08: מצות משלוח מנות בפירות שיש בהן קדושת שביעית

  • הרב שלמה ברין

מצות משלוח מנות בפירות שיש בהן קדושת שביעית* / הרב שלמה ברין

כתבו בעלי התוס' (סוכה לט, ע"א ד"ה שאין) - "אין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית".

ואמנם, הריב"צ ז'ולטי זצ"ל, בספרו "משנת יעבץ" (חלק המועדים סימן פ) כתב לאסור משלוח מנות איש לרעהו בפורים, בפירות שיש בהן קדושת שביעית. ונימוקו עימו: הגמ' בע"ז (סב, ע"א) אוסרת לשלם שכר לפועלים מפירות שביעית. ומבארת איסור זה: "נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית, והתורה אמרה 'לאכלה' - ולא לסחורה". והיות שבמשלוח מנות הוא פורע חוב שציווהו חכמים לתת לחברו, הרי זה "סחורה" האסורה.

ברם, לענ"ד, ואף שאין בכוונתנו להשיב את הארי, יש מקום לדון במסקנה זו בכמה פנים, ועל זה נעיר מספר הערות.

א. האיסור כחוב ממוני

האיסור לסחור בפירות שביעית, ובכלל זה פרעון חוב, חל כאשר בסיס חובת הפרעון הוא שיעבוד ממוני, דוגמת שכר פועלים. סילוק החוב הוא, איפוא, סילוק שעבוד ממון הגורם רווח ממוני והמוגדר כפעולה עסקית. אולם, במצוות משלוח מנות איש לרעהו, מי תקע לידינו שיש כאן חובה ממונית ביסודה ושקיומה מהווה סילוק חוב ושעבוד? והגם שבמתנות כהונה וכן בחלק ממתנות עניים מצינו כדבר הזה, אין הכרח לומר כן במצות צדקה או הלוואה. כ"ש במצוות משלוח מנות, שיסודה איננו חוב ממוני, שהרי אינו חייב ומשועבד למאן דהוא אלא למצוות חכמים בלבד. בזה לא כלול איסור סחורה ופרעון חוב.

ב. הגבלות באיסור הסחורה

לדעת בעלי התוס' בכמה מקומות ועוד ראשונים, איסור סחורה בפירות שביעית מוגבל ומסויג לצורה מסוימת של "סחורה", ולא כל פעולת מכירה נאסרת אוטומטית. וכאן נוסיף מעט פרוט:

א. רש"י סובר (סוכה ל, ע"א ד"ה אין מוסרים דמי פירות) שהאיסור הוא "להצניע לאחר שביעית ולהעשיר". נמצא, שקיימים שני תנאים לאסור: 1. להצניע לאחר הביעור; 2. להעשיר.

ב. תוס' (סוכה שם, ד"ה וליתיב) מעלה כאפשרות שהאיסור חל במי שקונה מחברו בזול ומוכר ביוקר כדי להרוויח. מכאן, שהמכירה - ה"סחורה" נושאת אופי עיסקי-רווחי מובהק.

ג. לדעת הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ריש פרק ו) מותר למכור מעט מפירות שביעית. רק כאשר המכירה היא בהיקף גדול, חל איסור "סחורה". כך ניתן אולי להבין גם מסגנון התוס' (ע"ז סב, ע"א ד"ה נמצא)[1].

לאור ההגבלות הנ"ל באיסור סחורה, נוצר קושי בעצם איסור פרעון חוב המתחדש מן הגמ' בע"ז הנ"ל, שהרי כל עיקרו של איסור פרעון חוב זה, יסודו באיסור "סחורה", ואם הגדרת "סחורה" מצטמצמת לפעולות עסקיות מובהקות, כמו "להעשיר", למכור בהקף וכד', אין סתמא דפרעון חוב, כמו תשלום שכר לפועלים, כלול בהגדרה זו.

