09: "הים ראה וינס"

  • הרב מאיר שפיגלמן

"הים ראה וינס"* / הרב מאיר שפיגלמן

לעוף יש מעמד מיוחד: אין חובת שחיטה בעוף מן התורה (למ"ד אחד), ואין איסור בשר בחלב מן התורה. יש להבין, האם הגזירות מדרבנן בעוף הן רק הרחקות, משום החשש של החלפת עוף בבהמה, או שמא יש כאן תפיסה יסודית יותר המחייבת גזירות אלו.

 

"דרש עובר גלילאה: בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים. דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד" (חולין כז:).

 

מגמ' זו עולה, שלעוף יש מעמד ביניים, ולכן לדעת רבי (וכן נפסק) יש שחיטה לעוף מן התורה, אלא שיש צורך לשחוט רק סימן אחד. דברי הגמ', שהעוף נברא מן הרקק, מבוססים על האמור להלן בגמ', ביחס לסתירה בין שני פסוקים, המדברים על בריאת העופות: בפס' אחד משמע שבריאתו מן הים, ובשני - שבריאתו מן היבשה. תירוץ הגמ' הוא, שהעוף נברא מן הרקק, ובמילים אחרות: בעוף יש שילוב בין הים ובין היבשה. שילוב זה עולה כבר מהתיאור הראשון של יצירת העופות, שהרי אף ששם משמע שבריאת העופות היא מן הים, מכל מקום, רבייתם ביבשה, ומקום חיותם באוויר. השמים משותפים הם לים וליבשה, ולכן מתאים שהעוף המעופף בשמים ישלב בתוכו את הים ואת היבשה.

לפי זה, ניתן לענות על שאלתנו לעיל: דין בשר וחלב ושחיטה קשורים לעובדה שלעוף יש מעמד ביניים, המשלב גם ים וגם יבשה, ולכך, אף מי שלא סבור כרבי שיש צורך לשחוט סימן אחד בעוף, מכל מקום, מדרבנן קבעו מסגרת הלכות שתבטא את עובדת היות העוף במעמד ביניים זה.

כאשר העם מתלונן ומבקש אוכל, משה פונה לקב"ה, ואומר: "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם" (במדבר, י"א, כב). שאלה זו הביאה לכך שהקב"ה הביא שלו. בכך הוא עונה על שתי שאלות משה. אילו הקב"ה היה מביא בהמות בלבד, הרי לא הוכח שהקב"ה יכול להביא את דגי הים. וכן, אם הקב"ה היה מביא את דגי הים לא היתה הוכחה ביחס לבהמות. הקב"ה מביא, על כן, עופות, שהם המשלבים את הים ואת היבשה.

האמור לעיל אינו מסביר את סיבת ההבדל בין הים ובין היבשה, ומדוע חיית הים אינה טעונה הכשר. הבדלים רבים יש בין פרק א' ופרק ב' בבראשית. ברצוננו להתמקד בנקודה שבדרך כלל אינה תופסת מקום נרחב בדיוןהים אינו מוזכר כלל בפרק ב'. אף העופות, שבפרק א' ניתן היה להבין שנבראו מן המים, מתוארים כאן כמי שנבראו מן היבשה, ולכן אין בפרק זה כל התייחסות לדגים שעיקר חיותם במים. עיקרו של ההבדל בין פרק א' ופרק ב' הוא, הימצאותו והתגלותו של הקב"ה אל האדם. ניתן, אם כן, להסיק, שמשום מה, התגלות זו אינה חלה על הים. למעשה, אף בפרק א' נקודה זו כבר עולה, שהרי כבר בבריאה נאמר שהקב"ה ברא את השמים ואת הארץ, והמים לא הוזכרו. בהמשך נאמר: "ורוח א-להים מרחפת על פני המים". ברור, אם כן, שיצירת המים נפרדת מיצירת הארץ והשמים[1]. אף ביצירת החי קיימת הפרדה בין היבשה לים: לשון בריאה הוזכרה בפרק א' שלש פעמים: בבריאת השמים והארץ, בבריאת האדם ובבריאת חיות המים. בין אם לשון בריאה מוסבת רק על התנינים, ובין אם היא מוסבת על כל החי שהוזכר בפסוק, מכל מקום, ייחוד זה בולט. עולה מכאן, שביחס למים היתה נדרשת בריאה נפרדת, ולא ניתן היה להסתפק ביצירת החי מן האדמה, כפי שהיא בכל חיות האדמה למיניהן.

