09: בעניין תקיעת שופר

  • הרב משה פינצ'וק

בעניין תקיעת שופר* / משה פינצ'וק

הדעה הרווחת בין הראשונים, בהגדרת חיוב מצוות שופר בראש השנה היא, שהמצווה היא לשמוע קול שופר ולא מעשה התקיעה עצמו. בהתאם לכך, נוסח הברכה הוא: "לשמוע קול שופר" ולא: "על תקיעת שופר".

בעל ה"שאגת אריה", רוח אחרת היתה עמו, והוא הקשה על הבנה זו:

ואי סלקא דעתך דתקיעת שופר בשמיעה לחוד נגמר מצוותו, אמאי השומע מן המתעסק וממי שאינו מחוייב בדבר לא יצא? והא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין, גופיה, אמאי אף לעצמו אינו מוציא, ואפילו את שאינו מינו נמי יוציא, דהא מכל מקום קול שופר שומע? (סימן ו)

מתוך כך מוכיח ה"שאגת אריה", שאף מעשה התקיעה הינו חלק מחיוב מצוות שופר:

דעל כרחך תקיעת שופר לאו בשמיעה לחוד תליא, אלא בעיקר תקיעה נמי תליא, כמו מצוות התלויין בדיבור, דבקריאת פה תליא מצוותן.

להבנת ה"שאגת אריה" יש לתמוה: כיצד הציבור, שאינו תוקע בשופר יוצא ידי חובת מצוות שופר? כיוון שזו מצווה התלויה במעשה, כיצד אפשרי הדבר שאחד יוציא את חבירו? בשלמא להבנה הפשוטה, שמצוות שופר היא רק השמיעה, הרי כל אחד בקהל מוציא את עצמו בכך ששומע, אבל לפי ההבנה שגם מעשה התקיעה הוא חלק מהמצווה, קשה: מאי שנא האומר לחבירו תקע בשופר בעבורי, מן האומר לחבירו שב בסוכה בעבורי, או הנח תפילין בעבורי, דפשיטא דלא יצא?!

פיתרון ה"שאגת אריה" לבעיה זו פשוט: הציבור יוצא ידי חובת מעשה התקיעה מדין "שומע כעונה". ברם יש לדייק - "שומע כעונה" מועיל במצוות התלויות בדיבור כגון קידוש, הבדלה, ברכת המזון וכדומה. תקיעת שופר איננה דיבור, אלא מעשה שבמקרה נעשה בפה, ומה עניין זה ל"שומע כעונה"? אטו השומע את חבירו אוכל מצה יוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה משום שאכילת המצה נעשית בפה?!

על כרחנו יש לומר, שה"שאגת אריה" מבין, שתקיעת שופר איננה מעשה תקיעה הנעשה בפה, דומיא דהנחת תפילין הנעשית בזרוע. לדעתו, תקיעה בשופר איננה מעשה אלא דיבור! צורת דיבור חדשה ניתנה לו ליהודי בראש השנה, דיבור לא דרך הפה אלא דרך שופר. כך אמנם מדויק בלשון ה"שאגת אריה": "... אלא בעיקר תקיעה נמי תליא, כמו מצוות התלוין בדיבור דבקריאת הפה תליא מצוותן". אם כך, מובן היטב שדין "שומע כעונה" מועיל כאן, כמו לכל מצוות התלויות בדיבור.

הסבר נפלא להבנת ה"שאגת אריה" במצוות שופר נוכל למצוא בדברי "בית הלוי" בדרושים:

... דאיתא במסכת ראש השנה: 'מפני מה אין כהן גדול נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב? - אין קטיגור נעשה סניגור'. ופריך: 'והאיכא בגדי זהב בחוץ?' ומשני: 'לפנים קאמרינן'. והרי, כמו כן אמרו: המתפלל צריך שיכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, אם כן, הרי הוא לפנים, ושם אין קטיגור נעשה סניגור. וכיוון דבאותן מוצאות הפה חטאו בלשון הרע ורכילות, משום הכי אין התפילה מקובל, וכמו שאמר הכתוב: 'ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם' (ישעיה א, טו), וזהו שהשיבה לו: 'דברי עונת גברו מני' (תהילים סה, ד), דהחטא שבדיבור גברו, ועל כך אני מבקש שתמחול על חטא הדיבור, וממילא יקובל תפילתי. וזו שאמר איוב: 'אם אצדק פי ירשיעני'. פירש, דאם ארצה להצטדק, בעל כרחי מוכרח אנכי לעשות הפה לשליח עבורי, והוא בעצמו ירשיעני ומלמד קטיגוריא, חלילה, עלי. ועל כן קודם שיעמוד להתפלל צריך לפשפש במעשיו, ולשוב על חטא הלשון. ובזה יבואר מה שאמרה הגמרא בראש השנה: 'אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר!'. פירוש, שלא על ידי מוצאות הפה, רק מעומקא דליבא ודרך קול השופר, לא על ידי כלי הדיבור של כל השנה. (שו"ת בית הלוי ח"ב, דרוש טו)

נמצאנו למדים, שבראש השנה אין אנו יכולים להשתמש בפה של כל השנה ובדיבור של כל השנה, פן חלילה ייעשה קטיגור. עלינו למצוא כלי דיבור חלופי, הלוא הוא השופר, דרכו אנו שופכים שיח קמי מארי דעלמא בראש השנה.

להבנה זו השלכות הלכתיות בדיני שופר:

הרמב"ן בדרשה לראש השנה מחדש דין: "הרחיק את השופר מפיו ותקע, לא יצא ידי חובתו". הרמב"ן למד את דינו מ"ציפהו זהב במקום הנחת הפה", שפסול. אם חציצת הזהב פוסלת, סימן שההפסק פוסל. הוכחה זו מוקשה, שכן חציצה והפסק אינם מושגים זהים, ומניין לרמב"ן להשוות בין חציצת הזהב, להפסק אויר שאינו חוצץ אלא רק מהווה הפסק?

ב"אבני נזר" (או"ח סימן תלב) יש הסבר להוכחת הרמב"ן: האחרונים מקשים על "ציפהו זהב", מדוע הוא חוצץ, והרי הזהב נעשה לשם נוי ו"כל לנאותו אינו חוצץ"? אלא, שהרמב"ן כתב, ש"מין במינו אינו חוצץ" נאמר רק במקום שחציצה פוסלת, אך אין צורך בנגיעה, אבל כשצריכים נגיעה אף מין במינו מהווה הפסק. והוא שאמר הרמב"ן כאן: מתוך כך, שאם ציפהו זהב פוסל, אף על פי שהוא "לנאותו", מוכח, שצריך נגיעה בשופר, ועל כן לא מועילים כאן לא "מין במינו" ולא "לנאותו".

לאור הבנת ה"שאגת אריה", הדרישה של נגיעה בשופר מתבקשת מאליה: כדי שאמנם ייהפך השופר מכלי נגינה בעלמא לאיבר דיבור של התוקע, אסור שתהיה חציצה בינו לשופר. אדרבה! צריך שיהיה מגע ממש בין פיו של התוקע לבין השופר.