11 הרביעי ביולי 1976: מבצע אנטבה (ב')

  • הרב אביעד תבורי

 

פדיון שבויים וטרור

לרוע המזל, אירוע החטיפה באנטבה, לא היה אירוע החטיפה הראשון או האחרון במדינת ישראל. בעשורים האחרונים אנו עומדים שוב ושוב בפני דילמה דומה: האם עלינו לפדות שבויים בכל מחיר? מה נחשב למחיר סביר בסיטואציות מורכבות כאלו?
המשנה בגיטין (ד, ו) קובעת:
אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תקון העולם.
מאמרים ושו"תים רבים נכתבו ביחס למשנה זו.[1] בפשטות, המשנה מסבירה שההלכה נתקנה "מפני תיקון עולם". במילים אחרות: עלינו להתנהל בצורה אחראית למען כלל עם ישראל בפדיון שבויים, ולא רק לחשוב על השבוי לבדו. עלינו לשקול את ההשלכות ולשקלל את רווחת הקהילה כולה כנגד טובתו של השבוי.
הגמרא בגיטין (מה ע"א) נותנת לפסק זה שני נימוקים:
  1. "משום דוחקא דצבורא הוא". כלומר, אגירת סכום גדול של כסף לשם פדיון שבויים דורשת מאמץ גדול שמכביד על הקהילה.
  2. "משום דלא לגרבו ולייתו טפי". כלומר, תשלום של סכומים מופרזים על מנת לפדות שבויים עלול לעודד חטיפות נוספות.
הראשונים נחלקו מה מבין השניים הוא הנימוק המרכזי. ההשלכה לשאלה זו עלולה להתקיים במצב של פיקוח נפש, במקרה שחייו של השבוי בסכנה. האם דין המשנה יתקיים גם במצב בו השבוי נתון בסכנת חיים? בעוד שהנימוק הראשון בודאי מתפוגג מול סכנות נפשות, דווקא סביר ביותר כי הנימוק השני יגבור אף במחיר חייו של השבוי.
חטיפות מודרניות, כדוגמת זו של אנטבה, מעלות שאלות אקטואליות נוספות ברקע אותם דיונים: האם הסוגיה של פדיון שבויים רלוונטית גם לאירועי טרור?
ב-1970 הרב יצחק הוטנר עלה על מטוס שנחטף לירדן. יתכן וזו היתה הפעם הראשונה מאז חטיפתו של המהר"ם מרוטנבורג שהקהילה היהודית דנה ביישומו של הדין המובא בגמרא לעיל. הגמרא סוברת שכשמדובר בתלמיד חכם – אין מחיר מקסימלי לכופר שניתן לשלם עבור שחרורו.
הרב צבי שכטר מביא את דברי הרב יעקב קמנצקי הסובר שיש לראות את החטיפה לירדן כמעשה מלחמה וממילא נופל תחת הקטגוריה של "מלחמת מצווה":
למרות שבדרך כלל במקרה של פדיון שבויים אסור על הקהילה היהודית לפדות שבוי בסכום מוגזם, הפסק במקרה של גדול הדור הוא שעלינו לשלם עבורו אפילו תמורת סכום שהוא עולה בהרבה מעל ה"שווי" שלו. לפיכך, רבנים רבים סברו כי יש לעשות כל מאמץ על מנת להבטיח את שחרורו של הרב הוטנר. אולם הרב יעקב קמנצקי חלק על כך וטען כי מצוות פדיון שבויים חלה רק בתקופת שלום, אך בטח לא בזמן פעולות איבה, כאשר מסירת כספי הכופר לאויב תחזק את עמדתם! הוא המשיך להסביר שלמרות שהייתה קיימת הפסקת אש באותה העת, מלחמת העצמאות של תש"ח מעולם לא באמת הסתיימה, שכן מטרתם המוצהרת של הערבים להשמיד את מדינת ישראל ולזרוק את היהודים לים מעולם לא ירדה מהפרק. לדעתו, למרות שישראל לא הייתה אז מעורבת בקרב פעיל, בעיני ההלכה היא נחשבה בתקופה של רגיעה גרידא ממלחמת העצמאות המקורית המתמשכת מאז תש"ח.[2]
באופן דומה, הרב ישראל רוזן כתב מאמר העוסק בשאלת המחיר הכבד ששילמה ישראל עבור שחרורו של גלעד שליט, חייל ישראלי שנפל בשבי בשנת 2006. לאחר סקירה של המאמרים הרבים לאורך תולדות החטיפות של ישראל, הוא מגיע למסקנה כי לא ניתן להשתמש בסוגיה בגיטין כאסמכתא במקרים בהם הכופר אינו כסף אלא שחרור מחבלים חיים. במקרים כאלו הוא סבור ש"ההלכה ניטראלית, ומשאירה את השיקול הטקטי למנהיגות השלטונית, הממלכתית".[3]
בנוגע למבצע אנטבה, פורסמו שני מאמרים הלכתיים ארוכים. אמנם, יש לציין כי קיים הבדל משמעותי ביניהם. המאמר הראשון נכתב על ידי הרב שאול ישראלי (דיין ור"מ בישיבת מרכז הרב) ודן בהשלכות ההלכתיות שעלו באותה תקופה; אלא שזמן כתיבתו של המאמר היה רק לאחר שהאירועים התרחשו. לעומתו, המאמר השני נכתב במהלך התרחשותם של האירועים באנטבה על ידי הרב עובדיה יוסף.
הרב עובדיה פרסם את המאמר בכתב העת "תורה שבעל פה" תחת הכותרת "מבצע אנטבה בהלכה". כאמור בשיעור הקודם, בהערת שוליים שנוספה כשנדפסה התשובה בספרו יביע אומר, הוא משבח את המבצע ומודה על הנס הגדול. בדבריו שם, הרב עובדיה מעיד על כך שעסק בסוגיה זו בעיצומו של המבצע ואף חשב לייעץ לממשלה בדבר. תוך כדי הדיונים בנושא, נתבשר הרב על הצלחת המבצע:
והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ההלכה, כנ"ל, הגיע ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל אלינו, ובישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים הרשעים, ואת עוזריהם באוגנדה, ולשחרר את מאת החטופים היהודים הי"ו, והם בדרכם לארץ ישראל.
כמו כן, קראתי מספר עדויות[4] על כך שהרב ש"ך והרב קניבסקי (הסטייפלר) נפגשו באותם ימים וחיברו יחד פסק הלכה אשר אמור היה להישלח לראש הממשלה, ולעודד אותו לפעול למען עסקת חילופי שבויים.

