09: "וקדשתם את שנת החמשים שנה"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"וקדשתם את שנת החמשים שנה"[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

ימי הולדת מאפיינים, דרך כלל, את שנות הילדות. והתכנים בהתאם: מסיבות בגן ילדים, שירים וריקודים, משחקים וממתקים, עוגות וזרים, העלאת חתן וכלת המועד אלי רום. אלה האסוציאציות. ישנם כמובן, גם הדים מקבילים אצל מבוגרים, אלא שבחלוף השנים הרמת כוסית באה במקום הרמת הכסא.

אצל בעלי שאר רוח, בימי ההולדת מתלווה לנימה החגיגית, העליזה והמתרוננת נימה נוספת. ב"ראש השנה" האישי משתקף מימד של "יום כיפור אישי". חשבון נפש על שארע במרוצת השנה החולפת מצד אחד, והיערכות לקראת העתיד הממשמש ובא מצד שני.

ברמת הפרט אופיו זה של יום ההולדת יונק, במידה רבה, את חיותו מן המודעות לזמן ומגבלותיו, תודעת החול ההולך ואוזל בשעון, ופזילה מימי הנעורים אל "זיבולא בתרייתא". מתוך תחושה זו, שאכן "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה", אנחנו מתפללים "למנות ימינו כן הודע" ומשתדלים, במיוחד בימים של ציון דרך וציון שנה, לפעול בהתאם.

פן זה, של שעון החול האוזל, אינו שייך לאומה. ביחס לפר העלם דבר של ציבור וחטאת ציבור שמתו בעליה אמרו חז"ל ש"אין ציבור מת". ממילא, לציבור אין תחנות קצובות בדרך שמשעת הפרפור על האבניים ועד לפרפור על ערש דוי. ואף-על-פי-כן, גם ברמה הציבורית, לאומה המופעמת על ידי תכנים רוחניים ומאופיינת בצביון רוחני, מעבר שנה מהווה מועד ומוקד לחשבון נפש. קל וחומר כאשר ציבור זה נמצא, במובן מסויים, עדיין בראשית הדרך.

במדינתנו הקמה לתחיה, רצוף שביל הזמן אבני זיכרון לבני ישראל. אלה מתגלות, מדי שנה בשנה, ליודעי ח"ן ולבעלי שאר רוח. משהו מתחושה זו ומתכנים אלה אמורים להיות נסוכים ביום העצמאות בכל שנה ושנה.

ביום העצמאות השנה, בו מציינים אנו את כניסת המדינה לשנתה החמשים, יש לפן האמור משמעות מיוחדת, שניתן לעמוד על טיבה ותכניה לאור המבנה ההלכתי המובהק של שנת היובל:

וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם, לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה. כי יובל היא קודש תהיה לכם, מן השדה תאכלו את תבואתה. בשנת היובל הזאת, תשובו איש אל אחוזתו (ויקרא כה, ח-יא).

בשנת יובל יש התמקדות מיוחדת. הפתיחה לחגיגת שנת היובל היא יום הכיפורים. והדבר נוגע דווקא לתחילת אותה שנה. במובן מסויים, "ראש השנה" של שנת היובל הוא יום הכיפורים. בהלכה נתקבלה דעתו של רבי יוחנן בן ברוקא, שאף נפסקה להלכה ברמב"ם (הלכות שמיטה ויובל י, יג-יד):

שלושה דברים מעכבין ביובל: תקיעה, שילוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן, וזו היא שמיטת קרקע. מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים, ושותים, ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. כיוון שהגיע יום הכיפורים - תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן.

מבחינה מעשית, באותה שנה, עם כניסת שנת היובל, משתזרות ביום אחד - יום הכיפורים של יובל - שתי נימות משלימות: מצד אחד, יום הסליחות והרחמים שבכל שנה ושנה, יום כריתת "ברית שלוש עשרה", יום מתן הלוחות השניים, "יום ה' הגדול והנורא". מצד שני, יום כיפור ייחודי, "בשנת היובל הזאת - תשובו איש אל אחוזתו". יום כיפור של מהפך כלכלי, יום כיפור של שיקום חברתי, של שידוד ועיצוב מערכות.

