08: המימד החוויתי ביהדות

  • הרב ראובן ציגלר
פרק 8 – המימד החוויתי ביהדות
 
חשיבות הפנימיות
            בעיני הרב סולוביצ'יק, התחום החוויתי-פנימי אינו פחות חשוב בחיים הדתיים מהתחום המעשי, ואף יתכן שדווקא בתחום זה מתחוללים מאבקיו הגדולים ביותר של האדם. השקפה זו מסבירה את עיסוקו האינטנסיבי של הרב במצוות כמו תפילה ותשובה, וזו גם הסיבה לנימה האישית והנלהבת העולה מכתביו. גם כאשר הרב דן בתלמוד תורה, המצטייר כעיסוק שכלי גרידא, הוא מקפיד להדגיש את המרכיב החוויתי.[1] כאשר אנו נזכרים בכך שהרב דגל בשיטת בריסק בלימוד תורה, המושתתת על שכל חריף ועיון מופשט, הדגש ששם הרב על הצד החוויתי שבלימוד נראה מפליא אף יותר.
            הסיבה לכך שהרב מדגיש את הפנימיות בחיים הדתיים כפולת פנים: הפנימיות היא עניין מרכזי ביהדות, והפנמיות חסרה ביותר בחייו הדתיים של האדם המודרני. הרב סולוביצ'יק מקדיש לבעיה זו מקום נרחב בדרשותיו. דוגמה לכך ניתן למצוא באחת מדרשותיו בנושא התשובה, דרשה שבה קונן על היעלמותו של "היהודי של ערב שבת" באמריקה:
אכן, יש שומרי שבת באמריקה... אבל, לא על השבת דואב הלב, כמו על "ערב שבת". שומרי שבת יש באמריקה, אבל אין בה יהודים של ערב שבת, ההולכים בכוונת הנשמה ובהמיית הלב לקראת שבת. יש לנו שומרי מצוות ביד וברגל ובפה – אבל כמה מעטים הם אלו היודעים עבודה שבלב מה היא! (על התשובה, עמ' 58).[2]
            הדלות הרגשית בחייהם הדתיים של רוב היהודים בתקופתנו מאוד הטרידה את הרב סולוביצ'יק. אף שלא היו לרב פתרונות פשוטים לבעיה מהותית זו, יכול היה להציע מספר השערות בנוגע לגורמיה:[3]
[1] הרבה האווירה הדתית, ספוגת התועלתיות השטחית, עושה, [2] הרבה הנטייה לצרמוניאליזציה [=טקסיות] – שהיא גם, לפרקים, וולגאריזציה – של הדת, גורמת, [3] והרבה העדר כושר אינטרוספקציה [=התבוננות עצמית] רצינית וחישוב חשבון עולם ונפש מסבב ("על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", בסוד היחיד והיחד, עמ' 419).
            הרב סבור שהבעיה אינה קיימת אך ורק בקרב  אלה שלא זכו להשכלה תורנית או שמחויבותם הדתית רופפת. הבעיה קיימת גם בקרב הדור הצעיר של תלמידי החכמים, והשלכותיה קשות מנשוא. חרף ידיעתם את התורה מבחינה שכלית, הם טרם חוו אותה "בהרגשה ה'חושית' החיה המרעידה והמרנינה לבבות" (שם, עמ' 408).
            על מנת לתאר מצב זה הרב משתמש בדימוי קבלי רב-תהודה: הדיאלקטיקה בין גדלות המוחין וקטנות המוחין.[4] הרב אהרן ליכטנשטיין הציג את גדלות המוחין כ"שכל רב-עוצמה במלוא כוחו ועמקותו, המשתלט על סביבתו ומשפיע עליה", ואת קטנות המוחין כ"תמימות פשוטה של ילד... הארכיטיפ לנפש תמה וחסרת אונים הנאחזת באביה ומוצאת נחמה בו ובאמצעותו".[5] אף שגדלות המוחין היא נקודת הפתיחה ההכרחית לתלמיד חכם, מי שלא ניחן בתכונות של ילד כדוגמת "הסקרנות התמימה, ההתלהבות הטבעית והחיפזון ואי-המנוחה הנפשיים" ("פליטת סופריהם", דברי הגות והערכה, עמ' 159), וכן בתחושות תלות ואמון בלתי מוגבל האופייניים אף הם לילד, אינו יכול לשאת תפילה או להאמין בלב שלם. למעשה, הוא אינו יכול לגשת אל האלוקים.