כשהקשיתי קושי זה למו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א הציע הרב להבחין בין פעולה שהרווח מתקיים בפירות עצמן (פרעון חוב), לבין פעולת מכירה, בה הפירות משמשים כאובייקט ליצור פערי מחירים, והרווח בא כתוצאה ישירה מפער המחירים ולא מגוף הפירות.

אך יתכן שניתן להציע פתרון אחר: עדיין, כל איסור סחורה שהוא הינו אך ורק בעל אופי מסחרי-כלכלי מובהק, אלא שתשלום שכר פועלים מהווה חלק ממערכת כלכלית של תשלומי שכר עבודה. פרעון חוב שכזה, הנוגע לעסקת שוק מובהקת, כלול באיסור סחורה לפי ההגדרות הנ"ל.

אם אכן כנים הדברים, נמצאה הדרך לקיים מצות משלוח מנות בפירות שביעית ללא מכשול ומוקש. שהרי, אפילו אם נניח שמצווה זו יוצרת חוב ושעבוד ממוני, אין היא שייכת למערכת כלכלית או עסקית טהורה שאותה יש לאסור, אלא שייכת למערכת של קיום מצוות ודינים. ואעפ"י שיש למצווה זו השלכה ותוצאה ממונית נושאת רווח, אין בכוח השלכה נלווית שכזו לשוות למשלוח מנות אופי של "סחורה" לפי ההגדרות הנ"ל.

ג. שיטת הרמב"ן

הרמב"ן בחידושיו לע"ז (סב, ע"א ד"ה נמצא) מבאר דין איסור סחורה ופרעון חוב מפירות שביעית, וז"ל:

דרחמנא אמר בפירות שביעית לאכלה ניתנו ולא לדבר אחר, לפיכך אסור ליקח בפירות שביעית כל דבר שאינו נאכל. אבל דבר הראוי לאכילה ודאי לוקחין... וטעמא דמילתא דדבר הראוי לאכילה הואיל ונתפס בקדושת שביעית, מותר ליקח בפ"ש. אבל דבר שא"ר לאכילה... אסור, דכיוון דדמי הפירות אינו נשארים בידו ואינו נתפסים הויא לה סחורה.

בביאור דבריו נראה, שיסוד איסור סחורה הוא ביטול האכילה, וכל מאכל שבעליו מוציאו מקדושתו מייעדו להאכל לצורך אחר, כמו דבר שאינו ראוי לאכילה. סחורה, פרעון חוב ודומיהם כלולים הם באיסור.

והנה ברור, שהרמב"ן כאן צועד עפ"י דרכו הידועה בהשגותיו לסהמ"צ של הרמב"ם (השמטות, מ"ע ג). שם טוען הוא שיש מצוַות עשה דאורייתא של "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ונכפלה זאת המצוה באמרו "ואכלו אביוני עמך". ובקיצור: מ"ע היא לאכול פירות שביעית. סחורה ופרעון חוב בפירות שביעית מהווים ביטול עשה (עיין סוכה מ, ע"ב תד"ה אבקה, שכתבו ד"לאכלה ולא לסחורה" הוא "עשה בעלמא"; ובתוס' ע"ז סב, ע"א סד"ה נמצא, משמע שאיסור סחורה הוא מדרבנן לתרוץ אחד, ולתרוץ אחר - איסור מדאורייתא).

לאור דברי הרמב"ן האלו, יש מקום לכאורה לסבור, שבקיום מצוַות משלוח מנות יש ביטול של מצוות עשה של "לאכלה" כיוון שהפירות מיועדים לאכילה, ולא לקיום מצווה או לפרעון חוב.

אלא שכאן נזקקים אנו לאופיה של מצות משלוח מנות בפורים.

ב"תרומת הדשן" (סימן קיא) מובאת שאלה אודות אנשים השולחים לחבריהם בפורים חלוקים, סדינים וכיו"ב - האם יוצאים ידי משלוח מנות או לאו, והשיב: "יראה דאין יוצאים בהן, דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וסיפק לקיים הסעודה כדינא כדמשמע בגמ' (מגילה ז, ע"ב)... אלמא דטעמא משום סעודה היא... ותו נראה דלא אשכחו בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי וכן דקדק הרמב"ם בלשונו...".