הפן האישי, רווי געגועי תשובה, משתלב ומשתזר עם תהליך ציבורי ואישי כאחד, "תשובו איש אל אחוזתו" - תהליך של שיבה ושל השבה כאחד. כל אחד יונק וניזון מחבירו. ההתחשלות החיצונית מתמזגת בחשבון הנפש, והיום כולו - מתוך שילוב ושיזור זה - רווי הוד ועוצמה, לאומיים ורוחניים.

כיום הזה אין לנו "יובל הלכתי". טרם זכינו לכך. אנו נמצאים עדיין בעידן שנודע בהלכה כזמן "שאין היובל נוהג בו". אך רוח הדברים, והצורך בבדיקה ובריענון בתום אותו עידן בן "שבע שנים שבע פעמים" תקפים בהחלט ומתבקש מאליו. מן הסתם, הדבר ייעשה בהרחבה בעוד שנה, עם הגיע המדינה ליום הולדתה החמשים, אך אנו, כאנשי הלכה, יודעים כי לעומת שביעית המשמטת בסופה, היובל משמיט את הקרקע כבר מתחילת השנה.

בעלי המוסר הדגישו שהבחינה והבדיקה אינן רק פירותיה של החגיגה אלא תשתיתה ויסודה. מתוך כך, אנו נדרשים כבר היום לערוך, ולו בשרטוט כללי, מעין "פתיחה" - משהו מן המאזן.

מאחר ובסופו של דבר מדובר ביום של חגיגה, נפתח בצד החיובי. נשאל את עצמנו: מהו, בעצם, ההישג המרשים ביותר והמשמעותי ביותר של קום המדינה וקיומה, בכניסתה ל"שנת היובל הזאת"?

דומני שהתשובה פשוטה. בברכת "שהחיינו" שתיקנו חז"ל ניתן להבחין בשתי נימות. יש נימה אחת של שמחה על האירוע. אבל בנוסח הברכה ובחוויה המלווה אותה יש גם נימה שניה, ואולי היא הדומיננטית. מעבר לשמחה שבה אנו מתמקדים בשעת הברכה, קיימים סיפוק ושמחה בעובדה שעברנו כברת דרך שאיפשרה ומאפשרת את השמחה. "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" אינה רק ברכה על "הזמן הזה" אלא על כל אותן שנים, על כל פרק הזמן, שבו ליוו אותנו רחמי שמיים ואיפשרו לנו להגיע לרגל זה, לברית הזאת, לקיום מצווה זאת. הברכה היא על עצם הקיום במשך התקופה, ולצד זה גם על נימה איכותית מסויימת שאיפיינה, ולחיוב, את אותה תקופה.

אם נשאל את עצמנו: מה אנו חוגגים בכניסה ליובל זה? הדבר המשמעותי והמרשים ביותר הוא עצם העובדה שאנו יכולים לחגוג את שנת היובל. יש כאלה הרואים בשנת היובל "עוד שנה". שנה חולפת, שנה עוברת, תולשים דפים נוספים מלוח השנה, והנה באה שנת היובל כאילו הדבר מובן מאליו. הדברים אולי מובנים לאנשים צעירים, שנולדו כאשר המדינה היתה כבר מבוססת ומעוגנת, אבל לאמתו של דבר הם רחוקים מלהיות מובנים . נימה של פלא ליוותה את קום המדינה, ונימה של התפעלות חייבת ללוות את המשכה.

בפרשת מסעי (במדבר לו, ד) נאמר: "ואם יהיה היבל לבני ישראל". בפירושו לפרשת ויקרא, על הפסוק (ויקרא ב, יד) "ואם תקריב מנחת בכורים לה' ", אומר רש"י:

הרי "אם" משמש בלשון "כי", שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה, וכן "ואם יהיה היובל לבני ישראל".

הוי אומר: "ואם יהיה היובל", פירושו, לדעת רש"י - כאשר יבוא היובל, שהרי מובן מאליו שסופו לבוא.