ניתן לדייק עיקרון זה גם מהאמור בנח. לא מוזכר שהקב"ה התגלה לנח כל ימי המבול. רק כאשר יבשה האדמה נאמר שהקב"ה התגלה לנח. אפשר היה לומר, שלא היה צורך בהתגלות לפני כן. ברם, מכך שנח צריך היה לשלח את העורב ואת היונה, משמע, שלא היו לנח כל ידיעות על כוונות הקב"ה ביחס למבול. אילו היה הקב"ה מתגלה לנח, מתקבל על הדעת, שנח היה יודע מה המצב בחוץ. מהסברנו לעיל משתמע, שאכן לא היה מקום להתגלות - הזמן שבו היו מים על הארץ, היה זמן הסתר[2]. במבול נתייחד אף מקום לים, שהרי אין הדגים כלולים בו. התורה מדגישה במפורש שהיה צורך להביא אל התיבה את העוף והבהמה, ודבר זה מובן שהרי נאמר: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ומשמע שבים לא השחיתו[3]. מובנו של חוסר השחתה זה יכול להיות כפול: מחד, ניתן לומר, שמשום מה הדגים לא השחיתו את דרכם. אך מאידך, ניתן לומר, שאין יכולת לדגים להשחית את דרכם משום שאין להם כל דרך.

בתורה אין כל ציווי ביחס למים או לחיות המים. הדין היחיד שנאמר בחיות המים הוא שמותר לאכול כל דגה שיש לה סנפיר וקשקשת, היינו - חיה המותאמת לחיים במים. מעבר לכך לא נאמרו כל דינים ביחס לחיות המים - לא דיני שחיטה, ואף לא דיני טומאה[4]. כמו כן, בתורה לא נזכרו במפורש דינים החלים על המים, וכן אין מצוות מיוחדות במים[5]. כך גם לא מצאנו שהיו מגבלות על מים: כאשר הקב"ה נתן מן לבני ישראל, הוא ניסה אותם באיסוף המן ששה ימים. כאשר בני ישראל קיבלו בשר, אזי היו חייבים להקפיד על דרך אכילתו, וכיוון שהרבו לאסוף והתאוו תאווה, הקב"ה הכה בעם. מאידך, אין בתורה התייחסות לשאלה כמה מים שתה כל אחד מעם ישראל, ובאיזה צורה הוא שתה אותם[6]. ניתן, אם כן, להסיק, שהמים הם ממלכה המופקעת מיחסו הישיר של הקב"ה. אין חלילה כוונה לומר, שאין לקב"ה שליטה על הים, אלא שהים אינו מקום בו עיני הקב"ה נתונות מראשית שנה ועד אחרית שנה. כפי שיש מעמד מיוחד לא"י ביחס לכל הארצות, כך יש מעמד מיוחד לארצות ביחס לימים, והימים הם מקום המרוחק מהשראת שכינה.

אין זה מפתיע, לפיכך, שיונה המעוניין לברוח מפני ה', עולה באוניה הבאה תרשיש, ודווקא שם הקב"ה מוכיח לו שיש לו שליטה גם על הים. מטרת היבלעות יונה ע"י הדג באה להדגיש שליטה מוחלטת זו: ברצון הקב"ה הדג בולע את יונה וברצונו הוא פולטו.

