09: חטאי ישראל במדבר ותשובתם

  • צבי בזק

חטאי ישראל במדבר ותשובתם / צבי בזק

"עשרה ניסיונות ניסו ישראל את הקב"ה במדבר", נאמר בפרק ה' במסכת אבות, ובגמרא (ערכין טו) מופיע פירוטם. לא מעטים היו חטאי ישראל במדבר, חלקם קלים יחסית, במידה מסוימת אף מובנים - עקב קשיי המדבר, חלקם חמור עד כדי שינוי ההנהגה וההיסטוריה של העם. במאמר זה ברצוני להתעכב על החטאים בעלי ההשלכות הגדולות ביותר על חיי העם, בתשובת העם ובמצב החדש שנוצר לאחר החטא.

ראשית, נסקור בקצרה את עשרת החטאים על פי הגמרא במסכת ערכין טו:

1. בירידה לים סוף – "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד, יא)

2. בעלייה מהים – על פי מדרש רב הונא בשם רבה בר מרי: שהיו ישראל מקטני אמנה וחששו שמא יצאו המצרים מצדו השני של הים, והאמינו רק לאחר "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שם).

3. במרה – כאשר היה חסר מים לעם – "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" (שם טו, כד)

4. ברפידים – גם שם בגלל בעיית המים – "וירב העם עם משה" (שם יז, ב)

5. במן – עברו על הצו של משה שלא להותיר ממנו עד בוקר (שם טז, כ)

6. במן – יצאו ללקוט בשבת (שם כז).

7. בשליו – אומר העם: "בשבתנו על סיר הבשר"[1] (שם ג) ומסביר שם רש"י שהיה להם שליו אלא שנתאוו ליותר.

8. בשליו שני – חטא המתאווים (במדבר יא)

9. חטא העגל (שמות לב)

10. חטא המרגלים (במדבר יד).

כאן המקור להעיר כי חטאים אלו נמנו רק עד לחטא המרגלים, וכפי שנאמר שם (במדבר יד, כב) בדברי ה' למשה: "וינסו אֹתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי". זאת הסיבה לכך שלא נמנו חטאים מהותיים אחרים של העם שנעשו בהמשך, כגון חטא קורח, בעל פעור ועוד, וכך מעיר המהרש"א על הגמרא בערכין טו דלעיל. על החטאים שלאחר מעשה המרגלים יש לדון בנפרד. יש גם לזכור שבחלק מהחטאים המדובר כבר בדור אחר - הדור החדש שעתיד היה להיכנס לארץ לאחר שנשמד דור המרגלים, ואין כאן המקום להאריך.

כאמור לעיל, אפשר לחלק את החטאים לשתי קבוצות: אלו שהשפיעו לטווח הקצר, ואלו שהשפיעו לטווח ארוך, עד כדי ירידת מדרגה ושינוי ניכר לדורות.

נמיין את החטאים לשתי הקבוצות:

בעלי השפעה לטווח קצר

בעלי השפעה לטווח ארוך

התלונות בירידה לים סוף ובעליה ממנו

חטא המתאווים

תלונת העם במרה על המים

חטא העגל

ריב העם עם משה ברפידים

חטא המרגלים

חטאי העם במן - "ויותירו ממנו עד בוקר", וליקוט בשבת

 

חטא השלו הראשון

 
 

במבט מהיר ניתן לראות שהחטאים בעלי ההשפעה לטווח הקצר היו ממש בתחילת דרכו של העם במדבר. הם כללו תלונות שנראה שנבעו בעיקר מקשיי ההסתגלות של המעבר מחיי השיגרה במצרים, אם גם קשים וכואבים, למדבר שומם וחיי נוודים. כך אולי אפשר להסיר גם את החטא של ההותרה מהמן עד הבוקר וכן את ליקוטו בשבת – היתה בהם הדאגה לאוכל של מחר. ואמנם, הקב"ה כביכול מבין את העם בחטאים אלו ולא ממצה איתם את הדין. כך לדוגמה על חטא המן הוא אומר (שמות טז, כח): "עד אנה מאנתם לשמֹר מצותי ותורֹתי", ולא יותר מזה.

