09 השישי באוקטובר 1973: מלחמת יום כיפור (ב')

  • הרב אביעד תבורי
בשבוע שעבר הזכרנו כי מדינת ישראל כלל לא היתה ערוכה למלחמת יום הכיפור. הכאוס הורגש בכל המישורים והחזיתות. מותם של אלפי חיילים בקרבות, הביא לידי הרבנות הצבאית אתגר נוראי. הרבנות ניהלה את איסוף הגופות, זיהוים, קבורתם, ואף דיווח הבשורות הקשות למשפחות השכולות. בשל מורכבותה של המשימה, התעוררו שאלות הלכתיות רבות לגבי אופן ביצוע משימות אלה בשבת וביום טוב.

 

התמודדות עם גופות בשבת וביום טוב

בפשטות, אין להזיז גופה בשבת או ביום טוב מדין מוקצה. זאת, קבעה הגמרא בשבת באופן חד משמעי:
דוד מלך ישראל מת – אין מחללין עליו את השבת.
                                              (שבת קנא ע"ב).
הרב יוסף קארו מתיר לבקש מגויים לטפל בגופות ביום טוב, אך אוסר זאת בשבת וביום הכיפורים.[1] ההסבר לאיסור לעסוק בקבורת המת באותם זמנים נובע מחומרתם הרבה ומכך שאין זה מכבודם של המתים שיחללו עליהם איסורים כה חמורים.[2]
בספר מקבים ב' מוזכר כי אפילו במהלך מלחמה נאכפת הלכה זו בצורה חמורה:
ויאסוף יהודה אחרי כן את אנשיו וייסע לעיר עדולם. ויהי כי קרב יום השביעי ויתקדשו כמשפט לעשות את השבת. ויהי ממחרת השבת ויבואו אל יהודה ויאמרו לו. נלכה נא ונאסוף את החללים לקבור אותם אל אבותם.
                                           (מקבים ב יב, נ-נג).
אם כך, אפילו טיפול במת מצווה איננו מתיר חילול שבת.[3]
אולם, ישנן נסיבות בהן קיימים חריגים מכלל זה. ניתן להעביר גופה לאזור בטוח אם מיקומה הנוכחי פוגע בכבוד הבריות. אם, למשל, הגופה נמצאת בסכנת הרס משריפה או אם היא מסריחה, מותר להזיז אותה בשבת. אמנם, היתר זה מוגבל לאיסורים מדרבנן בלבד.[4]
כמובן שבמקרים קיצונים, כאשר פיקוח נפש מתנגש עם האיסור להזיז גופות, הרי שיש לחלל שבת. דוגמא טובה לכך מובאת על ידי הרב אברהם אבידן, סגן הרב הראשי של צה"ל, הסובר כי בזמן מלחמה, ניתן להוציא בשבת גופות מכלי מלחמה הדרושים ללחימה.[5]
במהלך מלחמת ההתשה (1969-1970) נהרגו חיילים ישראלים רבים בבונקרים הפזורים לאורך גדות תעלת סואץ. הרב שלמה גורן, רבה הראשי של צה"ל, נשאל האם ניתן להזיז את הגופות בשבת. הרב גורן פסק לחלל שבת לצורך פינוי הגופות. במכתב שנשלח לרב הלפרין, (אז רב בצה"ל, והיום מומחה בעל שם בתחום האתיקה הרפואית) הוא כתב:
על אף ההלכה התלמודית וההיסטורית הברורה שאין לחלל שבת בפינוי חללים, כפי שמבואר בסוגיות התלמוד ובשולחן ערוך, וכן משמע מספר החשמונאים [...] מאחר ובתנאי הלחימה הקיימים כיום השארת חללים שלנו במקום נפילתם בקו למשך יממה שלימה עלולה לפגוע קשות בכושר הלחימה של החיילים ובמורל שלהם [...] לכן בהתחשב ברגישות הנפשית המיוחדת שיש לנו כלפי בנינו הנופלים [...] אנו מתירים (הלואי שלא נזקק לכך) לפנות חללים ברכב בשבת למקום הקרוב ביותר לשמירת החללים [...] שהישארות הנופלים בשדות הלחימה היא סיבה לדאגה ולצער גדול ביותר ללוחמים החיים.[6]
הרב אבידן מסביר שהפסק של הרב גורן נובע מההיתר הייחודי שנתנה התורה לעצם הלחימה בשבת. לדבריו, הימנעות מפינוי הגופות תגרום לפגיעה בכושר הלחימה של הלוחמים החיים ולפיכך יש להתיר לחלל על כך את השבת.
 