מעתה ניתן להבין, מדוע אין טומאה בדגים. דיני טומאה וטהרה שייכים למקדש. רק ביחס למקדש או לקדושה יש משמעות לטומאה ולטהרה. כיוון שהים אינו קשור לקדושה, ממילא אין לו כל קשר לטומאה ולטהרה. אף את הטבילה במקווה ניתן להבין כך: השקיעה במים מסמלת היבלעות בהם, וניתוק האדם מהטומאה. דין מים שאובים נובע מהבנה זו: כאשר האדם השתמש במים, והכניסם לכלי, הרי הוא הכניסם בכך למרותו, ולכן אין יותר ניתוק בין מים אלו והאדם, ואין כאן יכולת הפקעת טומאה. כמו כן, אין כל מצוות החלות על המים, לפי שהמים מסמלים התרחקות מהקב"ה[7]. שיאה של יציאת מצרים היה בקריעת ים סוף. מטרה זו היתה חשובה עד כדי הצורך לסובב את העם על מנת להטעות את פרעה. לאור האמור לעיל, ניתן להבין את המשמעות המיוחדת שיש למעשה זה: מחד, מטרתו היא נצחון סופי על מצרים. מאידך, כיוון שהים אינו כביכול תחום שלטונו של הקב"ה, ממילא ההוכחה שהקב"ה שליט גם על הים היא חשובה ביותר. קיימות הקבלות בין המבול ובין קריעת ים סוף: במבול הים הפך ליבשה, וכן בים סוף. המים שוטפים את החוטאים בשני המקומות[8]. המשתתף המרכזי בשני המקומות הוא אדם שניצול בתיבה. במבול לא היתה החלפה סדירה של יום ולילה, ואף בים סוף, הלילה הפך ליום עבור בני ישראל, והיום הפך ללילה עבור מצרים (וכך גם במכת חושך). חז"ל קבעו שבים סוף היתה התגלות, וראתה שפחה מה שלא ראו הנביאים לאחר מכן. התגלות זו תואמת את האמור לעיל: במקום בו הפך הים ליבשה יש מקום להתגלות. הניסוח ההפוך לניסוח זה נכון גם הוא: במקום שיש התגלות יש הפיכת הים ליבשה. כאשר יהושע חוצה את הירדן עם בני ישראל, מתואר שם, שכאשר רגלי הכהנים נגעו במימי הירדן, אזי הירדן נחצה. ההתגלות, שסמלה במקרה זה הוא הארון, גרמה לכך שהירדן נחצה לשנים[9]. כפי שהוזכר לעיל, למ"ד אחד אין שחיטה בעוף מן התורה, ואין בשר בחלב מן התורה. יש, אם כן, מקום לברר, האם קיים מקום מסוים בו מופיע מעמדו הכפול של העוף גם במישור דאורייתא. ניתן למצוא מעמד כזה במספר מקומות:
א. אברהם אבינו בברית בין הבתרים מביא מספר קרבנות. לגבי כל הקרבנות נאמר, שהיה צורך לבתר אותםלעומת זאת,את הציפור אברהם לא בתר, ולכן הוא לקח שתי ציפורים ושם אותן אחת כנגד השניה. לאחר מכן נקבעה הלכה זו לדורות, ולקרבן מחוסרי כפרה נדרשים שתי ציפורים. כבר כתב הא"ע, ששתי ציפורים אלו מחליפות קרבן חטאת אחד, שהרי בעולה ויורד מביאים חטאת או שתי ציפורים. הסבר הדבר הוא, לפי שחטאת נאכלת לכהנים ומוקטרת על המזבח, ואילו בעוף, שכולו נאכל או כולו הולך לגבוה, יש צורך בשתי ציפורים. בכך אין עדיין הסבר מדוע עוף שונה, ומדוע לא נקבע שחלק מהעוף נאכל וחלקו מוקטר. לאור האמור לעיל ניתן להסביר, שיש שני "סוגי" עופות:

 

 

עוף אחד הוא העוף "של פרק א'" בבראשית, ושם לא שייך קרבנות, שהרי אין התגלות מפורשת של הקב"ה. העוף השני הוא העוף "של פרק ב'", ושם שייכת התגלות. לא ניתן לקחת עוף ולחלקו לשני חלקים, משום שבמקרה כזה החלק הנאכל בא מכח החלק המוקטר[10]. מעתה גם ברור מדוע עוף אינו קרבן מועדף: בקרבנות ציבור לעולם אין עופות, ואף ביחיד, בקרבנות חובה הוא מוקרב בד"כ רק בדיעבד, כאשר לאדם שמקריב אותו אין די כסף. דינים אלו אינם רק בגלל גדלו (או קטנו) של העוף, אלא בגלל אופיו של העוף - כיוון שאין הוא חלק מן האדמה, הרי אין הוא יכול להיות קרבן טוב. מאידך, כיוון שרבייתו בארץ, הוא יכול להיות קרבן. ניתן לנסח זאת בדרך שונה מעט: עוף, מבחינת מקורו, הוא מן הים, ולכך אין הוא יכול להיות קרבן. מבחינת חייו בפועל הוא שייך ליבשה, שהרי רבייתו ביבשה, ולכך הוא יכול להיות קרבן.

ב. מפרק י"א בויקרא משמע, שאין טומאה כלל לעופות. יש איסור אכילה החל על עופות מסוימים, ברם אין לכך קשר לדיני הטומאה. לעומת זאת, מפרק י"ז, המדבר על כיסוי דם העוף, עולה, שיש טומאה לעופות[11]. התורה אינה מביאה דיני טומאה אלו במקומם, בפרק י"א, לפי שלטומאות אלו יש אופי שונה: הטומאה בפרק י"א היא טומאה בגוף, ולכן יש טומאה גם במגע. הטומאה בפרק י"ז היא טומאה הנובעת ממעשה האכילה, ולכן היא מטמאת רק באכילה. מבחינת פשט הכתובים ניתן היה לומר, שמדובר בפרשה אף בנבלת חיה טהורה, וכך עולה גם מהשוואת פרק זה לפרק י"א. הסיבה שחז"ל טענו שמדובר כאן דווקא בעוף, נובעת גם כאן ממעמדו המיוחד: דין כיסוי הדם בחיה ובעוף הוא תחליף לנתינת הדם על המזבח. היתר האכילה של בשר לאחר המבול נובע מהפרדה שנוצרה בין הנפש ובין הבשר. לפני המבול הכינוי לבעלי חיים היה "נפש חיה". לאחר המבול נוצרה הפרדה, ואין לאכול דם כי נפש הבשר בדם הוא. עקב אותה הפרדה, איסור האכילה המקורי, שחל על כל החי, חל מעתה רק על הדם. חובת כיסוי הדם היא פעולה שמטרתה ליצור הבדלה בין הבשר ובין הדם. בבהמה הבדלה זו נוצרת מאליה משום שהדם ניתן על גבי המזבח.

מעתה, טומאת נבילה היא משום שלא היתה פעולת כיסוי בדם. כפי שבבהמה, להלכה, השחיטה מוציאה אותה מכלל נבילה, כך במקרה זה כיסוי הדם (לפחות אפשרות כיסוי הדם) היא המוציאה מגדר נבילה, ואף אם אין שחיטה לעוף מן התורה, ומולקים את העוף, עדיין יש צורך לכסות את דמו. עולה מכאן, שבעוף מצד עצמו, אין חלות טומאה. כיוון שהאכילה היא הבעייתית, ולפי שאסור לאכול עוף טמא, אין כל טומאה בעוף הטמא. מעתה ניתן לעמוד על מעמדו הכפול של העוף: מצד נפש החיה שבו, הרי נפש זו מובדלת מן הבשר, ולכן הדם אסור באכילה, ויש משמעות להזאת דמו על המזבח. מאידך, מצד עצמו, אין הוא מוגדר כחלק מן הארץ ולכן אין בו טומאה, אין בו חובת שחיטה ואין בו דין בשר בחלב. כיוון שהקטרת הבשר אינה מושלמת, ניתן להביא עוף בד"כ רק במצבי דחק.