 

חיי חבירו קודמים?

מלבד הדיון המפורסם בגיטין על פדיון שבויים, הרב עובדיה דן בשאלה נוספת באריכות רבה: האם מותר לאדם לסכן את חייו בכדי להציל אחרים?
בהתייחס לענייננו, לשאלה זו שני מרכיבים נפרדים: ראשית, הוא האם מותר לשחרר מחבלים אשר בוודאות יחזרו לסכן את הציבור? שנית, האם מותר לחיילים לשים את חייהם בסכנה על מנת להציל אחרים?
הרב עובדיה מסביר ששאלה זו נידונה במחלוקות בין הפוסקים ויכולה אף לשקף מחלוקת בין הבבלי לירושלמי.
בבית יוסף (חו"מ סימן תכו) מביא רבי יוסף קארו את דברי ההגהות מיימוניות (המבוססים על הירושלמי) שפוסק שאדם חייב להסתכן, אף במחיר חייו, על מנת להציל אחרים. הרב קארו מסביר כי אם חבירו בסכנה ודאית, והמציל רק נמצא בספק סכנה, אזי חיי חבירו קודמים, שהרי המציל נמצא רק בספק סכנה.
ברם, הרב עובדיה טוען שההלכה הפשוטה כדברי הבבלי: אסור לאדם לסכן את חייו על מנת להציל אחרים. למרות זאת, מסקנתו להתיר בנסיבות הקיימות שחרור מחבלים לשם פדיון שבויים, היות והסכנה המוטלת על השבויים היא ודאית ומיידית, ואילו הסכנה לאחרים בעקבות שחרורם של מחבלים מוטלת בספק.

 

