08: שופר של חירות

  • הרב יהודה שביב

שופר של חירות* / יהודה שביב

א

כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות שופר ה"א:

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב של ראש השנה? - תשע תקיעות. לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלש פעמים וכל תרועה פשוטה לפנים ופשוטה לאחריה. ומהי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן, בין בר"ה בין ביום הכיפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן: תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה; תקיעה תרועה ותקיעה1.

מסתבר, כי השוויון, שנמסר מפי השמועה, בין תקיעות של ר"ה לתקיעות של יובל, מתייחס לא רק לפן המספרי-טכני, אלא מלמד גם על דמיון שבמהות. וכשם ששופר של יובל בשורת חירות ושחרור נשמעת ממנו2, כך אמורה להישמע שמץ מאותה חירות בכל שנה ושנה בעת התקיעות שבראש השנה.

אכן עדות בידינו אודות שחרור שחל בר"ה. עדות הנזכרת במזמור של יום3, מזמור פא בתהילים:

עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (ו)

הסירותי מסבל שכמו, כפיו מדוד תעברנה (ז)

וזו עדות שבעל המזמור כורך אותה עם יום התרועה:

תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו (ד)

כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (ה)

מכאן למסורת שהיתה מקובלת על חכמי ישראל כי "בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים" (ר"ה י, ע"ב). ושחרור זה שלו היה סימן לבניו שהיו משועבדים במצרים ו"בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים"4 (שם יא, ע"א).

באמת, לא רק יציאה לחירות אירעה ליוסף, אלא מהפכה שלימה: מבירא עמיקתא לאיגרא רמה "כי מבית הסורים יצא למלוך" (קהלת ד, יד)5.

ב

ממה אמור אדם מישראל להשתחרר ביום ראש השנה? הוי אומר: מכבלי עוונות, שאין לך שעבוד כבד מזה6, שיותר מן הקלקלה שבמעשה החטא, פועל החטא להרע בכח המשעבד שבו. כביכול שרוי האדם בדינמיקה של הידרדרות ("עבירה גוררת עבירה") וככל שהתאוצה גוברת קשה עליו יותר ויותר לעצור, עד...

עד בא יום ראש השנה. יום בו נוצר בשעתו אדם הראשון והוא נוצר בצביונו ובקומתו7 בלא סבל ירושה של חטאות נעורים ודורות קודמים. ואותו אור של בריאה חדשה שהאיר אז ביום א' תשרי הראשון, חוזר ומאיר בכל שנה ושנה ומאפשר לו לאדם להיפטר מהנטל המכביד והמשעבד של עוונות ולהתחדש כמוהו כאדם הראשון אז.

מסתבר כי זהו שביקש דוד במזמור תשובתו:

לב טהור ברא לי אלהים

ורוח נכון חדש בקרבי (תהלים נא, יב)

בקול שופר של יובל מתבשרים עבדים על שחרורם; בקול שופר של ראש השנה מתבשר כל אחד מישראל על אפשרות שחרורו שלו מעבדותו שלו8 .

ג

"כל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה". מסתבר שבסדר תקיעות זה יש רמז9 למהלכו של עולם ולמהלכו של אדם. בתחילה "עשה האלהים את האדם ישר" (קהלת ז, כט). ביטוי לכך - תקיעה; קול ישר ופשוט. דא עקא "והמה בקשו חשבנות רבים" (שם), ישרותו של האדם נפגמה בעקבות החשבונות הרבים והמסובכים שאדם ביקש. ביטוי לאותם סיבוכים - שברים; היַשרות האחת האחידה מתרסקת לרסיסים רסיסים.

אף אלו, הרסיסים, נחלקים לשניים: שברים תרועה. זאת בשל ש"נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמייללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג ליבו מדבר גדול, או שניהם כאחד, האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה... שכן דרך הדואג מתאנח תחילה ואחר כך מילל, ולפיכך אנו עושין הכל" (הלכות שופר ג, ב).

אף אנו נרמז לפי דרכנו: השברים, קולות האנחה, הם אנחות של דאגה וחששות ופחד. ויש שהחטאים, גם במשמע של הַחְטָאות - תולדות פחד הם "פחדו בציון - חַטָּאים". משתכפו הדאגות והפחדים הניבו הַחְטָאות וחטאים אז מקום ליללות שבר על ערכים שהיו ואינם.