 

 

ג. חטאת עוף היא הקרבן היחיד שניתן להביאו על ספק. בראשונים יש מחלוקת אם דין זה הוא דין דאורייתאויש מעמד מדאורייתא של חטאת ספק, או אם בחטאת זו אין איסור של חולין בעזרה משום שאין למזבח אלא דמה.

מכל מקום, עולה מכאן, שחטאת עוף אינה קרבן מושלם, ובשל כך אין בעיה של חולין בעזרה[12]. דבר זה נובע מאופייה המיוחד של חטאת עוף: חטאת עוף ועולת עוף הפוכות מחטאת ועולת בהמה: חטאת בהמה נעשית בעיקר למעלה, וחטאת עוף בעיקר למטה. עולת בהמה נעשית למטה, ואילו עולת עוף נעשית למעלה. תפקיד הזאת הדם למעלה הוא לחיטוי המזבח, וזהו תפקידה המרכזי של החטאת. כיוון שחטאת העוף אינה הקרבן המרכזי, משום שהיא מייצגת את הפן של "הים" שיש בצפורים, ממילא אי אפשר להשתמש בה לחיטוי המזבח, והעיקר בה הוא עצם הבאתה. במקרה זה את תפקיד החיטוי עושה העולה, ולכן עולים על המזבח בשעת עשייתה - הקרבתה דומה לחטאת בהמה.

ד. כל קרבנות החטאת שתכליתם כפרה וסילוק טומאה הם קרבנות עוף (מלבד מצורע עשיר). לדבר זה ניתן להעלות שתי סיבות:

1. כפי שמים מטהרים, משום שבהם אין לדבר על טומאה, כך הציפורים הנוצרות מהמים דין הוא שיטהרו2. ניתן להעלות סיבה עקרונית יותר. הטמאים אינם יכולים להכנס למשכן. קיימת בעיה בשילוח קרבן למשכן כאשר האדם אינו יכול לעמוד על קרבנו (אין זה רק משום סמיכה, שאכן אינה חלה על העוף, אלא בעיה עקרונית - אדם המרוחק מהמשכן רצוי שלא ישלח קרבנות. עיין רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ב, הי"ב). חטאת עוף, שאינה קרבן מושלם, היא המתאימה לתפקד כקרבנו הראשון של האדם. לכן, להלכה, יש חיוב להקריב ראשונה את חטאת העוף, אף לפני עולת בהמה. סברה זו מוכחת מהמקומות בהן אינה מיושמת:

א. מצורע עשיר, קרבנו הוא בהמה, משום שהוא חייב, מסיבות שונות, שאין כאן המקום לעמוד עליהן, להביא אשם לפני כן, וממילא אין כל סיבה שיביא דווקא קרבן עוף. יולדת עשירה, אף שהיא מביאה כבש לעולתה, אין היא מביאה כבשה לחטאתה.

ב. טמא מת מתכפר ע"י בהמה. קרבן המת אינו קרבן אישי, ולכן אין בכך בעיה. נוסף לכך, כיוון שטמא מת מותר בכניסה לחצר המשכן, אין בעיה בשימוש של קרבן, אף שהוא קרבן המוקרב בחוץ, לטהרתוג. מצורע בשלב הראשון מביא ציפורים לטהרתו. אין לו טהרה ע"י בהמה, משום שלא ניתן לעשות כמעשי קרבן בחוץ בבהמה, אלא בעוף, זאת בשל חוסר שלימות קרבן העוף.