לעומת זאת, שלושת החטאים הקשים יותר, היו כמעט בלתי נסלחים. הסיבות לכך יכולות להיות שונות ומגוונות: אין הם באים מיד לאחר היציאה ממצרים, העם היה כבר רגיל דיו בדרכי המדבר, אוכל ומים לא חסרו להם, העם התרגל להאמין בדרך הנהגת ה' אותם ובקבלת כל צרכיהם ממנו, ויותר מכל – כבר ניתנה תורה וראו ישראל עין בעין את התגלות ה' עליהם. כל הסיבות האלה מחייבות היו שמספר תלונות העם, שלא לדבר על חטאים של ממש, ילך ויקטן.

המספר אמנם קטן פיזית, כפי שנראה בטבלה, אך מהות החטאים רק גדלה והחמירה. אף אין המדובר בתלונה סתם, אלא בליקוי מהותי של התנהגות העם, מעין ההבדל שבין חטא רגיל וחטא של קילקול מידה.

אפשר לומר כי החטאים היו פגם באמונה של העם בשלושה פנים: חטא העגל – פגם באמונה בעבר – "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד); חטא המתאווים – פגם בהתנהגות ההווה של העם בשגרת חייהם במדבר, תוך רצון לראות בזלילה את תמצית חייהם; חטא המרגלים – חטא באמונה בעתיד, בתכלית דרכם במדבר לצורך העלייה לארץ ישראל וכיבושה.

ניתן לחלק את החטאים אף בצורה שונה. חטא העגל – עבודה זרה; חטא המתאווים – גילוי עריות, לפחות ברצון החוטאים - "וישמע משה את העם בֹכה למשפחֹתיו" (במדבר יא, י), וכדברי רש"י שם – בוכה על עריות שנאסרו להם; חטא המרגלים – הקשור במידת מה לשפיכות דמים, שהרי העם מביע את אי רצונו לחיות: "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו... נשינו וטפנו יהיו לבז" (במדבר יד, ב-ג), ואף רצו העדה לרגום את יהושע וכלב באבנים. העבירות בשלושת המקרים, המזכירים חטאים של ייהרג ואל יעבור, מצדיקות את אי קיומו של דור זה של יוצאי מצרים, וממילא עוברת הזכות להיכנס לארץ ישראל לדור הבא.

נראה גם באופן כללי, שקיימת עלייה ברמת החטאים של העם ומאידך ירידה ברמת התשובה, ועל כך נתעכב בהמשך. נדון עתה בכל חטא בנפרד:

חטא העגל

העם ממתין לשובו של משה ביום הארבעים לעלייתו להר סיני, ומשלא מגיע אומרים לאהרן "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א). מכאן ועד להשתוללות אכזרית, יצירת העגל ומחולות סביבו ו"קול מלחמה במחנה" לא רבה הדרך. ההידרדרות היתה מהירה והעם נעשה פרוע וחסר כל רסן.

אמנם, גם פעולתו של משה מהירה. משה אינו מאבד את העשתונות, ומיד פותח בתפילתו הידועה המתחילה במלים "ויחל משה את פני ה' אלהיו... למה ה' יחרה אפך בעמך... למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרֹג אֹתם בהרים... שוב מחרון אפך... זכֹר לאברהם, ליצחק ולישראל עבדיך" (שם, יא-יג).

כמו לאחר תרגול מוקדם ומתוכנן מראש, פותח משה בתפילה ספונטנית, המשיגה במהירות את מטרתה – "וינחם ה' על הרעה אשר דִבר לעשות לעמו" (שם, יד).

כך גם דרשו חז"ל (ברכות לב, ע"א): "מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם". אף בקרב בני ישראל פועל משה בצורה מיידית ומנהיגותית ומשיג מיד את המטרה. לאחר שבירת הלוחות וטחינת העגל, באה התעשתות מיידית של העם ותשובתו.

העונש אמנם חמור: ראשית, מגיפה בקרב העוברים על החטא, ובנוסף - "לא אעלה בקרבך", שינוי בהנהגת ה' הישירה את בני ישראל במדבר, ומעבר להנהגה עקיפה כביכול על ידי מלאך. זוהי למעשה מידה כנגד מידה: בני ישראל המירו כביכול את כבוד ה' - "וימירו את כבודם בתבנית שור אֹכל עשב" (תהילים קו, כ), והקב"ה משיב להם בסילוק הנהגתו הישירה מהם.