לעומת זאת, הרמב"ן בפירושו על אתר נוטה לדרך שונה:

והנכון כי בעבור שלא יצווה עתה לעשות המצווה הזאת אמר כן. ואמר 'כי תקריב מנחת המחבת' - תעשנה כן, 'ואם תקריב מנחת מרחשת' - ככה תעשה, 'ואם מנחת בכורים תהיה המנחה אשר תקריב' - כמשפט הזה תעשה אותה. והנה ה"אם" כפשוטו.

וטעם 'ואם יהיה היובל לבני ישראל' כי אמרו כי גם אם ינחלו בני ישראל את הארץ כל הימים, ויזכו לקדש את שנת היובל, לא תחזור לנו הנחלה.

ואפשר גם כן שאמר 'ואם תקריב מנחת ביכורים כן תעשה', כאומר אם יביאך ה' אלקיך אל הארץ ותקצור את קצירה ותביא מנחת ביכורים - כן תעשה אותה, כי ירושת הארץ בתנאי יזכרנה להם, כמו שאמר (דברים יא, כב-כג) 'אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת', 'והוריש את כל הגוים מלפניכם', וכן במקומות רבים.

"ואם יהיה היובל" - פשוטו כמשמעו! לא תופעה המובנת מאליה, לא מציאות טבעית שזורמת עם הזמן אלא חסדי שמים מצד אחד, ויוזמה אנושית מצד שני.

"ואם יהיה היובל" - הוא יהיה - "לבני ישראל", במידה מסויימת - בזכות "בני ישראל".

מתנגדי הציונות ידעו שבמעמד הר סיני "במשך היובל - המה יעלו בהר" (שמות יט, יג). רק "במשוך היובל", רק משנשמע קול שופרו של משיח בעולם, "המה יעלו בהר".

אבל הרוח, המסר והייעוד של הציונות לכל גווניה - ובוודאי אלה של הציונות הדתית - יודעים שההיפך הוא הנכון: רק במידה שקיימת נכונות ומסירות נפש אמתית ל"המה יעלו בהר" - "והיה במשוך היובל". היובל אינו חל מעצמו. הוא טעון השקעה, התמסרות ציבורית-לאומית, ומסירות נפש אישית.

כמובן, צריך לדעת באיזה רוח ובאילו נסיבות יש "לעלות בהר". ישנן "עליות" אומללות, הן מבחינת ראשית דרכן והן מבחינת תוצאותיהן. אכן, ישנן לעתים פרשיות קשות: "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל, ויתאבלו העם מאד. וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר: הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה: למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם" (במדבר יד, לט-מא).

בחסדי שמים זכינו שרוח ה"עליה בהר", במועד שנתבקש, ומתוך מודעות היסטורית עמוקה, הפעימה את העם היושב בציון, ואת התומך בו וסועד אותו ממרחקים, ל"עלות בהר" ולקרב את "משוך היובל" מתוך תחושה של שליחות, ומתוך תודעה - לפחות בציבור שלנו - שאמנם אנו פועלים ומופעלים על ידי רוח ה' ולא חלילה, ההיפך.

נאמר ב"תורת כהנים": "שבת לה' "- כשם שנאמר בשבת בראשית "שבת לה' ", כך נאמר בשביעית "שבת לה' ". על פי הברייתא בתורת כהנים, מסביר ר' מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה"משך חכמה":

דינא אתי לאשמועינן, דכמו שקדושת שבת חלוקה מקדושת יום-טוב, דשבת קביעא וקיימא ויום-טוב - "ישראל מקדשי ליה", ובידם להקדים זמנו או לאחרו, לא כן שבת ד"קביעא וקיימא", כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת יובל, דכל מה שנוהג בשביעית - נוהג ביובל, רק דיובל תליא, אם לא תקעו או לא שילחו עבדים לחירות, או לא החזירו קרקעות - אז מותר בחרישה ובזריעה ואינו יובל כלל כמפורש לקמן (ר"ה ט, ע"ב), וכן פסק הרמב"ם להלכה (פ"י דהלכות שמיטה ויובל), וזה לא כן בשמיטה, שהיא בבחינת "אפקעתא דמלכא" וחלה מאליה.