הגדול הוא פיקח יותר מדי. התועלתיות היא נר לרגליו. אין חווית האלוקים מצויה בבעלי פרקמטיה. רק הילד מבקיע את כל הגבולות והמצרים, המבדילים את הסופיות מן האין-סוף. רק הילד באמונתו הפשוטה ובהתפעלותו המתיזה ניצוצות יכול לקפוץ קפיצת פלא אל חיק האלוקים (שם).
            בקשר לדור הצעיר של תלמידי החכמים, המפגין מצוינות שכלית אך לקוי מבחינה חווייתית, כותב הרב שלא זו בלבד שהם חסרים מימד יסודי ביהדות, אלא שהם גם בדרך כלל אינם מסוגלים לפתח גישה מאוזנת ואוטנטית כלפי התורה:
מצד אחד, נוטים המה, צעירי אמריקה [הדתיים], לפעמים, לקיצוניות מופרזת, המבהילה בשחצנותה, ולעתים תכופות מתנועעים המה בכיוון מהופך ומסכימים לוויתורים ולהליכה בדרך ההתנגדות הקלה. במלה אחת, נבוכים המה בשבילי היהדות, ומבוכה זו היא בת תפיסת עולם וחוויית עולם בלתי משוכללות ("על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", עמ' 408).[6]
הדרישה ההלכתית לפנימיות
            לאחר שהציג את הצורך בקיום פנימי של המצוות, ממשיך הרב וממלא את כתביו ודרשותיו בתיאורים בלתי נשכחים של חוויות אלו.[7] אך פרט לדרשות העוסקות בנושא במישרין ודוגמתו האישית, אחד האמצעים החשובים והעוצמתיים שנקט הרב על מנת לקדם את הפנימיות בקרב תלמידיו היה למדנותו ההלכתית.
כאמור בפרק 6, הרב הגדיר קבוצת מצוות שאף שקיומן פנימי, הן דורשות באותה מידה מעשה חיצוני. מהמקורות המובאים בנספח לפרק 6 עולה בבירור שהרב הקדיש מקום נרחב לקבוצת מצוות זו, בעיקר בדרשותיו ובשיעוריו שבפני הציבור הרחב. נזכיר, שבין המצוות בקבוצה זו ניתן למנות בין היתר את מצוות אבלות, שמחת יום טוב, קריאת שמע, תענית, תפילה ושופר.[8] חשוב לציין ביחס לקבוצה זו שהחוויה אינה בבחינת "מידת חסידות" או תוספת על-הלכתית למעשה ההלכתי. אלא, החוויה מהווה חלק מהגדרתה הפורמאלית של המצווה ומרכיב חיוני במימושה – ומכאן נובעת עוצמת רעיון "הקיום הפנימי" עבור מי שאמון על שמירת ההלכה.
            ההבחנה (או "חקירה") בין המעשה החיצוני והקיום הפנימי היא כלי רב-עוצמה בפתרון בעיות הלכתיות רבות. בפרק 6, למשל, ראינו כיצד הבחנה זו עונה על השאלה מדוע המועדים מבטלים אבלות, כאשר השבת אינה מבטלת אבלות. שאלה ידועה נוספת שההבחנה עונה עליה קשורה לדברי הרמב"ם בפתיחת הלכות תשובה: "...כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני  הא-ל ברוך הוא" (א, א). מניסוחו של הרמב"ם משמע שאין מצוות תשובה, אך אם האדם מבקש לחזור בתשובה, עליו להתוודות בפיו בפני האלוקים. ולכן שאלו רבים: האין התשובה מצווה כשלעצמה?
            הרב סולוביצ'יק משיב שהרמב"ם מבקש כאן לפרט את פרטי מעשה המצווה, אך בבואו להגדיר את מהות המצווה בכותרת להלכות תשובה, הוא כותב, "מצוַת עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה". במילים אחרות, קיום המצווה הוא התהליך הממושך של תשובה פנימית, בעוד המעשה החיצוני הוא הוידוי. ללא המרכיב הפנימי, המעשה החיצוני מרוקן מכל משמעות.