עם זאת, השפעה דרסטית אין כאן. נראה שחזרתם הכנה של בני ישראל בתשובה - "ויתאבלו כל העם מאד ולא שתו איש עדיו עליו", גרמה לכך שהחיים חזרו למסלולם הרגיל, אף כי "וביום פקדי ופקדתי". אף המשכן נבנה לאחר מכן, ומבלי להיכנס לפרשנות הקושרת אותו לחטא העגל או מנתקת אותו ממנו, ברור כי שבה השכינה לשרות בישראל. בנוסף לכך, "מקבל" משה מהקב"ה את שלוש עשרה המידות, מידות של רחמים ומחילה, אשר אמורות לעמוד לו ולישראל בחטאים הבאים. כך שניתן לומר שהתשובה פעלה כאן את פעולתה.

חטא המתאווים

בפרשה זו, המופיעה בספר במדבר יא, ניכרת הידרדרות מהירה וחמורה ביותר של העם מעת שנסעו מהר סיני, לאחר ששהו בו כמעט שנה, מראש חודש סיוון בשנת יציאתם ממצרים ועד כ' אייר בשנה שלאחריה - "והאספסֻף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל... זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חִנם...".

בניגוד לחטא העגל, שם ראינו פעולה מהירה של משה, בפרשה זו כושל כביכול כוחו. שוב אין הוא תופס כביכול את הקב"ה בבגדו, אף אינו פותח בתפילה ובתחנונים, אלא מכריז ביאוש: "כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האֹמן את היֹנק... מאין לי בשֹר לתת לכל העם הזה ואם ככה את עשה לי, הרגני נא הרֹג... ואל אראה ברעתי" (שם). ומפרש רש"י שתשש כוחו של משה כנקבה.

מדוע כשל כוחו של משה בחטא זה? האם היה חמור אף מחטא העגל? אין זאת אלא שראה משה כי לא אלהים מחפשים הם כאן, אלא חיי הפקר ומזון בלבד, כבהמות[2]. אין זה העם שהוציא משה ממצרים על מנת לקבל תורה. נכשלה, כביכול, שליחותו של משה, אם לאחר כמעט שנה תמימה ששהה העם בהר סיני, זו התוצאה מייד עם צאתו משם.

בחטא זה לא מצאנו ששב העם בתשובה, מה שאולי החמיר את תגובתו של משה. העם קיבל את רצונו - שֹלווים בכמות לא מוגבלת, רבים מתו במגפה שפרצה מיד לאחר מכן, ואף רמז של חרטה, תשובה או התפכחות שלאחר החטא לא נמצא פה.

מצד שני, אולי יש צד חמור בחטא זה יותר מהאחרים שחטאו בהם ישראל במדבר. היתה כאן התפרקות ממסגרת ושלהוב יצרים כל כך גדול, עד שהעם איבד באותו זמן כל עניין רוחני ואף לא מצא כל סיבה או עניין לשוב בתשובה.

ההשפעה של החטא על העם היא בכך שמשה כבר לא מנהיג את העם לבדו, אלא בעזרתם בשל שבעים הזקנים.

שוב, כבחטא העגל, יורדת מדרגת העם כתה, מהנהגת משה להנהגת שבעים הזקנים[3]. עם זאת, גם לאחר חטא זה חזר העם לשגרה כפי שהיתה נהוגה פחות או יותר לפניו.

חטא המרגלים

העם שולח מרגלים על מנת לתור את ארץ ישראל. לא ניכנס כאן לשאלה האם נכון היה לשולחם והנושא ראוי לדיון נפרד. מכל מקום, כאשר שבים המרגלים מהארץ ומוסרים את דיבתה הרעה, העם מגיב במרד כללי, בבכייה וברצון למות במדבר או לחזור למצרים.

קיימת כאן מידה של חומרה בחטא, שלא היתה קיימת דוגמתה עד עתה. העם ראה את ניסי ה' במהלך היציאה ממצרים, כמו גם במדבר, אף האמין בנבואת משה עד עתה, ולא היתה לו שום סיבה לחשוש כי ה' יזנחם עם עלייתם לארץ. ההבטחה לבני ישראל היתה מראש, כפי שנמסרה למשה במעמד הסנה (שמות ג, יז) - "אעלה אתכם מעני מצרים... אל ארץ זבת חלב ודבש". למרות הכל היתה כאן פאניקה והתפרקות כללית של העם ממסגרת אמונתו בה' ובייעוד יציאתם ממצרים. הדבר חמור מחטא העגל, בו חיפש העם את דמות המנהיג, או דמות לאלהים כביכול, וטעה. חמור הדבר גם מחטא המתאווים, שבו העם היה נתון בחגיגת זלילה גדולה, אך לא השמיע דברים כל כך חמורים כלפי מעלה.

