וישלח | מ'יעקב' ל'ישראל'

"ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ה, כ"ח).

שנוי שמו של יעקב וברכת המלאך הם סיומה של הפרשה המופלאה שמרכזה - המאבק עם המלאך וסיומה - פגישת יעקב ועשיו.

מה פשר שנוי השם, ובמה הוא מהווה את תגובתו הנאותה של המלאך לבקשת יעקב לברכו? מה ברכה יש בשנוי שמו של אדם?

רש"י מבין, ששנוי השם הוא כביכול הצהרה אלוקית על כך שהברכות נפלו באמת ובתמים בחלקו של יעקב, ושמו החדש מוכיח זאת קבל עם.

בפירושו לפס' כ"ט: "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים".

פרשנים אחרים, כרס"ג וכרשב"ם, עוסקים אף הם בשנוי השם, אולם רק במשמעותו המלולית ולא בפשר המעשה.

ייתכן כי ניתן לעמוד על פשר הפרשה בדרך נוספת אשר תשפוך אור על ענין רחב יותר בספר בראשית.

פשט המשמעות של השם "ישראל" היא (כפי שעולה מרוב הפרשנים בצורה זו או אחרת) שר, שררה. שם זה מבטא שלטון, ואם כך, רק סמלי הדבר לקבל בשורה זו משרו של עשיו (לפי מדרש רבה ברש"י על אתר), שעמו נסב ויסוב המאבק על כך.

מכאן, קצרה הדרך להבין מה ברכה יש בשנוי השם, הברכה היא ברכת המלוכה, השלטון, ובזה מובן פירושו של רש"י, מתן שם המבטא מלוכה ושררה ע"י ה' הוא הבטוי המובהק להסכמתו לברכת יצחק "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (שם כ"ז, כ"ט).

אך כאן עלינו לרדת לעמקם של דברים. מדוע בוחר הקב"ה לבטא את ברכת המלוכה דוקא ע"י שנוי שמו של יעקב?

יתירה מזו, שנוי השם הן במקרא והן בנביאים, נתפס כסימן לשעבודו של המקבל ע"י הנותן.

מנהג זה נפוץ בעיקר בקרב מלכים כאשר הם ממנים מלכי חסות - פרעה נכה משנה את שמו של אליקום ליהויקים (מלכים ב' כ"ג, ל"ד) ונבוכדנצר מסב את שמו של מתניהו לצדקיה (שם כ"ד, י"ז). גם פרעה מלך מצריים קורא ליוסף בשם חדש בטרם יחל את תפקודו השלטוני במצריים (בראשית מ"א, מ"ה) (אם כי שם הקונוטציה שונה במקצת).

טעמו של מנהג זה פשוט - מתן שם מבטא בעלות, והמעשה מקבל משנה חשיבות כאשר מדובר בהמלכתו של אדם מחד, ומאידך הצורך להבהיר כי באותה מידה הוא ממשיך להיות עבדו של הממליך.

ייתכן כי זהו פשר שנוי שמו של יעקב, בד בבד עם קבלת הברכה על המלוכה.

הקב"ה בוחר לתת את ברכת המלוכה דוקא בדרך המוכרת כמתן שעבוד וזאת על-מנת להבהיר ליעקב ולבניו ולכל הדורות הבאים, בצורה חד משמעית, את מהותה של המלוכה בישראל.

כאשר הקב"ה בעצמו, בפרק ל"ה פס' י', מבשר ליעקב על שנוי השם, ומיד אחר כך הוא מברך אותו "ומלכים ממך יצאו" (פס' י"א), בפס' י' מבינים מפרשים רבים, ובהם רש"י והחזקוני והספורנו, את פשר השם "ישראל" במשמעות של שלטון ושררה.

אך הברכה באה ע"י החלפת השם. בטרם באה ברכת המלוכה המפורשת, באה הרמיזה במשמעות השם החדש שנתינתו עצמה מהווה דוקא את ההיפך מכך - שעבוד!

הסתירה שבאה כביכול לידי בטוי במעשה זה - מתן ברכת מלוכה בדרך של שעבוד - מלמדת יותר מכל על מהותה של המלוכה בישראל, בד בבד עם מתן ברכת המלוכה ליעקב, הקב"ה מבהיר לו שמלכות בישראל הינה עבדות ושררה כאחד, ומלך - הינו עבד ה' על כל המשתמע מכך.

בזה מבהיר הקב"ה את משמעותה של המלוכה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

מלוכה בישראל היא מלוכה על העם, ועבדות מוחלטת לקב"ה.

(רעיון זה, העוסק בשתי הבחינות במלוכה בישראל, נלמד ולובן בישיבה לאורך זמן, בשעוריו של הרב מרדכי סבתו בספר שמואל).

גישה זו של שנוי שם בטרם ברכת מלוכה, עולה גם בפרק י"ז בבראשית בפס' ה', ו'. לפני מתן ברכת המלוכה בפס' ו' "ומלכים ממך יצאו" - מופיע שנוי השם בפס' ה' כהקדמה לכך "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך".

כך גם כאשר הקב"ה מברך את שרה "מלכי עמים ממנה יהיו" (בפס' ל"ז שם). בפסוק המקדים זאת הוא משנה את שמה "ויאמר אלוקים אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (פס' ט"ו שם) - שנוי השם מקדים את ברכת המלוכה.

בכל ספר בראשית[1] מתלווה שנוי השם לברכת המלוכה. כבר בראשית הופעתו של מוסד זה על במת ההסטוריה של עם ישראל, מובהרת באופן חד משמעי מהותו הייחודית בקרב העם הזה בשונה מעמים אחרים[2].

אין קיום למלוכה, או למלך בישראל, ללא מלכות ה'. סופו של מלך הכופר במלכות ה', ואינו מבין את מהותה של מלכות בישראל, לאבד את מלכותו שלו, כפי שלומדים אנו בספרי הנביאים.

גם במשמעותו המלולית של השם "ישראל" ניתן להבחין בכפילות הזו ישר-אל, כלומר ישר - הווה אומר יטיל שררה, אך מאידך שר-אל, כלומר: שרו של אל, המלך מטיל שררה מכח היותו שר-אל, שרו של ה'.

משמעות שנוי שמו של יעקב הוא איפוא ברכת המלוכה, ואכן זו ברכתו של המלאך הנענה לדרישת יעקב לברכו, אלא כאמור, ברכת המלוכה באה דוקא ע"י שנוי השם לנוכח משמעותה כפי שהוסברה לעיל.

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו

והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א', כ"א)

 

---