כמו כן, הרמב"ם פותח את הלכות תפילה בתיאור מעשה: "מצות עשה להתפלל בכל יום" (א, א). אך בכותרת לחלק זה הוא מגדיר את ההלכה על פי מהותה: "לעבוד את ה' בתפילה בכל יום". קיום המצווה הוא עבודה שבלב, והוא חייב לבוא לידי ביטוי במעשה התפילה.
            הרב משתמש ב"חקירה" זו ובחקירות נוספות לא רק כדי לבאר הלכות מסוימות, אלא לפעמים גם כדי להסיק מסקנות רחבות יותר בנוגע לאופייה של היהדות ולטיבה של מערכת היחסים בין האדם לקונו. הדבר ניכר ביותר בעיסוקו בתפילה, שבה נדון בנפרד.[9] אך אם נשוב לדוגמה המוכרת של מועד המבטל אבלות, הרב מציין שתופעה דומה חלה אצל כהן גדול: כהן גדול פטור מדיני אבלות כמו יהודי במועד, אך פטור זה קיים עבורו במשך כל ימות השנה. לעומתו, מצורע ומנודה, שעקב מצבם נדרשים לנהוג מנהגי אבלות, חייבים להמשיך בהם גם במועד. הרב מקשר בין תופעות אלו על מנת ליצור תפיסה כוללת.
            המכנה המשותף ליהודי במועד ולכהן גדול במהלך השנה הוא שהם עומדים נוכח פני ה'.[10] קרבת אלוקים היא מקור השמחה העיקרי שיש לאדם, ולפיכך קרבה זו אינה עולה בקנה אחד עם העצבות שבאבל. האבל, המצורע והמנודה, לעומת זאת, חווים כולם תחושת ריחוק מהאלוקים, ולכך עליהם לנהוג מנהגי אבלות. האבל, אף שהוא חש ריחוק מאלוקים, עדיין מהווה חלק מהקהילה, ולכן עליו להצטרף לקהילה בשמחת יום טוב נוכח פני ה'. לעומתו, המצורע והמנודה הוצאו מן הקהילה, ולכן הם אינם חווים את שמחת שכינת ה' במלואה אף ביום טוב.
            למעשה, הדיון מורכב הרבה יותר ובנוי מדקויות נוספות.[11] לפנינו מקרה מובהק המחזק את טענתו של הרב סולוביצ'יק בספרו The Halakhic Mind (עמ' 91‑102) שמחשבת ישראל יכולה וחייבת לנבוע ממקורות ההלכה.
חובת המורה
            חרף כל מאמציו להעשיר את חייהם הדתיים והרגשיים של תלמידיו, ביכה הרב את מה שראה ככישלון להעביר כהלכה את הצד החוויתי שביהדות:
לפיכך אני מצהיר, כי יש בידי להצביע על אחד האחראים למצב הנוכחי, והוא אני בעצמי. אני לא יצאתי ידי חובתי כמורה דרך והוראה בישראל. חסרו לי הכוחות הנפשיים שמורה ורב זקוק להם, או נטול רצון הייתי, ולא הקדשתי את כל אשר לי למשימתי. בשעה שהצלחתי, במידה מרובה או מועטת, כמלמד ומורה במישור "גדלות המוחין" – תלמידי קיבלו ממני הרבה תורה, וקומתם האינטלקטואלית התחסנה והלכה וגדלה במשך השנים שבילו בסביבתי – לא ראיתי ברכה מרובה במעשי ידי במישור החוויתי. לא עלה בידי לחיות עמהם חיים משותפים, להתדבק בהם ולהעניק להם מחום נפשי. דברי, כנראה, לא הציתו את שלהבת י-ה בלבות רגישים. חטאתי כמרביץ תורה שבלב... אתי תלין משוגתי ("על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", עמ' 420).