נמצאנו למדים, שלדעת המהרי"א הגדרת משלוח מנות היא כחלק מקיום הסעודה ובעבורה, וזהו עיקרה של מצווה. ולפי"ז ברור לחלוטין, שאין מעשה משלוח מנות גרוע ממצוות "לאכלה". אדרבה, בעבור האכילה הוא, וא"כ אין כאן לא איסור ולא בית מיחוש[2].

ד. שיטת הרמב"ם

נראה להציע בשיטת הרמב"ם, שפרעון חוב איננו כלול באיסור סחורה, ואיסור סחורה ופרעון חוב הם שני עניינים החלוקים זה מזה. כלומר: איסור סחורה בפירות שביעית הוא דין בסחר-מכר, שהתורה אסרתו כפעולת מסחר מובהקת. ואולי אף לקונה נאסר, כמי ששותף למעשה המסחר (כך סובר "המקנה" בקידושין נב, ע"א, שאיסור סחורה חל אף על הקונה. ובנוב"י הכריע שהאיסור על המוכר לבדו, ועיין מהדו"ק אבה"ע נז).

ברם, איסור פרעון חוב הוא דין אחר, שמהותו איננה הפעולה כשלעצמה, אלא הסטת הפירות מיעדן ליעד שאיננו לאכילה, כהבנת הרמב"ן הנ"ל באיסור סחורה. ייתכן שאיסור זה הוא מדרבנן בלבד, בעוד שאיסור סחורה הוא מדאורייתא, אע"פ שלא מפורש ברמב"ם כך. ואע"פ שזו גמרא ערוכה במסכת ע"ז הנ"ל, שאיסור פרעון חוב כלול באיסור סחורה, תמך הרמב"ם יתדותיו בירושלמי, כפי שיבואר להלן.

כדי שלא ייחשב הדבר תמוה, נביא כמה ראיות בקצרה:

א. בירושלמי (דמאי ריש פרק ג) גרסינן: "אחד שביעית ואחד מעשר שני אין נפרעין מהן מלוה וחוב". משמע, שבני-מערבא כללו איסור פרעון חוב בשביעית ובמעשר שני בחדא מחתא. ומשמע בפשטות, שהן פירות שביעית והן פירות מעשר שני עומדים על יסוד אותו איסור, אע"פ שבמעשר שני לא נאמר איסור סחורה, ולא דרשו חכמים "לאכלה ולא לסחורה" אלא בשביעית בלבד! מוכח איפוא מהירושלמי, שפרעון חוב בשביעית לא קשור עם איסור סחורה אלא עם פרעון מעשר שני.

וטעם הדבר הוא שהן בשביעית והן במעשר שני קיים יעד ברור ומוגדר לפירות - אכילה (אמנם במעשר שני אכילת מחיצות, וקדושת מעשר שני בפירות גבוהה יותר מקדושת שביעית, אפילו לר"י הסובר שמעשר שני ממון הדיוט). פרעון חוב הוא הסגת היעד של הפירות לאחור, וזהו איסור משותף לשביעית ומעשר שני, שאינו קשור לאיסור סחורה שנאמר על מעשה מסחר דווקא.

ב. איסור סחורה מובא ברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ו, א. בהלכה י שם מובא איסור פרעון חוב בתוך רשימת איסורים נוספים, שאינם שייכים לסחורה: "דמי שביעית אין פורעין מהן את החוב, ואין עושין מהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולים ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת... וכן אין לוקחין מהן עבדים וקרקעות... ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות (מקור הדברים במשנה שביעית ח, ח)... ואין סכין כלים ועורות בשמן של שביעית, ואם סך - יאכל כנגדו". רשימה דומה לזו כתב הרמב"ם אף בהלכות מעשר שני (ג, כא), וכן בהלכות מתנות עניים (סוף פרק ו), ומקור הדברים גם בתוספתא בפאה, במעשר שני, בדמאי ובתרומות.