בניגוד לימים טובים, לא מדובר כאן רק בשאלת איחור המועד או הקדמתו. לגבי היובל מדובר בשאלה האם היובל יתקיים כלל אם לאו? "ואם יהיה היבל לבני ישראל" - האמנם יהיה יובל?

בחסדי שמיים זכינו להגיע לשנת היובל. ודומה, שהדברים חורגים אף מהמסגרת שקבע להם ר' מאיר-שמחה. עיצוב תחולת יובל בניסוחו-שלו שייך למרכיבים שמקומם ומועדם הם בשנת היובל עצמה: תקיעת שופר, שילוח עבדים וכיו"ב. אך ישנו פן נוסף: בחיבורו על הרמב"ם, , אגב התייחסות לפסוק "וספרת לך שבע שבתת שנים, שבע שנים שבע פעמים... וקדשתם את שנת החמשים שנה", מסביר ר' חיים מבריסק שה"מקדש" של היובל הוא אותו מניין של "שבע שנים שבע פעמים". הפעולה המתמידה והמסורה של מניין השנים, של ההכנה וההכשרה, של סלילת הדרך לקראת שנת היובל, היא-היא ה"מקדשת" אותה, והיא שקובעת את אופייה ואת מעמדה ההלכתי של שנת החמשים כ"שנת היובל".

אין שנת חמשים ללא ארבעים-ותשע שנים של יזע, של עמל ושל הקרבה!

אם נשאל איפוא את עצמנו מהו החסד הגדול ביותר, מהו ההישג המרשים ביותר של "שנת היובל הזאת", נוכל לומר: עצם העובדה שישנה "שנת יובל". שאותה נקודת מוצא של ספירת השנים מקום המדינה, הובילה ל"שנת היובל הזאת". באותם ימים נדמה היה לכל כי המדינה עומדת על כרעי תרנגולת, כשמעליה מאיים סימן שאלה מתמיד. כמעט שלא היתה מדינה בעולם שעצם קיומה היה מוטל בספק. הרבה מדינות בעולם ידעו מאבקים וסיכונים, היו בהן סכסוכים על גבולות אלה או אחרים, על שליטת מעמד כלכלי או חברתי כזה או אחר, אך עצם קיומן - נתון ועומד הוא. ואילו לגבינו, סימן שאלה, ספקות ולבטים, וחרדה מתמדת, מלווים אותנו משחר ימי המדינה.

סייעתא דשמיא, הדבקות במשימה ורוח ההקרבה, הם שאיפשרו לא רק את קום המדינה אלא את קיום המדינה. על כניסתנו לשנת היובל יש ליתן שבח והודאה לקב"ה, וברמה אחרת לגמרי - תודה וברכה לאלה שלאורך הדרך עסקו ועוסקים במלאכה.

קיום זה מרשים כשלעצמו, אך לצדו יש לרשום נקודה שניה, שאף היא בעלת משמעות לאומית ורוחנית כאחד, בממדים מדהימים. "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". על פי דין, ניהוג יובל וחלותו מותנים בכך ש"רוב יושביה עליה". מתוך כך, לדעת רוב הראשונים (לבד מרבינו תם) כבר בתקופת בית שני לא נהגו יובלות.

"רוב יושביה עליה". לא "יושביה" שכבר יושבים בה, אלא אותם שמיועדים לשבת בה. אנשים שעבורם אמורה ארץ ישראל להיות לבית. ל"רוב יושביה" של כנסת ישראל טרם זכינו. ועדיין הדבר בבחינת חלום וחזון לעתיד. אבל איזו כברת דרך עברה המדינה, בסייעתא דשמייא, לקראת "רוב יושביה עליה"!

גם כאן מדובר בחסדי שמיים, ובהשקעה ומסירות נפש שאין להם אח ורע בעידן המודרני. ציבור שמנה בראשיתו בסך הכל כששים ריבוא יוצאי מצרים, היה מוכן בתוך עשור שנים לקלוט ציבור גדול פי כמה וכמה תוך כדי הקרבה עצמית אדירה, דוחק כלכלי, סיכון מעמד מבחינה חברתית, ובמובנים מסויימים אף נסיגה תרבותית. אותה מסירות נפש באה לידי ביטוי בתחושת ה"אחווה" ברמה האישית, ובתחושה של שליחות ברמה ההיסטורית. מי שמע כזאת? מי ראה כהנה?