בחטא המרגלים הביע העם למעשה את איבוד אמונתו ביכולת ה' להביאו לארץ[4].

תגובת משה על חטא זה חזקה אמנם מתגובתו לחטא המתאווים. אין הוא מתלונן כאן על חוסר כח אלא אוזר מותניו ומתפלל, כמו לאחר חטא העגל. אך מה רב ההבדל בין שתי התפילות. אם בחטא העגל מצאנו עמידה מיידית של משה: "ויחל משה", הרי שכאן אנו מוצאים לשון רכה יותר: "ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה... והמתה את העם הזה כאיש אחד, ואמרו הגויים... מבלתי יכֹלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר. ועתה יגדל נא כח ה'" (במדבר יד, יג-יז). אין זו הדרישה החזקה "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך" המושמעת באופן ישיר ומפגיע לאחר חטא העגל. מעניין מאד גם לראות את ההבדלים בין שלוש עשרה המידות המופיעות לאחר חטא העגל ולאחר חטא המרגלים:

לאחר חטא העגל

לאחר חטא המרגלים

ה' ה אל רחום וחנון

ה'

ארך אפים ורב חסד ואמת

ארך אפים ורב חסד

נוצר חסד לאלפים

 

נושא עון ופשע וחטאה

נושא עון ופשע

ונקה לא ינקה

ונקה לא ינקה

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים

על שלשים ועל רבעים.

על שלשים ועל רבעים.

 

קל לראות מהטבלה את מיעוט מידות הרחמים המוזכרות לאחר חטא המרגלים, ומאידך את הישארות כל מידות הנקמה ללא החסרת מילה אחת. עם מעט דמיון אפשר לשמוע, כביכול, מהפסוקים, כיצד משה, לאחר חטא חמור כל כך, ולאחר חטאים שונים מאז חטא העגל, מזכיר את שלוש עשרה המידות בקיצור, בחלקן בלבד ובשפה רפה. אין הוא מצפה לכך שה' יתגלה במלוא מידות הרחמים שלו במצב כזה. הוא מזכיר במילים ספורות רק כמה מהן, ומצפה לבשורת הסליחה. כך למשל בפרשת המרגלים מופיע רק פעם אחת שם ה' בתחילת המידות, לעומת פעמיים לאחר חטא העגל.

בפירוש המידות, המובא ברש"י, נאמר: "ה' - קודם שיחטא האדם, ה' - לאחר שיחטא". כאן, כביכול, לאחר כמה חטאים, כבר איבדו משה ובני ישראל את בחינת "ה' לפני שיחטא". העם היה כבר נגוע בחטאים ומדרגתו ירדה. גם מידת האמת הושמטה מהמידות שלאחר חטא המרגלים ומשה מבקש את הרחמים ללא האמת, שנעשתה לאחר חטא זה קשה ואכזרית. גם ה'חסד לאלפים' אינו מוזכר כאן - וכי איזה חסד יש לזכור? אף 'נושא עוון ופשע וחטאה', המתייחס לחטא בשוגג, הושמט. שהרי כאן שוב אין המדובר רק בשוגג אלא בבעיות פנימיות קשות ביותר באמונת העם.

ואכן, מחילה של ממש כבר אין כאן, ונגזרה כליה על אותו הדור. הרמב"ן עמד על כך ואמר שידע משה שאין מחילה גמורה לחטא זה, ולכן ביקש רק אריכות אפיים. ואם בחטאים קודמים היתה חזרה לשגרה, אם כי בשינוי בהנהגת העם, הרי שבחטא זה נגזרה מיתה על הדור.

עם זאת, בסופו של דבר, עונה ה' - "סלחתי כדברך". ואמנם על דור המרגלים נגזרה מיתה במדבר, אבל: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, והֵבֵיאתי אֹתם וידעו את הארץ".

ותגובת העם - "ויתאבלו העם מאד", ומיד לאחר מכם הם מנסים לעלות לארץ, אלא שכבר מאוחר מדי. ניסיון העלייה הספונטני והמהיר אשר מטרתו היתה כפרה מהירה על החטא, נכשל. הכנעני והעמלקי היכו בעם.