לחימה בשבת וביום כיפור

הלכה ידועה היא שבסיטואציה של סכנת חיים, ישנה מצווה וחובה לחלל את השבת. הלכה זו מבוססת על הפסוק בויקרא:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'.
                                                (ויקרא יח, ה).
הגמרא ביומא (פה ע"ב) לומדת ממילים אלו כי החובה לשמור על חיי אדם גוברת על החובה לקיים מצוות אחרות. כלומר, אם הדרך היחידה להציל חיים היא לעבור על איסורים, הצלת החיים מקבלת עדיפות.
יש הטוענים שהיתר הלחימה בשבת אכן מבוסס על דרשת המילים בפסוק "וָחַי בָּהֶם". ברם, פוסקים אחרים מסבירים שיש בתורה מקור נפרד ללחימה בשבת.[7] בספר דברים התורה קובעת:
כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ [...] וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ.
                                              (דברים כ, יט-כ).
הגמרא בשבת (יט ע"א) מבינה שהפסוק בדברים מלמד שמותר להילחם בשבת. מעתה יש לשאול: מה מוסיף פסוק זה לפסוק בויקרא המתיר להפר שבת במצבים של סכנת חיים?
התשובה היא שהתורה אינה מגבילה את ההיתר ללחימה רק במצבים של סכנת חיים. הפסוק מרחיב את היתר הלחימה בשבת כך שיכלול את כל היעדים הצבאיים. משמעות הלימוד היא שמותר להפר את השבת בזמן מלחמה בכל סיטואציה שתידרש כדי להגיע לניצחון מוחלט ולהשיג את כל יעדי המלחמה.
לפיכך, יש לקחת בחשבון את הדרישה למורל גבוה בקרב הלוחמים כשיקול משמעותי שעשוי לגבור על הלכות אחרות.
הלכה דומה, שלצערנו עלתה גם כן במלחמת יום כיפור וכן גם במלחמות אחרות, היא ההיתר לסכן את חייהם של חיילים בחיפוש אחר גופות חבריהם שנפלו. במבט ראשון נראה בפשטות כי הדבר אסור מצד דיני פיקוח נפש. ובכל זאת הנוהג בצה"ל הוא להתיר זאת במצבים מסוימים.[8]
גם כאן ההיגיון הוא שבזמן מלחמה חיילים מושפעים מהאופן בו הצבא מתייחס לחבריו לנשק. הבטחת צה"ל כי יעשה הכל על מנת להביא את גופתם לקבורה חיונית למורל החיילים. מבחינה זו, להיתר חילוץ גופות חיילים בשבת משמעות מכרעת לרמת המוטיבציה של הלוחם וממילא לתוצאות הקרב.
השאלה המתבקשת אפוא היא כיצד ניתן להעריך את מידת ההשפעה של הימצאות גופות חיילים על חבריהם בקרב? מאיזה רגע נתיר לטפל בגופות ולחלל עליהם את השבת?
הרב שלמה זלמן אוירבך מסביר שהקריטריונים להתיר חילול שבת צריכים להיות מבוססים על מקרים מקבילים. כלומר, מותר לחלל את השבת רק אם במצב דומה ביום חול היה מתבצע פינוי מיידי לגופות.[9]
במאמר בנושא מוסיף הרב גורן סיבה נוספת להתיר טיפול בגופות בשבת. לדבריו, כיון שצבאות ערב משתמשים בגופות חיילינו כאמצעי סחיטה במשא ומתן – פינוי ומניעה מהאויב ליטול את גופות חיילנו נחשבת כחלק מהמאמץ המלחמתי ולכן היא מצדיקה חילול שבת.
 