אכן, יש ביקורת נוקבת, צודקת - והיום היא באופנה - על מספר מאפיינים שליוו את תהליך הקליטה. התנשאות, שתלטנות, רצון לעצב את הנקלטים בצלמם ובדמותם של הקולטים. הביקורת היא במקומה, בוודאי מנקודת ראות דתית הרואה בשלילה מוחלטת את הניסיון למחוק באותם ימי בראשית את צלם הדמות הדתית, אבל חס לנו ואל לנו להתעלם, בשל ביקורת זו, מהגדולה והגדלות שבעצם תהליך הקליטה. גם אם נשזרה לתוכו נימה מסויימת של אינטרסנטיות (שהרי שככל שגדל והלך ציבור היושבים בציון, הלך והתייצב מעמדה הבטחוני של המדינה), בשורה התחתונה, והיא אשר הוטבעה לעומק ב"חוק השבות", ניתן כאן ביטוי מופלא להזדהות עם כל יהודי באשר הוא יהודי. יהא מעמדו אשר יהא, יהו רקעו התרבותי ותכניו אשר יהיו. הזדהות עם כנסת ישראל ועם קדושת ישראל.

על כל אלה, על הצעידה בנעלי ענק לקראת "רוב יושביה עליה", על הרוח שאיפשרה ואיפיינה מהלכים אלה, עלינו ליתן שבח והודאה לבורא עולם, תודה והתפעלות לאלה שבאותו מבצע אדיר ומתמשך של קליטת עליה השקיעו כה הרבה ויכלו לו.

אם תרצו - המונח "רוב יושביה עליה" מבטא מונח כמותי. מדי שנה אנו שומעים ביום העצמאות מעל גלי האתר כי מדינת ישראל מונה "כך וכך נפשות". השתא - 5.8 מיליון נפש. אבל עלינו להבין שריבוי כמותי זה נעוץ בנימה איכותית, בזיקה לכלל ישראל ולר' ישראל. נקודה זו מרשימה ביותר, וצריכה להיות מקור לאושר, לגאווה לאומית ולחגיגה לאומית.

עלינו לשבח, להודות ולהלל בראש ובראשונה על עצם העובדה "שהחיינו וקיימנו והגיענו ליובל הזה", שבו אנו קרובים מאי פעם להגשמת החזון של "רוב יושביה עליה". אבל ב"יום כיפור" זה, שהוא "ראש השנה", יש לזכור לא רק את הישגי העבר המרשימים אלא גם תכנים ותחומים ספיציפיים. באיזו מידה עמדנו - והאמנם עומדים אנו - בדרישותיה הספיציפיות של שנת היובל?

שלושה תחומים בולטים במיוחד בשנת היובל: תקיעת השופר - "תעבירו שופר בכל ארצכם"; שילוח עבדים והחזרת שדות. שאר ההלכות חלות אף בשמיטה, אך שלוש מצוות אלו מאפיינות את שנת היובל דווקא. מדובר על שלושה מוקדים שעל כנסת ישראל לאמץ לעצמה בכל זמן, בכל עת ובכל שעה, וודאי בזמן הזה.

במובן מסויים, תקיעת השופר בשנת היובל שונה באופייה, ואולי אפילו בהגדרתה ההלכתית מהתקיעה המוכרת לנו, תקיעת שופר של ראש השנה.

"הרב" ז"ל לימדנו שלשיטת הרמב"ם בספר המצוות (והדברים אף מבוארים באחת מתשובותיו) מצוות שופר בראש השנה - מצוות שמיעה[2] היא, ואילו ביובל עיקר המצווה הוא התקיעה[3].