פרשה זו של תשובה מהירה באה ללמד אותנו שני מסרים חשובים:

א. לא תמיד ניתן לחזור ולנצל הזדמנויות שחלפו, אף לא זמן קצר ביותר לאחר ההזדמנות. מה שהוחמץ – הוחמץ. עד לבכיה לדורות.

ב. ניסיון לכפר על חטא באמצעות פעולה מהירה, שטחית וחד-פעמית, נדון מראש לכישלון. במיוחד נכון הדבר בחטאים שהאשם בהם אינו דווקא במעשה או בחוסר מעשה מסוים, אלא במידות רעות המקננות בלב האדם או העם. המעשה או חוסר המעשה הם רק סימפטום חיצוני ולא ניתן למוחקו ברגע אחד.

ועם זאת, לעולם יש מקום לתשובה. מיד לאחר חטא המרגלים מופיעה (שם טו) פרשת הקורבנות הנהוגים בארץ בלבד: "כי תבֹאו אל ארץ מושבֹתיכם אשר אני נֹתן לכם", ומסביר שם רש"י: "בישר להם שיכנסו לארץ". והחזקוני מבאר שזוהי תגובת ה' לתשובת העם. גם אם הדור הזה לא ייכנס, בניהם ייכנסו, ובסופו של דבר יחזרו חיי ישראל לשגרה בארצם על פי הייעוד שנקבע עוד בימי עבדותם במצרים.

ומכאן לתשובת האדם הפרטי בימים הנוראים: כפי שראינו, ישנם חטאים קלים, שעליהם אף קל יחסית לחזור בתשובה ולשוב לשגרה הרגילה (אף כי החטאים נזכרים לדורות. תמיד נזכר: "עשרה ניסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר". דבר זה לא נמחק). ישנם חטאים בינוניים עד חמורים, אשר קשה מאד לשוב מהם לגמרי, והנזק לעיתים הוא בלתי הפיך. וישנם חטאים חמורים ביותר, אשר גורמים לבכייה לדורות, להחמצת הזדמנויות ולסבל של שנים.

ואף על פי כן, גדול כוחה של התשובה לקרב, לרחם, להאריך אפים, לדחות הפורענות או לבטלה לגמרי, והעיקר תלוי בכנות האדם וברצונו לשוב בתשובה שלימה. יש לדעת את חומרת כל חטא ואת משמעות השפעתו. יש לזכור את מהות הניקיון והזכות של האדם לפני שחטא – זהו "ה' קודם שיחטא האדם". ולעומת זאת, לאחר החטא יש לזכור כי קיים גם "ה' לאחר שיחטא האדם".

דרכי התשובה פתוחות, ובמיוחד בימים הנוראים, ויש לנצל ימים אלו במלואם תוך ידיעת כוחם וסגולתם. ואם זוכה האדם, נהפכים לו זדונות לזכויות, והתשובה מעלה אותו לגבהים שלא היה בהם גם לפני שחטא. הטהרה המופיעה בעקבות התשובה, והתחושה כי לא רק החטא נמחל אלא גם המידות שגרמו לאדם לחטוא תוקנו, היא הסימן הגדול שאכן התשובה מקובלת ומושלמת.

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.


[1]. בנוסח הגמרא שלפנינו הציטוט הוא - "בשבתכם על סיר הבשר", וכביכול דברי משה לעם הם.

[2]. אולי קשור הדבר גם לחומרת האיום על העם בכללותו, שהיה כאן חלש בהרבה מבחטא העגל והמרגלים. לא היה מדובר כאן על מחשבה להשמיד את כל העדה, כפי שהיה בחטאים האחרים החמורים.

[3]. אין המדובר פה בשרי האלפים והמאות שעזרו למשה לדון את העם, ומופיעים בפרשת יתרו ובדברים. שם היה מדובר בסיוע לוגיסטי למערכת הדיינות. כאן מדובר בשינוי בהנהגה הכללית עצמה. העם כנראה לא קלט שינוי זה, ולא מצאנו שהתאבל עליו.

[4]. יש לשים לב למה שנאמר בפסוקים: "עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי" (במדבר יד, יא), כפי שאומר ה' למשה שם, דהיינו שעיקר החטא היה בחוסר אמונה בה'. חטא המאיסה בארץ ישראל מופיע רק בתהילים (קו, כד) - "וימאסו בארץ חמדה". אין עניין מיוחד בארץ ישראל ללא האמונה בה'.