הלגיטמיות ההלכתית למבצע אנטבה

בנוגע למבצע עצמו, הרבנים דנו ארוכות בלגיטימיות ההלכתית שלו. בנסיבות המקרה, בהן ניתן היה להגיע לפתרון חלופי של תשלום כופר עבור שיחרור השבויים, עלו שתי שאלות:
במצב נורמלי חייל מסכן את חייו במלחמה. אך, בנידון דידן כיצד ניתן להצדיק לסכן את חייהם של החיילים ושבויים כאשר קיים פתרון חלופי "שקט"? שחרור מחבלים משמעו ספק סכנה אך מלחמה כנגדם משמעותה סכנה ודאית!
שאלה הלכתית נוספת אשר מובאת על ידי הפוסקים נוגעת להיתר הלחימה בשבת. למרות שהמבצע עצמו התרחש במוצאי שבת,[5] ההתארגנויות והטיסה לאנטבה נעשו בשבת. בעוד הממשלה התלבטה האם לאשר את התוכנית, בשבת בצהריים צה"ל נתן פקודה למטוסים לצאת לדרך לנמל התעופה שארם א-שייח'.[6] האם אפוא בנסיבות המיוחדות היה היתר לצה"ל לחלל את השבת?
בנוגע לשאלה האחרונה, הרב עובדיה דן בהיתר לטוס בשבת. הוא מביא את הגמרא בעירובין (מד ע"א) הדנה בנכרים שצרו על עיירות ישראל. הגמרא שם מחלקת בין מצבים שבגינם תקפו אותם נכרים. במצב שבאו הנכרים "על עסקי ממון" – אסור לחלל עליהם את השבת. אך, אם באו "על עסקי נפשות" – חייבים לחלל עליהם את שבת ולהשיב במלחמה.
נוסף על כן, אם העיר שנמצאת תחת התקפה סמוכה לגבול המדינה, מותר לחלל את השבת אף על פי שאין כאן סכנה מיידית. הסיבה לכך היא שכיבוש כפרים סמוכים לגבול, יכול בקלות להגיע לכדי סכנת נפשות. יתרה מזאת, הרמב"ם (שבת ב, לג) אף פוסק שזו "מצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם".
הרב עובדיה מביא את דברי בעל תרומת הדשן, הרב ישראל איסרלן (אירופה, תחילת מאה ה-15), אשר פוסק כי בימינו אדם יכול להילחם בשבת אפילו אם כוונת האויב היא בזיזת רכוש בלבד. זאת, בהנחה שמרבית מההתקפות הללו הופכות בסופו של דבר לסכנת נפשות ממשית.[7]
הרב עובדיה מוסיף שמלבד הסכנה לשבויים, חטיפת המטוס כשלעצמה נחשבת כמעשה מלחמה. לדבריו, הימנעות מפעולה וניצחון החוטפים, ידרבנו מעשי תוקפנות נוספים ויובילו ממילא לאובדן חיים רב יותר. על כן, מסכם הרב עובדיה, שמאמצי המלחמה, הקרב וההצלחה, כולם יכולים להעשות בשבת.
גם הרב ישראלי דן בלגיטימציה ההלכתית של המבצע. מחד גיסא, הוא מסביר שהמבצע נחשב בבירור כמלחמת מצווה, על אף שהוא מכיל בתוכו רק קבוצה קטנה של חיילים ושהמלחמה רחוקה מארצנו. מאידך גיסא, הוא סובר שבנסיבות האירוע הנוכחיות היתה קיימת אפשרות של פדיון שבויים באמצעות שחרור מחבלים ותשלום כופר. בסופו של דבר, הוא מסכם ואומר שהואיל ושחרור מחבלים מהווה סיכון ממשי לחיי האזרחים, בדומה לסיכון חייהם של לוחמים בקרב, אין מניעה – ואף יש חובה – לצאת לפעולה צבאית.
הרב ישראלי מסביר שאת הלגיטימציה של המלחמה יש לבסס על העיקרון של קידוש השם. הלכות קידוש השם מקבלות מקום מיוחד בתוך המדרג ההלכתי, ואף קודמות להלכות פיקוח נפש. מעתה, בהתבסס על כך שמלחמת מצווה היא חובה, טוען הרב ישראלי שאסור שהיציאה לקרב תתבסס על חישובים 'קרים' בלבד ביחס לחיי אדם. בנסיבות המקרה, כניעה לדרישות המחבלים כאלטרנטיבה לפעולה צבאית, גם אם היתה מצילה חיים, היתה נחשבת לביזיון מדיני וחילול השם גדול.
לפיכך, מסיק הרב ישראלי שתקיפת הפתע של צה"ל על אדמת אוגנדה היתה בגדר של קידוש השם ודרך הפעולה הראויה בנסיבות הקיימות.
 
 
 
 
 
[2] מתורגם (א.ב) מתוך: Rav Schachter, “Land for Peace: A Halachic Perspective,” RJJ Journal of Halacha and Contemporary Society, Vol. 16. ראו עוד את דבריו בספרו 'בעקבי הצאן' עמוד רו.
[3] תחומין, כרך ל', עמ' 100.
[4] ראו אוריאל בנר, המעין, תמוז תשע"ו. זמין באתר: https://www.machonso.org/mishol/item.asp?id=1276
[5] אני זוכר שחייל בא לספר לנו בבית הספר על כך שהוא אמר הבדלה בשדה התעופה באנטבה. הוא אמר לנו שהוא אמר את הברכה "בורא מאורי האש" על ההריסות הבוערות של חיל האוויר האוגנדי.
[6] נציין שבפועל המבצע קיבל אישור רק לאחר מכן.
[7] תרומת הדשן, קנו.