אכן סופו של דבר עתידות הפרודות להתלכד והקולות השבורים והמרוסקים יתאחדו שוב לקול אחד פשוט וישר, כאשר בראשונה.

ד

אך שלא כיַשרות הראשונה ישרות אחרונה. ראשונה - כל כולה יצירתו של האלהים. השניה שניים שותפים בה: אלהים ואדם. שכן בשנייה מקופלים וטמונים כל אותם רסיסים שברים ומשברים בעיות וצרות סיבוכים ותסכולים ואף חטאים וכשלונות.

זו הבשורה העולה מתקיעות ראש השנה: היכולת שניתנה לאדם לחזור לישרותו ולהמליך עליו ועל כל העולם כולו את המלך האוחז בידו מידת משפט.

 


* שיחה שנאמרה באלון שבות בליל ב' של ר"ה שדמ"ת.

1. יסוד הדברים במדרש ההלכה (תו"כ אמור ובהר) ובתלמודים (בבלי ר"ה, לג ע"ב; ירושלמי ג, ה). ובמשנה (ר"ה ג, ה) שנינו: "שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות". למרות השוויון שבין התקיעות הרי יש הבדל במהות המצוה, שבר"ה המצוה היא לשמוע (לדעת הרמב"ם וזו שירה ההלכה) וביובל המצווה לתקוע. ואף זה הבדל, שביובל מצוה כפולה היא: על בי"ד ועל כל אחד ואחד, ואכמ"ל בכל זה.

2. "כיוון שהגיע יוה"כ תקעו בי"ד בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן" (ר"ה ח, ע"ב).

3. במעשה רב הנספח לסידור הגר"א אות רח: "שיר של יום לר"ה ב' ימים - פ"א, הרנינו. ואומרים אותו בבוקר אחר שיר הכבוד.

4. מי שהיה נתון בבית הסוהר משועבד היה. כפי שעולה מהקבלת הכתובים "ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים" (שמות יא, ה); "מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור" (שם יב, כט).

5. ובמצודת דוד שם "וכאשר קרה ליוסף במצרים". כלום יש במעבר זה כמין רמיזה לכך שתמיד נמצא האדם במצב הכרוך בשלטון: או שנשלט או שולט? אבל הנה בני ישראל פוסקים מעבודתם ואין הם שולטים. אכן מצינו את בנ"י משעבדים מי מאחיהם במצרים - "א"ר שמואל בר רב יצחק: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו, יג) על מה ציוום? - על פרשת שילוח עבדים" (ירושלמי ר"ה ג, ה).

6 . כך כתב הראי"ה קוק באורות התשובה: "העבד שם חטאו נוכח פניו ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא ונפשו מטפסת ועולה, עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית ומרגיש בקרבתו את החירות הקדושה..." (ג, א).

7 . ראה חולין ס, ע"א - "אמר ריב"ל: "כל מעשי בראשית בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונם נבראו". בדברי ריב"ל חבויה בשורה של חירות גמורה. אמנם נבראו הברואים ונוצרו מדעתו של יוצר כל, אבל הם היו שותפים מלאים לעיצובם שלהם, שכך פירש שם רש"י: "לדעתם - שהודיעם שיבראם והם ניאותו; לצביונם - בדמות שבחרו להם".

8 . במסכת ר"ה (כט, ע"א) למדנו: "הכל חייבין בתרועת שופר: כהנים לויים, וישראלים... פשיטא... כהנים איצטריכא ליה, ס"ד אמינא הואיל וכתוב יום תרועה יהיה לכם...". ואפשר שהמחשבה לפטור כהנים נובעת מכך שהשופר מבטא את החירות הגמורה באין כל כופה ודוחף, אבל הכהנים לכאורה אינם בני חורין לגמרי שהרי משועבדים הם לעבודת הקודש, אם כשלוחי דידן ואם כשלוחי רחמנא.

9 . טעמה של מצוות תקיעת שופר לא נתפרש בכתוב. ועם זאת ביקש הרמב"ם להפיק ממנה רמיזה רעיונית - "אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר: עורו ישנים משנתכם.. וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (הלכות תשובה ג, ד). כיוון שכך, ניתן לבקש רמיזות גם בפרטי המצוה.