יש בכך ביטוי לאופיין השונה של שתי המצוות: מצוות יובל מסמלת מצווה "ציבורית" יותר, טקסית יותר. ההבדל הוא משמעותי, ואף-על-פי-כן: "שווה היובל [=שופר של יובל] לראש השנה לתקיעה ולברכות [משנה, ראש השנה ג, ה], ואותן אסוציאציות של עבודת ה', של תפילה ושופר מצד אחד ושל המלכת מלכות שמיים מצד שני שייכים לשופר של יובל לא פחות מאשר לשופר של ראש השנה.

גם תקיעת השופר ביובל מלווה במלכויות, זכרונות ושופרות, על כל התכנים והמסרים הנלווים אליהן. מלכות שמים בעולם כולו, ומלכות שמיים בכנסת ישראל, חרדת דין ועמידה לדין עם התשובה המלווה אותם. קול השופר של חזון הגאולה בוקע ועולה, מסוף העולם ועד סופו, ממעמד ער סיני ועד "היום ההוא" בו "יתקע בשופר גדול".

יש כאן מוקד של התעוררות, מודעות למלכות שמיים ומאמץ להמלכת מלכות שמים. בחסידות חב"ד קוראים לליל ראש השנה "ליל ההכתרה", ועל דרך זו שנת היובל - "שנת ההכתרה" היא.

הפן השני של שנת היובל, שילוח העבדים, מתמקד בעניין החברתי. המסר הוא מהפכני מבחינה מחשבתית ובוודאי שכך הוא מבחינה מעשית. במידה מסויימת יש כאן מעשה של מחיקת הפערים שנוצרו במרוצת העבר והתחלה מחודשת. יש כאן שאיפה לצדק חברתי, לצמצום פערים ולשוויון. נדמה היה ש"ועבדו לעולם", שהפער והשוני הרדיקאלי בין העבד לאדונו יונצח לעולם, באה שנת היובל ואומרת "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". שיבה כלכלית ושיבה חברתית.

לצד שילוח העבדים, המסמל את הפן החברתי קיימת מצווה של החזרת שדות לבעליהן. אף היא בעלת משמעות מהפכנית במישור המעשי, אך אין היא מתמקדת כל כך בנימה האישית, הקיומית (וממילא החברתית), אלא בתשתיתה הפיזית והכלכלית, ב"ישובו של עולם".

שנת היובל משתרעת איפוא על פני שלושה תחומים. התחום הדתי, אם נרצה, במובנו המצומצם; התחום החברתי והתחום הפיזי והכלכלי.

ב"שנת היובל הזאת", הבה נשאל את עצמנו היכן אנו נמצאים? להיכן הגענו? לאן פני החברה מועדות?

התמונה היא מורכבת. מצד אחד, בשלושת המישורים ניתן להצביע על הישגים מרשימים. אם נבחן, כיושבי בית המדרש, מהו מצב עולם התורה כיום לעומת מצבו בקום המדינה, הרי שיש כאן מקום להתפעלות, לשבח והודאה, ולו רק על הדבר הזה. בל נשכח שמספר התלמידים הרשומים בישיבת "הר עציון" גרידא דומה לסך התלמידים שבן גוריון נתבקש לפטור משירות צבאי. איני היסטוריון, אך מסופקני אם אי פעם, עלה מספר חובשי ספסלי בתי מדרשות (והדבר אירע בתוך פרק זמן כה קצר), על מספרם בשנת היובל הזאת. עם כל הביקורת, ועם התחושה המלווה תופעה זו שלעתים מקוממת מבחינה דתית וחברתית, בל נשכח מחמת השיגרה מה הושג בתחום התורני הצרוף. כמה ספרי קודש נמכרים, ובעיקר כמה ספרים נלמדים.

בתחום הכלכלי, לא ניתן להשוות בין השפע של היום לימי הצנע דאז. אין זה רק עניין של גידול בתל"ג, אלא דבר המתבטא בחיי היום-יום: למי יש "אחוזה", נחלת שדה וכרם, ובאיזו רמה הוא יכול לחיות. במישור החברתי, קיימות אפשרויות רבות למימוש ולהגשמה עצמית, והקטנת מידת התלות במסגרות מקבילה לאותו "שילוח עבדים".