דילמות משדה הקרב

הרב מרדכי הלפרין שירת ברבנות הצבאית במהלך מלחמת יום כיפור בסיני. במאמר שפרסם על חוויותיו הוא מתאר את הדילמות האישיות שלו בשאלות הללו.[10]
בשמחת תורה הרב הלפרין נדרש להוציא גופות ממוצב צבאי שנכבש מחדש על ידי כוחות ישראליים. הוא נתן רשותו לפינוי משתי סיבות. ראשית, מדובר ביום טוב ולכן האיסורים הכרוכים בפעולה הם רק מדרבנן. שנית, בהתבסס על הפסק של הרב גורן, ההשפעה השלילית על מורל החיילים החיים עלולה להיות מסוכנת. למרות שהדיווח על החיילים ההרוגים הוכח כשקרי, הרב הלפרין סבר כי פסיקתו הייתה מוצדקת.
בשבת שלאחר מכן, שבת בראשית, כאשר הוא הוצב דרומה יותר, קיבלה הרבנות דיווחים על עשרות חיילים ישראלים הרוגים. ההרוגים היו מוטלים בצד הדרך בזמן שחבריהם נלחמו באויב. בתחילה, הרבנים היו סקפטיים בשל הדיווח הכוזב הקודם שהתקבל בשמחת תורה. עם זאת, ברגע שאימתו את התסקיר באופן עצמאי, הרבנות נתנה את אותו פסק ואף שלחה חיילים בשבת לפנות את הגופות במהלך הקרב.[11]
הרב הלפרין מזכיר כי לאחר המלחמה הוא דן במקרה עם הרב שלמה זלמן אוירבך והרב ישראל גוסטמן ושניהם הסכימו עם הפסק שלו.
באופן דומה, גם הרב יהושע בן מאיר[12] נדרש לפנות גופות שהיו פזורות בשדה הקרב ביום הראשון של סוכות. היתה הוראה רשמית של הרבנות הצבאית שלא לפנות גופות בשבת או ביום טוב. הוא הסביר כי ההיתר שלו התבסס הן על העובדה שחלק מהגופות שכבו בתוך טנקים (ובכך מנעו את השימוש בכלי הרכב) והן בגלל ההשפעה שהיתה לכך על מורל החיילים. כאשר צוותו הטיל ספק בסמכותו, הוא השיב כי נכון לעכשיו הוא מאמין שמדובר בפסק הנכון, אך הבטיח להם כי לאחר המלחמה יתייעץ עם רבו.
לאחר תחילת הפסקת האש נפגש הרב בן-מאיר עם הרב אוירבך. הוא הציג את כל הדילמות שלו בפני הרב. בנוגע לפסק שלו לאפשר נסיעה ביום טוב לפנות גופות, השיב הרב:
אתה שואל שאלה של עם הארץ. השאלה היא אם מותר לך להכניס את עצמך ואת החיילים למקום סכנה, שיש בו הפגזות, שהרי אתה לבד מספר ששני חיילים נפצעו. אם מותר להכניס למקום סכנה, ק"ו שמותר לפנות בשבת וחג, שהרי הסכנה דוחה שבת.
בשלב זה, שאל הרב הלפרין: "אז האם מותר להיכנס למקום סכנה לצורך פינוי חללים?". הרב האריך בתשובה והתיר. הוא אמר שהוא שמע שהרב גורן התיר במלחמת ההתשה לשלוח חיילי הרבנות הצבאית להכשיר את המעוזים לפסח, למרות שהיתה סכנה והיו חיילים שנהרגו. הרב אוירבך סבר שיש להצדיק את פסק זה מפני ש"בסופו של דבר זה משפיע ומחזק אותם מורלית" ודבר זה חלק חיוני מהמאמץ הצבאי וממילא הוא דוחה את השבת.
הרב הלפרין הוסיף ושאל את הרב אוירבך האם מותר לכתוב בשבת למטרות זיהוי, תוך התחשבות בהתרת עגונות. הרב אוירבך הבין שהימנעות מהתרת עגונות תהפוך למכשול גדול עבור הציבור הישראלי וטען כי הוא רואה היגיון בחילול שבת למטרה זו, והסביר שוב את השפעתו של פסק כזה על מורל החיילים.
לבסוף, שאל הרב הלפרין שאלה נוספת:
אמרתי לו: "אם כן הרב אומר שמותר גם לעשות רישומים בשינוי (ביד שמאל) המודכו [שנועדו] בכדי שנוכל לזהות מי שמפנים בשבת?
הרב אמר לי: "אני אומר? מי אני שאומר. צריך אחרי המלחמה לכנס את כל הרבנים והדיינים בבניני האומה, ושם כולם ידונו ויפסקו בעניין. שם אני אומר את דעתי להתיר. אבל דבר כזה אני לא יכול לבד להתיר!"
אמרתי לו: "ועד שיעשו את הכנס הזה בבניני האומה, מה לעשות עד אז?"
והוא ענה לי: "עד אז לעשות כמו הכלל בהלכה - כל השואל הרי זה שופך דמים!"
 
*
נחתום בדברי הנביא ישעיהו:
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה א-דני ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר.
                                               (ישעיהו כה, ח).
 
 
 
 
[1] שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקכו סעיף ג.
[2] שם, משנה ברורה יז.
[3] ראו: סנהדרין לה ע"ב.
[4] ראו: שולחן ערוך, אורך החיים סימן שיא, סעיפים א-ב.
[5] על סמך חוויותיו, כתב הרב אבידן ספר מפורט על דיני הקבורה בשם 'דרכי חסד'. ראו שם 10:2 (ע' 125).
[6] שבת ומועד בצה"ל, ע' 17. רעיון דומה מובא על ידי הרב גד נבון, תחומין כרך ה', עמודים 55-57.
[7] ראו: הרב גורן, משיב מלחמה; והרב נריה, מלחמות שבת.
[8] ראו: הרב יצחק קופמן, הצבא כהלכה, עמ' 194-195; והרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל, עמ' 345-358.
[9] הרב אבידן אומר זאת בשמו; ראו דרכי חסד 10:2.
[10] תחומין, כרך כב', עמ' 104-115.
[11] במאמרו מזכיר הרב הלפרין כיצד באותה שבת פגש את הרב גורן, שהיה באותה תקופה גם הרב הראשי האשכנזי לישראל. העובדה שהרב הראשי לישראל נסע לחזית בזמן מלחמה כדי להצטרף לחיילים היא עדות לאישיותו המרהיבה של הרב גורן.
[12] ראש הישיבה המייסד של ישיבת ההסדר שבות ישראל, שירת ברבנות הצבאית ברמת הגולן בזמן המלחמה. במכתב לעמיתו, הרב הלפרין, הוא תיאר את חוויותיו מתקופת המלחמה. המכתב זמין באתר: www.daat.ac.il/daat/tsava/maamar/benmeir-1.htm .