בנוגע לוידוי זה, מעיר הרב ליכטנשטיין:
גם זו חלק ממורשת הרב. לא רק שיעורים מרתקים, דרשות מופלאות וחידושי תורה מבריקים, אלא גם הכרה כנה בכישלון - כישלון שהוא מתעלה עליו על ידי עצם ההודאה בו. בסגנונו הייחודי, אצילי ובאותו הזמן כה דמוקרטי, החדיר בנו הרב הן את תחושת שבריריות ההדר והן את תחושת הדר השבריריות. הוא לא הסתפק במסירת "תורת משה עבדי", אלא העביר גם את דמותו של משה רבנו במדרש כמרכיב ומפרק את המשכן בשבעת ימי המילואים – דמות אשר הרב פירש את משמעותה כתרכובת של תסכול שורשי, כמעט סיזיפי, עם תקווה לאחריתה.[12]
            וידויו של הרב המובא לעיל יכול לסייע לנו בפתרון חידה שהתעוררה בקרב רבים. בהתחשב בהערכה המרובה שרחש הרב למסורת הליטאית שדגלה באיפוק רגשי, מדוע חשף את רגשותיו בפתיחות שכזו בפני קהל שומעיו? הרב כותב במקומות רבים אודות הצורך לשמור על איפוק, לגונן על רגשותיו העמוקים של האדם מעיניו החטטניות של הציבור. הרב ספג גישה זו מהסביבה הליטאית הלמדנית שבה גדל.
            כדרכו בקודש, מעלה הרב אישיות שהוא מעריץ לדרגת מופת וטיפוס אידיאלי. בהספדו למנהיג המזרחי, הרב זאב גולד, בשם "בסתר ובגלוי",[13] מפתח הרב את דמותו של "איש ראש חודש". "איש ראש חודש" נקרא כך כי ראש חודש הוא יום שבו הקדושה הפנימית נסתרת מעין כל כמעט לחלוטין. אף שבראש חודש האדם מתנהל על פי שגרת יומו פרט להוספת מספר תפילות, התורה אוגדת אותו יחד עם שאר מועדי ישראל החשובים, וקדושתו הפנימית מתגלה במלואה רק בתחומי בית המקדש. באותו אופן, ישנם אישים שהלהט והקדושה המפעמים בלבם פנימה הוסתרו תחת חזות חמורת-סבר (כדוגמת אבי הרב) או תחת חזות זוהרת (כדוגמת הרב גולד). הרב סולוביצ'יק מודה שמאז ומתמיד הלך שבי אחר אישים כאלה, לא מעט בזכות החינוך שקיבל:
...מנעורי, לימדוני להבליג על רגשותיי ולא להפגין את המתרחש בעולמי האמוציונאלי. אבא מרי ז"ל היה אומר, כל שהרגש קדוש יותר וכל שהוא אינטימי יותר, טעון הוא יותר גניזה במעמקים... ואיזהו המקום המקודש ביותר אם לא קודש הקודשים של חיי הרגש? אם טוב לו לאדם, ולבו מלא שמחה וחדווה, יגלה רגשותיו להקב"ה, לפני ולפנים של הנשמה; שמה יודה לו ויתרפק עליו; אך בל יראה אותם לזולת, גזירה שמא יחלל מבט זר קודש קודשים זה. אם, להיפך, רע לו לאדם, חלילה, והוא נתון במיצר, במעבה סבל וייסורים, ומוצא את עצמו עזוב וערירי – יתוודה לפני ריבון העולמים, יבך לפניו ויתחנן לו לפנים מן הפרוכת, אך לא יגש הזר אל קדוש הקודשים, אולי יחלל באדישותו את קדושת הסבל האילם המעיק על האדם ("בסתר ובגלוי", דברי הגות והעכרה, עמ' 174).
            מדוע, אם כן, נקט הרב בצעד כה לא אופייני וחשף את רגשותיו במלוא עוזם במסגרת דרשותיו וכתביו? מדוע חזר ושיתף את קהל שומעיו ברגשותיו הכמוסים ביותר? לדעתי, ישנם מספר הסברים לתופעה זו:
1.
כל חפצי הוא לשמוע בעצתו של אליהוא בן ברכאל: "אדברה וירוַח לי" (איוב לב, כ). כי למילה המדוברת יש תכונה גואלת ללב נסער, והוידוי הוא מרגוע לנפש מתייסרת.
3.
            החברותא הנרקמת בין נשמות הרב והתלמיד, וכן בין דור לדור, עומדת בלב ליבה של המסורה. על פי הבנת הרב, היא גם עומדת בבסיס מושגי הנבואה והתורה שבעל-פה. למעשה, הרב חותם את יצירת המופת שכתב על החוויה הדתית, וביקשתם משם, בנושא זה ממש – שפע נפשו של הרב השופע אל התלמיד ומתמזג בו – על כל השלכותיו רבות הפנים.[16] לאור העובדה שהרב מעלה נושא זה על נס,  מובן מדוע בכתביו ובדרשותיו הוא עצמו עסק בתהליך זה של שיתוף עצמיותו עם הזולת – ונשכרים אנו ביותר מהחלטתו זו של הרב.