יוצא, א"כ, שאיסור פרעון חוב איננו קשור עם פעולת סחורה, אלא חלק מאיסור כללי יותר, הנוגע גם למעשר שני ולתחומים נוספים, כפי שהוסבר והתבאר לעיל.

והנה, חזרנו שוב למה שכתבנו למעלה, שאם מצוות משלוח מנות שייכת במהותה לסעודה ואכילה, אין לאסור לקיימה בפירות שביעית, שהרי אין בה משום פגיעה בייעוד ובקדושת הפירות.

ה. בשאלת אופיה וגידרה של מצוות משלוח מנות

כבר הוזכרה לעיל תשובת המהרי"א, אלא שיש להוסיף עוד בדבר, ומקוצר היריעה נזכיר את הדברים על קצה המזלג:

הרמ"א בהלכות מגילה (תרצה, ד) אומר, שאם אדם שולח לחבירו משלוח מנות והלה אינו רוצה לקבלו (או שמוחל) - יצא ידי חובה. וכבר הקשה ה"פרי-חדש" שם, מניין לרמ"א דין זה, דשמא קיום המצווה הוא רק כשקיבלם המקבל?

בביאור מחלוקתם, כתב החת"ס (בשו"ת, סי' קצו), שלדעת הפר"ח עיקר מצוות משלוח מנות הוא הכנה לסעודה והרווחה, שמא לא תספיק לו סעודתו, ועל כן אינו יוצא ידי חובה אלא א"כ קיבל חבירו ממש. אולם לדעת הרמ"א, עיקר המצווה הוא להרבות שלום וריעות בין אדם לחבירו, ודי לו במה שרצה לתת, שהרי גילה חיבתו לחבירו, ויצא בכך ידי חובה.

בבאור הלכה (סי' תרצה) בשם ה"חיי אדם" מובא, עפ"י הירושלמי, שאם איש עשיר שולח דבר פחות-ערך אינו יוצא בזה ידי משלוח מנות. ובספר "משנת יעבץ" הנ"ל מובאים דברי הריטב"א במגילה ז, ע"א, שהדבר תלוי בגירסאות בסוגייה שם, האם אזלינן בתר נותן או בתר מקבל (ע"ש בפירוש הסוגייה, בהגהות הגר"א וברש"י). והעלה, שאם הטעם הוא להרבות שלום וריעות, אזי כשהשולח עשיר אינו יוצא י"ח אם שלח דבר מועט ופחות, אע"פ שהמקבל הוא עני, אך אם הטעם הוא הרווחת הסעודה למקבל, הרי שבתר מקבל אזלינן, ואם המקבל עני - יצא ידי חובתו גם בדבר מועט.

 


* סיכום שיעור שהועבר באדר תשמ"ז. פורסם ב"דף קשר" גליון 124 .

[1]. ומלשון הרמב"ם בפירושו למשנת שביעית (ז, ג) אנו למדים, שכל מה ש"נעשה בדרך מקרה" איננו כלול באיסור סחורה. וכן משמע אולי מתוס' בסנהדרין כו, ע"א ד"ה ימכרו.

[2]. ואמנם, אולי יטען הטוען שמצוות "לאכלה" היא מצוה פרטית המוטלת על הבעלים המחזיק בפירות, ומשנתחייב כבר בהם לאכלה, שוב אסור לו לעשות מעשה שימנע ממנו אישית קיום אכילה בהם, אך אין טענה זו מסתברת כ"כ שהרי, הגה עצמך, וכי אסור לו לאדם להאכיל את חבירו בפירות שביעית? ועוד, בפסוק נאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - לשון רבים, שאי"ז מצות אכילה המוטלת על היחיד דווקא.