08: על חטא שחטאנו לפניך ביצר הטוב

  • הרב מאיר מדן

 

על חטא שחטאנו לפניך ביצר הטוב* / הרב מאיר מדן ז"ל

בפרשיות של שני החדשים האחרונים, למן אמצע ספר שמות, מעסיקה התורה אותנו במעשה הקמת המשכן: תוכניתו, השתתפות העם והאומנים בעשייתה, הכנות לעבודה במשכן, וכאן אנו מגיעים לסיום המעשה הגדול ביום השמיני למילואים, בראש חודש ניסן של השנה השנייה ליציאת מצרים, כעשרה חודשים אחר מעמד הר סיני.

זו הפעם השנייה, שהעם כולו זוכה לגילוי השכינה: "כי היום ה' נראה אליכם" (ויקרא ט, ד), "וירא אליכם כבוד ה'" (שם, ו). בפעם הראשונה נגלה כבוד ה' לעם בהר סיני בקבלת התורה: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"; ובפעם השנייה כאן, בחנוכת המשכן: "וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

וכבר לימדונו מפרשי התורה, ובראשם הרמב"ן, כי המשכן נועד להמשיך את תפקידו של הר סיני, מעין הר-סיני מיטלטל. ושמו מעיד על תעודתו - "אוהל מועד", "המשכן", היינו מקום שבו ה' נועד אל בני ישראל, מקום שעל ידו הוא שוכן בתוכם, כפי שנאמר בראשית הציווי על הקמתו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח).

וכבר ציינו המפרשים, כי פרטים רבים מן הנאמר במעמד הר סיני נאמר במשכן. נאמר בהר סיני: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן"שמות כ"ד, טז). ונאמר במשכן: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד... ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (שמות מ', לד - ויקרא א, א).

ועוד דבר אחד, שמצאנו במעמד קבלת התורה - מצאנו מקביל לו כאן בחנוכת המשכן. אלא ששם נאמר הדבר כאזהרה, וכאן נתקיים בפועל: "והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו... וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה'". ואכן נזהרו שם הכהנים והעם ולא היה בהם פרץ.

כאן, בחנוכת המשכן, אירע אותו אסון, שנמנע ולא אירע בקבלת התורה: שני הכהנים המשוחים, הנבחרים בעם, נדב ואביהוא בני אהרן נכשלו במעשה, "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'"ויקרא י', ב).

ואל יהא הדבר קל בעינינו. שני הנכשלים והנענשים לא היו חלילה מקלי עולם, אלא גדולי ישראל, שלפי פירוש חז"ל אף משה רבינו הודה ואמר אל אהרן: "עכשיו אני רואה, שהם גדולים ממני וממך".

ועוד אמר: "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש, ועל פי כל העם אכבד"(ויקרא י', ג). והקשו חז"ל, היכן דיבר ה' כדבר הזה. ואמרו:

דכתיב (שמות כ"ט): ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, אל תקרי 'בכבודי', אלא 'במכובדי'. דבר זה אמר הקב"ה למשה, ולא ידעו, עד שמתו בני אהרן. כיוון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה. (זבחים קטו ע"ב)

והוסיפו שם חז"ל ודרשו:

מאי דכתיב 'נורא אלהים ממקדשך'? אל תקרי 'ממקדשך' אלא 'ממקודשיך' - בשעה שהקב"ה עושה דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל. (שם)

ומה באו ללמדנו בזה? - שני דברים, והם עיקרים גדולים:

האחד - שמפני כבודו ומוראו של המקדש אין ה' חס גם על גדוליו וקדושיו. אדרבא, ככל שגדול האיש - גדול עונשו.

הדבר השני - שגם גדולים שבגדולים עשויים להיכשל, ובייחוד בעניין העומד ברומו של העולם, כמורא המקדש, ובשעה שהם עוסקים בעבודת הקודש.

וכפי שפירש אבן עזרא "וימותו לפני ה' - כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו" (פירושו לויקרא י', ב). כלומר: בא הכתוב לציין, כי מה שעשו עשו לשם שמים, והוא שקרא הכתוב למותם "וימותו לפני ה'".

מה היה חטאם של שני הכהנים הקדושים? - על כך דעות שונות לרבותינו: שהורו הלכה בפני משה, כלומר שעשו מעשה על דעתם, ולא שאלו לרבם; או שנכנסו לפני ולפנים; או שהקרבה עצמה לא היתה ממצוות ה'; או שלקחו אש מעל המזבח, ולא חיכו לאש שתרד מן השמים; או שהיו שתויי יין... ועוד ועוד דעות במדרשים ובמפרשים.

ולא נתכוונו רבותינו חלילה לגבב חטאים ולטפול אותם בשני הכהנים המשוחים. ידעו רבותינו, כי צדיקים גדולים היו השנים, וכי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, וניסו לדייק ולהבין מלשון הכתובים, מה היה אותו המשגה, שבא עליו עונש כבד זה.

רצו חכמים למצוא אותו, כדי ללמד ולהזהיר אותנו מאותם מכשולים, שקרובים אלינו כל כך, ושמצויים הם על כל צעד וצעד, ושאנו עשויים להיכשל בהם על נקלה, ובייחוד כשנדמה לנו שכוונתנו ומעשינו לשם שמים. הלא אנו מתוודים ביום הכיפורים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", ואינו עולה על דעתנו כלל להתוודות ולבקש מחילה על חטא שחטאנו ביצר הטוב. גם ביצר הטוב עשוי אדם לחטוא! - זו כוונה אחת בדברי חז"ל, שהרבו לנסות למצוא חטאים שונים, שאולי חטאו בהם נדב ואביהו.

ועוד כוונה להם בזה: להבליט לפנינו את חומרתו של מורא מקדש. ומורא מקדש מצוות עשה הוא, והרבה הלכות תלויות בו. ואמר הרמב"ם:

מצוות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר "ומקדשי תיראו" ולא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציוה על יראתו. (הל' בית הבחירה, ז, א)

ומכאן גם המצוה לשמרו, מצוות עשה, וגם מצוות לא תעשה שלא לבטל שמירתו ולא להתרשל בה, והרבה הלכות תלויות אף באלו.

כאלפיים שנה קיימנו תורה מצוות מתוך היסח הדעת מן המצוות התלויות במקדש, והצטדקנו באמרנו "ומפני חטאינו גלינו... ואין אנו יכולים". כל המתרחש לעינינו בשנים האחרונות הריהו אות גלוי, כי לא רחוק היום, ועניינים אלה אף הם לא יהיו עניינים רחוקים ומופשטים. אולם כבר נאמר כאן לא פעם - עלינו לרצות בכך בכל לבנו. רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, וחלק ניכר ורב בהן הן אותן מצוות, שהתרגלנו שלא לקיימן מחוסר יכולת.

נזכור נא מה שאמר הנביא:

והיה משכני עליהם והייתי להם לא-להים והמה יהיו לי לעם. וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם. (יחזקאל ל"ז, כז-כח).

משכן ה' בתוכנו הוא התנאי לכך, שבאמת יהיה ה' לנו לאלהים ואנו נהיה לו לעם, ושנדע אנו וידע העולם, כי ה' מקדש אותנו. זהו התנאי! ואם נרצה בו בלב שלם ובנפש חפצה - ה' יקיימנו בידנו. שהרי העיד על עצמו: "רצון יראיו יעשה". והלוואי ויעשו יראיו שיהא רצונם כרצונו.

 


* מתוך דברים שבכתב, לש"ק פרשת שמיני, שנת תש"ל.