09: קנאת ה'

  • הרב יהודה עמיטל

קנאת ה'* / הרב יהודה עמיטל

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהו, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. (במדבר כ"ה י"א-י"ב)

ישנם אנשים שבאופיים הם קנאים, אנשים אלה יהיו קנאים בכל דבר, בכל תחום. ישנם אנשים מסוג זה, הנמצאים בקיצוניות אחת, וכאשר הם עוברים להשקפה אחרת, אזי הם עוברים לקיצוניות השניה.

היו אנשים שסברו, שקנאות זו היא באופיו של פנחס, ונימוקם היה:

לפי שהיו השבטים מבזים אותו: 'הראיתם פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. (רש"י - מתוך סנהדרין פ"ב)

הכתוב מייחס את פנחס אחר אהרן, אהרן שתכונותיו הן: "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות פרק א'). רוצה התורה לומר, שפנחס לא קיבל תכונה זו מיתרו, אלא דוקא מאהרן - יתרו הוא דמות שכולה קיצוניות - "שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה" (מכילתא יתרו). יתרו עובד בכל פעם דת אחרת בהתלהבות ובקיצוניות. אהרן הוא דמות שכולה שלום, דמות שאינה קיצונית כלל. ואעפ"כ דוקא דמות כזו מגיעה לעיתים לקיצוניות הבאה מתוך אמת, מתוך ספונטניות של קנאות לה'.

הרמב"ם כותב:

ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר 'ואת האשה אל קבתה' אבל אם פירש, אין הורגין אותו. ואם הרגו נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו, אין מורין לו ואע"פ שהוא בשעת מעשה. (הלכות איסורי ביאה פי"ב ה"ה)

מעשה הקנאות, אינו יכול להיות אלא בשעת מעשה, ואינו יכול להיות אלא מתוך ספונטניות אמיתית, מתוך קנאות אמיתית לה'.

בדורנו ישנה בעיה, שאנשים נתפסים לאדישות, אינם מתרגשים מדבר. רואים מחללי שבת בפרהסיא, וליבם אינו נצבט.

פעם הייתי בארצות הברית וראיתי בטלויזיה איזה 'גלח' האומר: 'האם, הבן' וכו'. נזדעזעתי כולי. לא יכולתי לשמוע זאת. האנשים שישבו שם, המשיכו לשתות את הקפה מבלי להרגיש דבר.

אנשים נכנסים לאדישות ואינם מזדעזעים מדבר. צריך להרגיש קנאות בדברים מסויימים. אין זה אומר שצריך להפגין קנאות זו כלפי חוץ - לעיתים הפגנות חיצוניות גורעות בלבד, צריך לדעת מבחינה הלכתית מתי צריך להוכיח, מתי מותר להוכיח ומתי אסור להוכיח. אולם, כל זה מבחינה חיצונית. מבחינה פנימית, אסור להישאר אדישים - צריך לקנאות את קנאת ה'.

וישב ישראל בשיטים...ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כ"ה א'-ג').

רש"י מסביר כיצד נעשית עבודה זרה זו של פעור:

על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי. וזו היא עבודתו.

האידיאולגיה של פעור היא, שכל מה שטבעי הוא יפה. אידיאולוגיה זו היא אידיאולוגיה קיצונית, ופנחס יוצא נגד אידיאולוגיה זו בתוקף, בהורגו את זמרי.

שמעתי מרבי, ר' יחזקאל סרנא, שקנאה לה' היא חיובית, "אשר קנא לה'" - כאשר המטרה העומדת בפני האדם היא טובת עם ישראל "ויכפר על בני ישראל".

 


* תמצית דברים שנאמרו בישיבה, בליל ש"ק פרשת פנחס. העלה על הכתב יוסף צבי רימון.