו.
            לאמיתו של דבר, האמירה שהמפלה מובנית בתוך הניצחון דורשת שכלול. הרעיון שעבד ה' לעולם לא יוכל להשיג את שאיפותיו בשלמותן, שמחויבותו המוחלטת לאלוקים כרוכה בהכרח בתבוסת רצונותיו האישיים, נכונה רק ברבדים הנמוכים של התודעה הדתית. לעומת זאת, ברובד הגבוה ביותר, האדם מתגבר על הדיכוטומיה שבין החוק האלוקי שנכפה עליו מבחוץ ובין חופש ויצירתיות אנושיים – רעיון שנעיין בו בוביקשתם משם.[16]
 
לעיון נוסף
1.תפקיד השכל בהלכה:
2.המוסר במחשבת הרב:
3.הסכנה בחיים דתיים בלתי פדויים:
4.סובלנות דתית:
 
 
 
**********************************************************
 
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
**
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תש"ע
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: חיים שוורץ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                       http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * **
*
*
*
*
**
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
 
 
 
 
 

[1] כאן נעסוק בחוויית הידיעה הכללית; עיין בפרק 9 בנוגע להיבט החוויתי שבלימוד התורה.
[2] בתקופת לימודיו באוניברסיטת ברלין, עסק הרב סולוביצ'יק בלימוד פיזיקה ומתמטיקה (בנוסף לפילוסופיה) והיה בקי בתורת הקוונטים המוקדמת, כפי שניכר בספרו The Halakhic Mind. הרב השתדל להתעדכן בהתפתחויות בפיזיקה לאורך כל שנות חייו.
[3] בפרק 28 נראה שהרב מציע תיאורית מדע זו על מנת לתאר את פעילותו של איש ההלכה.
[4] עיין בפרק ב' בוביקשתם משם ובפרק 31 להלן. עיין גם בדבריו הקצרים והטעונים בוביקשתם משם, עמ' 220‑221, ובדיוננו בהם בפרק 34 להלן.
[5] וביקשתם משם, עמ' 134‑137.
[6] כפי שנדון בפרק הרביעי של עבודה שבלב; ראה פרק 20 להלן, לעיון נוסף, הערה 2.
[7] תעוזה שכלית וענוה שכלית חשובות לא רק בכל הנוגע למדע, אלא גם בנוגע ללימוד תורה. התעוזה מתבטאת בחידושי תורה, והענווה מתבטאת בקבלת חוקי התורה – מצוות שלא ניתן להבין את ההיגיון העומד מאחוריהן. עיינו למשל במאמר "בעניין סדר הפרשיות של רבנו תם" בשיעורי הגרי"ד על ענייני תפילין, כתיבת סת"ם וציצית, בעריכת הרב יאיר קאהן (ירושלים, תשס"ד), עמ' ריט-רכג. הענווה נדרשת גם בקבלת "אוטונומיית האמונה", כפי שנראה בפרקים 16‑18 להלן.
[8] כשאנו דנים בדגשים הסותרים המופיעים בכתבי הרב, אין להתעלם מהמרכיב הביוגרפי (שבו נדון בהמשך), אך לדעתי אין ליחס למרכיב זה חשיבות יתר על המידה.
[9] תנועת "רצוא ושוב" (ע"פ יחזקאל א, יד), שהינה כה מרכזית בחיים הדתיים, היא מוטיב עיקרי בוביקשתם משם, הנחשב לחיבורו ההגותי החשוב ביותר של הרב סולוביצ'יק.
[10] כאמור, הרב סבור שהאדם "שמעולם לא התמוטט" אינו קיים. לכן, בהינתן מציאות החטא, איש המעלה הוא זה אשר לאחר הנפילה מתעלה למקום יותר גבוה.
[11] עיין במאמרים "כפרה וטהרה" ו"ביעור הרע או העלאתו" בספר על התשובה; "קודש וחול", בעיקר עמ' 157‑162. עיין גם בפרק 22 להלן.
[12] "קודש וחול", עמ' 159, בשינוי מועט ע"פ המקור האנגלי.
[13] כמו כן, הרב נהג לומר בהספדים שאנו עומדים על ערכו של אדם עבורנו רק כאשר הוא אינו בקרבנו עוד.
[14] הרב כבר פיתח את ההבחנה בין כפרה וטהרה (במינוחים שונים) במכתב שכתב לאביו ב-1929: עיין באגרות הגרי"ד הלוי (ירושלים, תשס"א), עמ' כג-כה. הבחנה זו מרכזית גם בדיונו בנושא התשובה באיש ההלכה, עמ' 92‑97.
[15] בדרשות מאוחרות יותר, הכלולות בעל התשובה, הרב פיתח את שני צמדי הרעיונות (כפרה-טהרה, ביעור-העלאה) ועסק בכל צמד בנפרד. הקישור ביניהם נמצא במאמר המוקדם יותר, "קודש וחול". אני ממליץ לקוראים לעיין בדרשות התשובה הנוקבות ומעוררות ההשראה במלואן, משום שאי אפשר להעביר את תוכנן וייחודן בפסקאות בודדות.
[16] עיין בפרקים 33‑34 להלן.