* מאמר זה עוסק במספר תחומים, ובשל הצמצום במקום נאלצנו לצמצם בהסבר מספר עניינים, ועם הקוראים הסליחה.

[1] אין ביכולתנו להיכנס במסגרת זו לפירוש הפסוקים בתחילת התורה. 

[2] אפשר גם, שבשל כך לא נאמר "כי טוב" ביום השני - אין זה רק בגלל שהשלמת בריאת היום השני היתה ביום השלישי, ואז נכפל בו "כי טוב", אלא גם משום שכל עוד אין יבשה, אין אפשרות לומר "כי טוב". ביום הראשון נאמר "כי טוב" על האור, ברם אין קשר בין האור ובין יבשה וים.

[3] אילו היו הדגים משחיתים, ניתן היה להשמידם ע"י מים שאינם ראויים למחיה. 

[4] להלכה נפסק, שכל כלי הנוצר מחיות המים אינו מקבל טומאה (רמב"ם הל' כלים פ"א, ה"ג). 

[5] ניסוך המים בחג לא נזכר בתורה במפורש, ואכמ"ל. 

[6] במי מריבה הוזכר שיצאו מים רבים, ברם, שם הפסוק רצה להדגיש את הנס, ואין התייחסות לכמות השתייה אותה שתה כל אחד. בנביאים מצאנו נסיונות במים, כפי שהיה בבחירת האנשים אצל גדעון. 

[7] ליתר דיוק, קיימים שני סוגי מים, שהרי יש נהר היוצא מעדן. לעתיד לבוא נהר יצא מבית המקדש והוא יהפוך לים, הים שבמקרה זה לא יסמל ריחוק. זו גם החלוקה בין המים שמעל לרקיע והמים שמתחת לרקיע, ולכן בא"י אין נהרות כמצרים, אלא למטר השמים תשתה מים. במי מריבה היו אמורים לצאת מים עקב התגלות, ומים אלו לא היו מים שליליים. אף ביחס לטומאה יש מים חיים ומי מקווה רגילים, ואכמ"ל. 

[8] מצרים אמונים על עריות, כפי שנאמר במקומות רבים, כדוגמת פר' עריות באחרי מות. 

[9] דרגת חציית הירדן נמוכה כאן מאשר בקריעת ים סוף. שם נאמר, שבני ישראל עברו ביבשה, ואילו כאן הם עברו בחרבה. מפרשת נח מוכח, שיבושת הארץ היא דרגה גבוהה יותר ביובש מאשר חרבה. דבר דומה קורה אצל אליהו, העובר בחרבה, ואילו אלישע אינו עובר בחרבה - מי הירדן נחצים והוא עובר. דבר זה תואם את הבדלי הדרגות ביניהם.

[10] עולת עוף מפוצלת לראש ולגוף, משום שבעולה יש צורך להגדיר חלב המוקטר, ושאר הגוף, שאינו אמור להיות מוקטר, ואעפ"כ מוקטר. בחטאת אין צורך לפצל. כיוון שיש פיצול בעולה, ניתן להקריב עולת עוף בפני עצמה, מה שאין כן בחטאת עוף.

[11] לא נאריך במסגרת זו בדיון, ונזכיר רק, שניתן להוכיח מפרק י"ז שמדובר שם בנבלת עוף ואולי גם בנבלת חיה. דיני הטומאה שם מיוחדים, ומאופיים, שגם בו לא נעסוק עכשיו, ניתן להוכיח, שמעשה האכילה של העוף הוא המטמא, ולא המגע בו.

[12] לפי זה ניתן לומר, שהסיבה שבעולת עוף מסתמכים על תנאי, אם אינו חייב שתהיה זו עולת נדבה, היא, משום שעולת עוף מתפקדת יותר כקרבן, שהרי היא מוקטרת, ואותה לא ניתן היה להביא על הספק אלמלי היתה אפשרות של תנאי.