באותם תחומים ותכנים הקשורים ליובל יש לנו איפוא הרבה סיבות לומר דברי הלל, שבח והודאה. ועם זאת, ישנם הרבה נושאים שמטרידים אותנו, שגם מבחינה אבסולוטית וגם מבחינה השוואתית נראים לנו לא כהתקדמות במרוצת היובל אלא כנסיגה. מרבים לדבר - ולמרבית הצער אין אלו רק דיבורים - על ירידה באידיאליזם, על שחיקה בנכונות להתמסר, על ירידה במוטיבציה למשימות לאומיות והיסטוריות, על עליה באמביציה האגוצנטרית, בבחירת תחומי פעולה, בבחירת מקומות מגורים ותעסוקה, בשחיקה בתודעה היסטורית ובמודעות החברתית, בגידול הפערים החברתיים . אכן, רמת חייהן של אותן שכבות שמוגדרות "עניות" עולה לאין ערוך, מבחינה אבסולוטית, על זו ששררה בקום המדינה בקרב משפחות מבוססות, אבל אנו יודעים - מבחינה הלכתית ופסיכולוגית - שמעמדו של עני ואביון אינו נמדד באמצעות מבחן אבסולוטי ("מה יש על שולחנו בארוחת הבוקר") אלא כיצד הוא רואה וחווה את מעמדו בתוככי החברה הסובבת אותו.

יש גידול בפערים ועליו יש להצטער. לעתים, אנו עדים להדגשים מעוותים, גם בציבור הכללי וגם בציבור הדתי.

חכמים נחלקו בשאלת הזיקה שבין שלושת מרכיבי היובל, האם מעכבים הם אחד את השני אם לאו (ראש השנה ט, ע"ב):

תנו רבנן: 'יובל היא' - אף-על-פי שלא שמטו, אף-על-פי שלא תקעו. יכול אף-על-פי שלא שילחו? תלמוד לומר: 'היא', דברירבי יהודה. רבי יוסי אומר: יובל היא' - אע"פ שלא שמטו, אע"פ שלא שילחו. יכול אע"פ שלא תקעו? תלמוד לומר: 'היא'... אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יהודה ור' יוסי, אבל חכמים אומרים 'שלשתן מעכבות בו'.

להלכה נפסק כדעת חכמים ששלוש המצוות מעכבות זו זו. פירושם של דברים: לא ייתכן שפן אחד של שנת היובל יחסר. אפילו יתקיימו המרכיבים האחרים - שנת היובל חסרה ופגומה. תירגום הלכה זו למונחים כלליים יותר משמעו חובה המוטלת עלינו להפנים לעומק את ההכרה שלא תיתכן "תקיעת שופר", המלכת מלכות שמיים בלי "שילוח עבדים" ו"החזרת שדות", בלי מודעות ל"יישובו של עולם" ולצדק חברתי. לא ייתכן צדק חברתי ושוויון אמתי בהיעדר מודעות ל"צלם אלקים" ולמלכות שמים. לא תיתכן היאחזות בארץ אם אין לצדה דאגה מספקת ל"עם היושב עליה". בניית העם חייבת להיות שלובת זרוע עם "גאולה תתנו לארץ".

מדובר בתחומים ותכנים ההולכים שלובי זרוע, שזורים זה בזה, כשהאחד מפרה ומזין את רעהו. הזנחת מישור אחד היא הזנחת המערכת כולה. כך בשנת יובל, וכך לאורך הדרך. אין "החזרת שדות" אם אין "שדות", ואין "תקיעת שופר" אם לא דאגו "שבע שנים שבע פעמים" שיהיה שופר כזה שאוזנינו תהיינה כרויות לקולו, ושיהיה מי שידע - ואף ירצה - לתקוע באותו שופר.

לפנינו משימה לאומית ואישית כאחד. מבחינה ציבורית, כעם וכמדינה, עומדת לפנינו משימה גדולה וקדושה של כניסה ליובל שני ושל עיסוק באותם תחומים ותכנים שמכשירים את היובל הראשון. מחזירים שדות לא רק ביובל. את התשתית של "גאלה תהיה לארץ" חייבים לקדם, לקיים ולפתח במשך "שבע שנים שבע פעמים".