 
לעיון נוסף:
1.קטנות המוחין:
  1. "על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", בתוך בסוד היחיד והיחד, עורך: פנחס פלאי (ירושלים, תשל"ו), 403‑432; הודפס שנית בגרסה מקוצרת בדברי השקפה (ירושלים, תשנ"ב), 241‑258.
  2. "פליטת סופריהם", בדברי הגות והערכה, עמ' 137‑162.
  3. Abraham’s Journey, pp. 184-192.
2.תיאורי חוויותיו של הרב בקיום מצוות
  1. "תפילתם של יהודים", בתוך מעיינות: מאסף לענייני חינוך והוראה, עורך: חיים חמיאל, כרך ח - תפילה (מהד' שנייה, ירושלים, תשכ"ח), 9‑11;
  2. "ערב מהולל – ליל הסדר", זמן חירותנו, עמ' 13‑37;
  3. "ספירת הזמן", שם, עמ' 143‑149.
3.על קיומן הפנימי של המצוות:
  1. עיין בהסבר הכללי לנושא זה המובא בעבודה שבלב, עמ' 35‑39.
  2. לדיון בנוגע למצוות ספציפיות, עיין במקורות המובאים בנספח לפרק 6 לעיל.
  3. לגבי אבלות, עיין בעיקר בפרקים הבאים בספר מן הסערה: "אנינות ואבלות", עמ' 51‑58; "אבלות ישנה ואבלות חדשה", עמ' 59‑78; "שיעור בנושא מהותה של האבלות", עמ' 217‑239.
 
 
 

[1] פנים רבות לחוויית לימוד התורה, כפי שנראה בהרחבה בפרק 9.
[2] עם זאת יש לציין שהחוויה הדתית חשובה ורצויה כאשר היא כרוכה בקיום מצוות (בנדון דידן, הכנות לשבת) ונובעת מקיומן, ולא כאשר מדובר בחוויה כישות עצמאית וחסרת צורה. נעסוק בכך בפרקים 9 ו-10.
[3] הוספתי מספרים כדי להקל על הקורא.
[4] ראה לעיון נוסף, הערה 1.
[5] “The Rav at Jubilee: An Appreciation,” Tradition 30:4 (Summer 1996), 50 . הודפס מחדש בספרו  Leaves of Faith, vol. 1: The World of Jewish Learning (Jersey City, 2003), 196.
 
[6] עניין זה רלוונטי ביותר לדיוננו בפרק 6 בנושא צירוף החוויה הדתית.
[7] ראה לעיון נוסף, הערה 2.
[8] יש לציין שההבחנה בין המעשה החיצוני והקיום הפנימי חלה גם במצוות לא תעשה. ראה הרב מיכאל רוזנצוויג, "לא תחמד", בית יצחק יט (תשמ"ז), 214‑227.
[9] ראה פרקים 20 ו-21 להלן.
[10] ע"פ הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש א, י), מעמדו של הכהן הגדול נחשב כאילו "תמיד הוא במקדש".
[11] עיין במקורות המובאים בפרק 6, בעיקר בשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, חלק ב', עמ' 182‑196 ובוביקשתם משם, עמ' 209‑212, הערה 19.
[12] הרב אהרן ליכטנשטיין, “The Rav at Jubilee”, עמ' 55‑56. ראה גם את הדיון בנושא "מוסר התבוסה" בפרק 3 לעיל.
[13] מופיע בדברי הגות והערכה, עמ' 163‑186.
[14] Of Eagle’s Flight and Snail’s Pace,” Tradition 29:1 (1994), 31, n. 22.
[15] ראה פרק 19 להלן, העוסק בשאלה מדוע הרב סולוביצ'יק ראה צורך חינוכי בשיתוף אחרים לא רק בחוויותיו הדתיות, אלא גם בחוויותיו המשפחתיות.
[16] להרחבה בנושא, ראה פרק 2 לעיל העוסק בקהילת ההוראה, ופרק 34 להלן העוסק במושג המסורה.