הדברים משמעותיים לא רק במישור הכלל, ה"יחד", אלא אף במישור הפרט, אצל היחיד. הגמרא (ראש השנה ט, ע"ב) אומרת כי שילוח עבדים והחזרת שדות מסורות לכל אדם, ואילו תקיעת שופר מסורה לבית דין.

ברמה מסויימת יש אכן פן של הרמת קרנה של תורה, הגדלתה והאדרתה - כתורה שנלמדת ומתגשמת - משימה שהגשמתה מוטלת על שכמם של ראשי העדה, אבל בסופו של דבר הם רק המובילים. חובת ה"תקיעה בשופר" מוטלת על כל אדם ואדם. אף אחד אינו יכול להשתעשע ברעיון שמישהו אחר "יתקע בשופר" והוא ילך לו לדרכו. החובה ל"תקוע בשופר", להגדיל תורה ולהאדירה, באופן אישי ובתוך החברה בה אנו שרויים, היא חובה המוטלת על כל אחד בבחירת דרכו בחיים, בקביעת החלטות גורליות ובקביעת חיי היום-יום ואיפיונם.

עוד הרבה נותר לנו לעשות, כעם וכיחידים, לשם שילובם של תחומים אלה לכלל מערכת אינטגרטיבית, שמהותית וחיונית היא לעולם ההלכה וההשקפה.

שנת היובל עומדת בסימן של "חזרה":

ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו... בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו (ויקרא כה, יא-יג).

למראית עין יש ב"שיבה" זו סילוק מחיצות, שיבה לנקודת המוצא, הצבת אתגרים ומתן אפשרויות חדשות.

אכן, אין זו שיבה לנקודת המוצא ממש. בדומה לתהליך התשובה ביום הכיפורים - "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" - גם ב"שיבה" ובתשובה של שנת היובל לא מדובר רק על שיבה ל"קדמותו" של אדם הראשון, כלשון המדרש, אלא על התחדשות שבנוייה על העבר. לא מעגל אלא תנועה ספירלית.

בכניסה לשנת היובל עלינו להודות ולהלל לריבון העולמים על הקיים ולבנות על הקיים. עלינו לחדש את התנופה וההתמסרות, ברוח נעורים לאומית ואישית, להבין ולשכיל לבנות זאת על מה שכבר הושג בעמל, מתוך הקרבה ובסייעתא דשמיא. עלינו לפתוח את שנת היובל במבט לקראת היובל הבא, מלווים במודעות לכך ששנת היובל אינה מתקדשת (כניסוחו של ר' מאיר שמחה שהובא לעיל) רק על ידי כנסת ישראל בשנת היובל עצמה, אלא במרוצת ארבעים ותשע השנים שלפניה (כניסוחו דלעיל של ר' חיים מבריסק).

מי יתן שנוכל למשיך להודות ולהלל, שנדע כיצד להתמסר ולהתעתד לתקיעת השופר, לשיקום החברה, ל"יישובו של עולם" ולשילוב התחומים והתכנים כולם. שתהא בנו מודעות לתקיעות, לזכרונות ולשופרות. להשתקמות ולהתעלות מבחינה רוחנית. שהמלכת מלכות שמים וקבלתה יהיו מתוך שבח והודאה על העבר ומתוך תקווה וציפיה דרוכה לקראת העתיד, ליום שבו "יתקע בשופר גדול, ובאו האבדים בארץ אשור, והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים".

 


[1] דברים על-פה שנאמרו בישיבת "הר עציון" בלל יום העצמאות המ"ט למדינת ישראל, אייר תשנ"ז. כתב וערך: אביעד הכהן. הדברים לא עברו את ביקורת אומרם.

[2] ספר המצוות עשין, קע: הציווי שנצטווינו לשמוע קול השופר ביום האחד בתשרי. וכן בכותרת להלכות שופר, ושם פ"א ה"א: מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה.

[3] ספר המצוות, עשין, קלז: שנצטווינו לתקוע בשופר בעשירי בתשרי של שנה זו", וראה עוד בכותרת להלכות שמיטה ויובל ("לתקוע בשופר בעשירי לחודש"), ושם פ"י ה"י: מצוות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי בשנת היובל.